מלנית גל, נשואה ואם לשתי בנות, היא צלמת פרסום מצליחה בלוס אנג'לס, בעלת חברת Melanit.Inc שאת צילומיה סביר להניח שראיתם בחנויות הגדולות של ארה״ב. ועמנואל.
איפה גדלת?
"גדלתי בטירת כרמל, בתור ילדה רביעית צפיתי ואספתי תובנות והארות בעיקר לאורך ילדותי . הבגרות וההתבגרות הגיעו בשלב מאוד מוקדם, לקראת גיל 11, אחרי אירוע לא נעים בבית . אני זוכרת שהתבוננתי על הסיטואציה מהצד והבנתי את המשפט "אם אין אני לי מי לי", ברגע הזה לקחתי החלטה להיות עצמאית ולדאוג לעצמי. והרגע הזה עיצב אותי"
עוד לפני שלקחה את המצלמה לידיים, מלנית בחרה קודם להיות ילדה, נערה ואישה עצמאית, היא מתארת, ״עם רצון להביע את עצמי ולא לוותר על אף רצון. לקראת התיכון, כשהבנתי שאני שונה בנוף ומחפשת משהו מעבר. רשמתי את עצמי לבית ספר לאומנויות בחיפה. לאמי נודע על כך רק יום לפני המבחנים. אני זוכרת שאמרתי לה שאני בכל מקרה הולכת והיא מוזמנת להצטרף אלי. נותרו מקומות בודדים במגמת עיצוב אופנה, עד אז לא ציירתי או עיצבתי אבל ידעתי שאני רוצה משהו אחר. התקבלתי, ובזה סללתי לעצמי דרך חדשה ומרתקת שהשפיעה על כל החלטות שלקחתי בהמשך. במקביל ללימודי האופנה, שעד היום באים לידי ביטוי בבחירות המלתחה שלי, גיליתי את עולם הצילום ששבה את ליבי. רציתי להיות צלמת של אור. לייצר צילומים שהאור הוא חלק חשוב בהם"
מה ריתק אותך בצילום?
"התחלתי להתעניין ולהביט על עולם הצילום. בטיול אחרי צבא שקעתי והשקעתי בעולם הצילום.קניתי את מצלמת הקנון הראשונה שלי, מצלמת פילם. במהלך כל הטיול למדתי בעיקר איך לקרוא נכון אור. אני זוכרת שכתבתי על נייר את מס הפריים, השעה ביום, המהירות והצמצם ואחרי שפיתחתי הייתי מצליבה את המידע, כך למדתי אור. עד היום הידע הזה קיים בי. כשחזרתי לארץ, נרשמתי ללימודי חוץ במגמת צילום , שם פגשתי את המורה שהשאירה בי חותם עד היום, היא הסתכלה על העבודות שלי ואמרה "את צלמת של אור". משם המשכתי ללימודים באוניברסיטת חיפה, במגמת אומנות, עם התמחות בצילום, לאורך הלימודים פגשתי מורים ש"אישרו לי" את היותי צלמת של אור. אור יכול ליצור צילום מושלם, גם אם המסביב לא מושלם. השליטה וההבנה מה אור יכול ליצור היא קריטית בעיני כצלמת. אור הוא קו מנחה שלי ביצירת צילום טוב".
ומשם לצילום של מוצר ומזון?
"כן. המסלול היה לי מאוד ברור, אחרי הלימודים עברתי לתל אביב, וידעתי שזה התחום שרוצה להתפתח בו. רציתי להבין את הצד הטכני של הצילום תחילה לפני שאני יוצרת שפה שלי. עבדתי אצל שני צלמים מובילים בשוק הישראלי כל אחד בתחומו, ניהלתי את הסטודיו כולל מול ספקים, לקוחות פרטיים, משרדי פרסום וניהול כספים ואהבתי את הצד הניהולי. בתחילת הדרך אחרי חצי שנה של התבוננות מהצד התחלתי להגיע בסופי שבוע לסטודיו, הייתי מצלמת החל מפירות וירקות, תכשיטים ,נשים בהריון ועוד. צילמתי סופי שבוע שלמים, עד השעות הקטנות. הצבתי לעצמי יעד, שעד גיל 30 אני יוצאת לעצמאות, וכך היה. קצת לפני גיל 30 יצאתי לעצמאות והקמתי סטודיו משלי".
ספרי על ההחלטה לעבור לארה"ב
"הרצון לעזוב את הארץ ולנסות מקום אחר תמיד היה, איכשהו היה גם תירוץ למה לא. עד שבגיל 38 אחרי לידתה של בתי עמנואל, הבנתי שהרצון הזה חייב להתממש. ביקשתי סימנים מהיקום, הם התחילו להגיע אחד אחרי השני עד שכבר לא יכולתי להתעלם. אחד מהסימנים הופיע אחרי יום של הרהורים. בשעה 11 בלילה, קיבלתי הודעת טקסט מבחור ישראלי בעל חברת קוסמטיקה בלוס אנג'לס. מסתבר שהוא ראה ועקב אחרי חברה מאוד ידועה בתחום, שצילמתי להם במשך מספר שנים. רק שהוא לא ידע מי אני ואיך למצוא אותי. הוא שמר צילומים שלי כרפרנס לצלמים אחרים בלוס אנג'לס. בעקבות פוסט שהעליתי בפייסבוק עם עבודות שלי, חבר שלו עשה בנינו את החיבור ואז נפתחו בפניי המון דלתות. שיתפתי את יותם, והוא נתן את הסכמתו לשינוי, במשך שנתיים בניתי את עצמי מול לקוחות מחוץ לישראל, חקרנו בדקנו ובעיקר שאלנו האם זה נכון לנו כמשפחה. היה הרבה קושי בהחלטה, בעיקר מול אמי, שהיא ואני מאוד קרובות, אבל לא יכולתי להתעלם מהבטן והסימנים הכל כך חזקים שהיו. אני זוכרת שאי אפשר היה לדבר איתי בכלל על אפשרות אחרת. רציתי לעשות את זה, האמנתי בעצמי ובדרך שלי. לפני המעבר הגענו ללוס אנג'לס לבדוק להתרשם ולקבל החלטה סופית. את מטרת הנסיעה שמרתי בסוד, לא סיפרתי לאף אחד עד אחרי שחזרנו. תוך 3 חודשים עברנו עם שתי בנות קטנות, 3 ו6 למדינה חדשה בלי משפחה,בלי חברים ,אבל עם הרבה ביטחון ואמונה. אחרי חצי שנה יותם ואני שוחחנו והבנו מה עשינו, איזה אומץ היה לנו לעזוב הכל, ולהגיע אל הלא נודע".
איך הייתה ההתאקלמות?
"בשנה הראשונה לקחנו את הזמן להכיר את התרבות המקומית והעסקית, להבין איך דברים עובדים פה החל מהסמול טוק ועד לנהיגה בכבישים. היו רגעים ששאלתי מה עשיתי? הרי הייתי במקום טוב בארץ, למה להתחיל הכל מחדש? חוויתי סוג של אבל על החיים בארץ. אבל, בפנים הייתה הידיעה שאצליח וזה קרה. היום בשנה השלישית שלנו פה אני יודעת לשם מה הגעתי. רילוקיישן טומן בתוכו עבודת עומק, הרבה הסתכלות פנימית ובעיקר חיבור אמיתי לעצמך. הסטודיו שלי, הוא הטריטוריה שלי ,שבו אני חושבת, יוצרת ומתפתחת. היצירה אצלי היא הביטחון שלי, השקט שלי, ולא משנה איפה אני נמצאת בעולם. "אמריקה טובה אלינו" - זה משפט שהולך איתי ואכן הכרתי אנשים טובים בדרך, ישראלים ואמריקאים. אנשים שעברתי איתם דרך בין אישית ומקצועית, שנתרמו להגשים את החלום , את ה-Passion שלי".
מה האתגר הגדול הבא ?
"השאיפה והאתגר שלי בו זמנית זה לגדול בשוק האמריקאי ולתת מהידע ומהניסיון שלי, לראות עבודות נוספות שלי מתנוססות בשלטי חוצות, בחנויות כיום יש לי צילומים המופיעים בMayc's ובמגזינים. אני מכוונת לעבודה עם החברות המובילות בתחומם, דיור, איב סאן לורן וגרלן שהם השראה מאוד גדולה שלי".
מה הייתי מייעצת למי שעושה רילוקשיין?
"רילוקיישן טומן בחובו לא מעט שאלות ותהיות. אם זה ברמה האישית ואם זה ברמה המקצועית. אני מאמינה בעבודת שטח לפני שמגיעים,להבין מי קהל היעד (במידה ואתם עצמאיים) והאם יש ביקוש. כי מה שרואים משם זה לא מה שחווים פה. ממליצה להתאזר באורך רוח, התמדה והרבה אמונה בדרך".
אורלי כרמון, עו״ד, יזמית, נשיאת פורום נשות העסקים הבינלאומי ומנכ"לית אורקה, עוצמה נשית חובקת עולם, ארגון הנטוורקינג הגדול לפתוח מנהיגות, השפעה וקשרים בין נשים ישראליות מ-50 מדינות.
orly@orcawomen.com
