אחרי תקופה ארוכה שבים הפסטיבלים המוכרים והאהובים של ניו יורק לעיר. בשבוע הבא יעשה זאת פסטיבל הקולנוע "ישראל האחרת" של ה-JCC עם סרטים שמציגים את ישראל מזוויות אחרת. "סרטי הפסטיבל מאפשרים הצצה עמוקה ורחבה יותר של החברה בישראל", מסביר אייזק זבלוקי, מנהל מרכז הקולנוע הישראלי ב-JCC. "הם מאפשרים לנו ולאורחי הפסטיבל בסיס מעמיק לדיון אמיתי ושיח, שמוביל לתובנות שבדרך כלל קצת קשה להבין ממרחק".
2021 הייתה שנה מוצלחת ביותר עבור הקולנוע הישראלי. מצד אחד הקומדיה "להציל את שולי" של שלישיית מה קשור הפכה לשובר קופות מסחרר, כמעט חסר תקדים בזירה המקומית. מצד שני, מנה נאה של סרטים תוצרת כחול לבן הוקרנו בפסטיבלים הבינלאומיים הבולטים ביותר והתקבלו בהתלהבות של צופים ומבקרים זרים ובדרך כלל בתגובות צוננות של הקהל בבית, או גרוע יותר - בהתעלמות. זהו מלכוד 22 אופייני לישראל, אבל גם למדינות אחרות בעלות צביון דמוקרטי (וכאלה שקצת פחות): קומדיות מסחריות מטופשות ולא פעם וולגריות, סוחפות את ההמון לבתי הקולנוע, ומנגד יצירות מורכבות ולרוב פוליטיות שאינן מוכרות כרטיסים בתל אביב, ירושלים וחיפה, אבל מעוררות תשומת לב רבה בקאן, ונציה וברלין.
בפסטיבל Other Israel שייפתח בשבוע הבא בניו יורק (בין ה-4 ל-11 בנובמבר) לא תמצאו את "להציל את שולי" ודומיו, אבל זוהי הזדמנות נהדרת לחזות במיטב הבציר של הקולנוע האמנותי והמאוד ביקורתי שלאו דווקא נהנה מתמיכת הממסד והציבור הישראלי, אבל מספר נקודת מבט מקורית, רעננה ולעתים חתרנית בנוגע לנעשה במדינה. ישראל האחרת, כאמור.
קצת מוזר להתייחס לסרט הפתיחה של הפסטיבל "ויהי בוקר" של ערן קולירין, כיצירה חתרנית ביקורתית נגד הממסד, שכן הוא נשלח על ידי האקדמיה הישראלית לקולנוע לייצג את המדינה במירוץ לאוסקר הזר. הדרמה העדינה הזו מלווה פלסטינים אזרחי ישראל שהגישה לכפרם נחסמה בעקבות פעילות מבצעית של צה"ל, מה שהופך את הקהילה לסיר לחץ מבעבע שלבסוף מתפוצץ מבפנים וגולש החוצה - לא רק בתפר שבחיכוך בין הצבא לבין אזרחים לכל דבר, שהם רק במקרה גם ערבים. סוגיות של פשיעה אלימה במגזר, פערים בין דוריים בתוך המשפחה ובעיות בזוגיות מתערבלים להם בתבשיל הזה של במאי מוכשר שיצר את הדרמה לפי הרצפט של הסופר הפלסטיני סייד קשוע. כרגיל במקרה של קולירין ("ביקור התזמורת", "ההתחלפות"), העלילה והדמויות מלאות בניואנסים ומורכבות רגשית ודעתנית, אולם הסרט היפהפיה העשיר כל כך בגוונים אנושיים הוכתמה בשחור ולבן פוליטי בצל התרחשויות שאירעו מחוץ למסך. תחילה הודיע צוות השחקנים כי הם מחרימים את הקרנת הבכורה במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן כדי להימנע מ"ייצוג של הכיבוש" - צעד שהתקבל בתגובות נסערות בארץ, ואלו התעצמו אל מול זכיית הסרט בפרס אופיר ונאומי התוככה של זוכי פרס השחקן אלכס בכרי, השחקנית ג'ונא סלימן ושחקן המשנה הנפלא איהאב אליאס סלמי נגד המדינה.
ההקרנה באירוע הפתיחה של פסטיבל Other Israel היא הזדמנות לקהל ניו יורקי - כזה שאוהד את ישראל וכזה שמתנגד לה - להתרשם מהדרמה האנושית הזו, לנסות להבין על מה המהומה ולהתחכך עם היוצרים. לרוע המזל מדובר בהזדמנות נדירה יחסית מכיוון שמאז הקרנת הבכורה בקאן, "ויהי בוקר" לא הצליח להתקבל לפסטיבלים משמעותיים אחרים. זאת בניגוד לדעות הקדומות של רבים בציבור הישראלי לפיהן כל שנדרש כדי להתחבב על הקהל הבינלאומי זה ליצור סרטים פרו-פלסטינים. אז מה הסיבה להתעלמות הפסטיבלים הבינלאומיים? זו ככל הנראה נובעת דווקא מדעות הקדומות של אוצרי הקולנוע בניכר אשר סד התקינות הפוליטית מרתיע אותם מלפרגן לסרט של תסריטאי פלסטיני על דמויות פלסטיניות אשר הבמאי שלו הוא קולנוען ישראלי, יהודי, אשכנזי ולבן. משמח שאייזק זבלוקי העומד בראש מרכז הקולנוע הישראלי ב-JCC מנהטן נחלץ מסד התקינות הפוליטית בארצות הברית, ומנגד התעלם מהמהומות הפוליטיות בארץ והביא לקהל הניו יורקי את היצירה המרגשת והמורכבת הזאת, ועוד כסרט הפתיחה.
כמו "ויהי בוקר", סרטו החדש והמדובר של נדב לפיד הוא יצירה ביקורתית ורוויית אמירות פוליטיות שנויות במחלוקת. בניגוד אליו, "הברך" הוזמן לאינספור פסטיבלים ברחבי העולם מאז הוקרן בבכורה בתחרות הרשמית בקאן וזכה בפרס צוות השופטים. אפילו בתפוח הגדול הסרט הוקרן כבר במסגרת פסטיבל ניו יורק היוקרתי, אולם יהיה מעניין לצפות בו באולם גדוש בצופים בעלי זיקה כלשהי לישראל. "הברך" מרפרר לברך של הנערה הפלסטינית עאהד תמימי, לה איחל בזמנו ח"כ בצלאל סמוטריץ שכדור גומי יפצח לה את פיקת הברך. עם זאת, היצירה הרדיקלית הזו מבחינה חזותית ועלילתית אינה נוגעת בכיבוש אלא דווקא בגיבור בן דמותו של לפיד וקשיי ההתאקלמות שלו בתוך הסביבה הטבעית שלו בארץ, וזאת על רקע האובדן הבלתי נמנע של אמו החולה (אמו של לפיד, העורכת ערה לפיד הלכה לעולמה במהלך העבודה על סרטו הקודם "מלים נרדפות"). בניגוד לניואנסים של קולירין, הרי שלפיד - המוערך שבין קולנועני ישראל כיום - מגיש לקהל מניספט קולנועי שופע הצהרות נוקבות בעד חופש הביטוי והאמנות ופעילות הממסד למיגורו. כל זאת במהלך ביקור של במאי תל אביבי (בגילומו של אבשלום פולק) ביישוב מבודד בערבה. דרך יחסיו עם צעירה מקומית טובת לב שמייצגת את משרד התרבות (נור פיבק) בוקעת ההתנגדות שלו לחיבוק הדוב של הממסד, התנגדות נחושה ואולי נואשת שדוחפת אותו לנבזיות אלימה.
למרות הלך הרוח שמבטא "הברך" ושיוצא נגד מדיניות הפיקוח על התכנים שניסתה שרת התרבות לשעבר מירי רגב להנחיל על מוסדות הקולנוע הישראליים, הקהל שיפקוד במהלך השבוע את הקרנות Other Israel ייחשף ללא מעט סרטים תיעודיים שחותרים למגע עם סוגיית הכיבוש - נושא שרבים בציבור הישראלי והנהגתו מבקשים להדחיקו, וסרטים כמו "שלל" של קרנית מנדל (שמתחקה אחר ארכיון סרטים פלסטינים שהוחרם על ידי צה"ל), "שמיים מעל חברון" של אסתר הרטוג ופול קינג (המציג את חיי היומיום החונקים בחברון מנקודת מבטם של ילדים פלסטינים) ו"ואני הייתי שם" של ערן פז (המתעד עצמו במהלך פעילות מבצעית בפשיטות על בתי פלסטינים) והדוקו הקצר "המשימה חברון" של רונה סגל (המלווה פעילים של ארגון שוברים שתיקה). סרטו של אבי מוגרבי "54 השנים האחרונות: מדריך מקוצר לכיבוש הצבאי" מגיע ל-JCC מנהטן אחרי בכורה בפסטיבל ברלין (שם זכה לציון לשבח) והקרנה במסגרת פסטיבל ניו יורק, אך למען האמת מדובר בפרויקט דידקטי חסר מעוף שמכנס דוברים, חיילים מדורות שונים ששירתו בשטחים לאורך השנים, ומעידים על אשר עוללו לאוכלוסיה המקומית. לא דברים שלא שמענו בעבר, אם כי יותר מדי מאיתנו שכחו.
מקום מיוחד מוקדש גם לביוגרפיות תיעודיות על אנשי ציבור ישראלים שנגעו כל אחד בדרכו במציאות הפוליטית בארץ. "מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום" של רן טל מוקדש לאהוד ברק, הלוחם הנועז שהפך למדינאי מושמץ ושכראש ממשלה ניסה לקדם תהליך שלום נועז מול הפלסטינים. "החלון הרביעי" של יאיר קדר ממשיך את סדרת "העברים" שלו המוקדשת לסופרים ומשוררים ישראלים, והפעם מביא למסך את דמותו המורכבת של עמוס עוז שהלך לעולמו לפני שלוש שנים. ב"קופסא כחולה" מתחקה הבמאית מיכל ויץ אחר סיפורו של סבה יוסף ויץ, מראשי הסוכנות היהודית, שיומניו מימי קום המדינה חושפים מזימה מדינית למיגור האוכלוסיה הפלסטינית והשתלטות על שטחי המגורים שלה.
עוד יוקרן בפסטיבל הפרויקט המסקרן של אורית פוקס רותם "סינמה סבאייה" המשלב בין עשייה קולנועית עלילתית ותיעודית בשיתוף פעולה של משתתפות יהודיות וערביות, בין שחקנית מקצועית (דאנה איבגי) ונון-אקטורז. מהערב-רב הקולנועי על טהרת הנשים מתעצב סיפור רב פנים, חלקם חיוביים לשם שינוי. יצירה נשית באה לידי ביטוי במלא תפארתה גם בהקרנת פרקי הסדרה של מייסלון חמוד-שעואט "נאפאס" (בכיכובם של מאיסה עבד אלהאדי) העוסקת בחיי ההוללות הפרועים של צעירים ערבים בתל אביב, וכן בסרט הקצר "פוליגרף" של השחקנית והיוצרת סמירה סראייה המספר סיפור אהבה לסבי ערבי-ישראלי. צד אחר של החברה הישראלית, ומאוד עכשווי, יוגש לקהל בסרטם התיעודי של בני הזוג עלמוורק ורפי דוידיאן "ללא אדמה" הסוקר את המחאה הציבורית של הקהילה האתיופית בישראל.
את הפסטיבל המוקדש רובו ככולו ליצירה ישראלית ממגוון נקודות מבט ומגזרים ינעל דווקא סרט מתוצרת ירדן, שהוא בכורת הבימוי המרשימה של הקולנוען הפלסטיני אמין נאייפה. "200 מטר" שייצג את ירדן במירוץ לאוסקר הזר אשתקד וזכה לשבחים בשלל פסטיבלים בינלאומיים לאורך השנה האחרונה הוא דרמה מרגשת שמובלת על ידי השחקן הנצרתי המחונן עלי סולימאן. כבעל אוהב ומסור לאשתו בעלת תעודת הזהות הכחולה, הגיבור הפלסטיני רואה את התא המשפחתי שלו נקרע משני צדי הקו הירוק. הם לא יכולים לגור יחדיו, ו-200 המטרים המפרידים בין ביתו לבית בו היא מתגוררת עם בנם המשותף הם מרחק עצום כשבאמצע ניצבת לה גדר ההפרדה. כשהבן נפגע בתאונה ומאושפז בבית חולים בחיפה, מתחיל המסע הארוך והפתלתל ביחד עם דמויות שונות ומגוונות ובסיוע עבריינים מושחתים שמבריחים אותם מבעד לגבול. הרפתקה שמונעת מתחושת שליחות אבהית, ניסיון נואש ללכת אחרי הלב, שקווים נוקשים של מדינאים נצרבו בו.
פורסם לראשונה: 05:33, 29.10.21
