דבר העורך,
ועידת גלזגו הסתיימה אחרי שמשתתפיה, ראשי מדינות העולם התחייבו לצמצם את פליטת הפחמן על מנת לעצור את ההידרדרות כדור הארץ. תפקידו של כל אחד מאיתנו, הוא לאתר את הדרכים להוביל את הנושאים הללו לתודעה, ולמחות בכל כלי תקשורת אפשרי נגד המצב ובכך עוסק המדור גם השבוע.
אני מבקש גם להזכיר שישנן דרכי תנועה אלטרנטיביות חוץ ממטוסים שבהם הגיעו מנהיגי העולם לוועידה. מצד שני, אינני קיצוני לצד השני. ט"ו בשבט אחד נכנסתי לפייסבוק ומישהי כתבה שם שהיא מרגישה שלא בנוח לאכול פירות וירקות. שהיא אוכלת רק זרעים ואגוזים. שאלתי אותה איך היא מעזה? הרי גם הזרעים והאגוזים הם צאצאים של הצמחים. הצעתי לה לעבור לחיות על אוויר. כעבור מספר דקות כתבתי לה "האוויר הוא בעצם תוצר של אצות כחוליות ירוקות, לכן אני מציע שתפסיקי לנשום". בתגובה כתבה לי עוקבת אחרת שאמנם אני צוחק, אך היא בכל זאת מרגישה רגשות אשם.
אמרתי לה "היום ט"ו בשבט – אולי תטעי עץ?" והיא תרמה עשרה עצים לקרן הקיימת.
בתקווה שתיהנו,
שלכם,
יואב
יחיאל חזק
בְּכָל הַמִּנְהָרוֹת
בְּכָל הַמִּסְדְּרוֹנוֹת
בְּכָל הַתְּעָלוֹת הַצָּרוֹת
רַצְתִּי אַחֲרֵי שְׁאִיפָה אַחַת טְהוֹרָה
לְכַסּוֹת אוֹתָךְ וְאוֹתִי בִּגְאֻלַּת הָאֲוִיר
שֶׁשָּׁלַחְתָּ אֶל רֵאוֹתַי מִן הַמֶּרְחָב הַפָּתוּחַ
כְּדֵי לָשׁוּב וְלִינֹק מִמֶּנּוּ אֶת הַנְּשִׁימָה הַבָּאָה
מתוך "שירים על הסף"
יחיאל חזק
בְּשַׁבָּת בַּבֹּקֶר כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר
מִתְעוֹרֶרֶת אִתִּי הַתְּשׁוּקָה אֵלַיִךְ
כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת מוּל שְׁאֵרִיּוֹת הַיָּרֵחַ
אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁכִּים אוֹתָךְ אֵלַי
שֶׁאֶטְבֹּל עִמָּךְ בְּשִׂמְחַת הַטֶּבַע הַצּוֹהֵל
(שיר בכתובים)
יחיאל חזק נולד בקיבוץ אפיקים בוגר אוניברסיטת חיפה במקרא וספרות עברית ומוסמך בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. את דרכו הספרותית החל ב-1959 בפירסום שירים בכתב העת 'קשת' בעריכת אהרן אמיר. בין הפרסים והמענקים בהם זכה, פרס טלפיר, פרס אקו"ם, פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול, מענק מקרן תל-אביב ע"ש י' רבינוביץ' ומענק מפעל הפיס.
גאולה הודס פלחן
הַטַּוָּס, עוֹלָל זָנוּחַ,
פּוֹרֵשׂ זָנָב וְלֵב כַּבִּיר,
כְּטַוָּסִים נַצִּיג לְמַבָּט רָתוּחַ -
שִׁגְיוֹנוֹתֵינוּ בְּעוֹלָם זָעִיר,
נִלְהַט, נִגְאֶה, נִדְאֶה בָּרוּחַ,
יִשּׁוּב הַדַּעַת – חִזָּיוֹן נָדִיר,
הָרִים יִמּוֹגוּ כְּעָשָׁן, צַמָּרוֹת יִמַּכוּ,
עֵת יָפְיֵנוּ הַתָּם יַקְדִּיר,
זְקֵנִים, תְּשׁוּשִׁים,
רַכֵּי לֵב כְּעוֹלָל זָנוּחַ,
נִפְרֹשׂ זָנָב וּמָחָר שָׁבִיר,
נֵטֶף-נֵטֶף נִשְׁקֹט, נִשַּׁק לַקָּדוּחַ,
שֶׁאֵי אָז הָיָה חֲלוֹמֵנוּ הַמַּסְעִיר.
גאולה הודס-פלחן היא משוררת, מתרגמת ומסאית ישראלית תושבת ירושלים, חברת אקו"ם. יצירתה נתפרסמה בספרים ובכתבי עת רבים בישראל.
קריאת השכמה או 3 תמונות אחרונות / יוחאי סופר
1. מלח מים
אִם הַנְּכָדִים שֶׁלָּכֶם לֹא יַכִּירוּ
אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין צֶמֶד הַמִּלִּים "מֶלַח מַיִם"
לַדְּבוֹרִים
דְּעוּ כִּי אַתֶּם צוֹפִים בִּשְׁקִיעַת הָעוֹלָם.
2. לא יהיו דגים
בְּיוֹם בּוֹ עִתּוֹנִים לֹא יֻדְפְּסוּ יוֹתֵר עַל נְיָר,
כְּבָר לֹא יִהְיוּ דָּגִים שֶׁיֵּעָטְפוּ בָּהֶם.
אֶת הַיְּדִיעָה הַזֹּאת תִּקְרְאוּ בַּנַּיָּד
וְזֶה יִקְרֶה מַהֵר מִשֶׁדִּמְיַנְתֶּם.
3. יללה
יִלְלַת גּוּר לִוְיְתָנִים שֶׁנִּפְלַט לַחוֹף
נִשְׁמַעַת מֵרָחוֹק
מְהַדְהֶדֶת
כִּקְרִיאַת הַשְׁכָּמָה אַחֲרוֹנָה לְעוֹלָם.
יוחאי סופר נולד בשנת 1975 בעפולה. עורך דין במקצועו ובעל תואר שני במשפטים. אב לבת ושני בנים ומתגורר כיום עם בת זוגו בפתח תקווה. פרסם בשנת 2021 את ספרו הראשון "אני עיירת פיתוח" (הוצאת קתרזיס). שיריו פורסמו בעיתונות הכתובה והדיגיטלית, בכתבי עת וברדיו.
איילה למל בורטן
וְהַיָּם שָׁר אֶת שִׁירָתוֹ
וְהַחוֹל לוֹ יְחוֹלֵל וְיִגְלֹשׁ
הָרוּחַ נוֹשֵׁב עַל הַגַּלִּים
אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ
הָעוֹלָם מַמְשִׁיךְ בְּהֶרְגְּלָיו
מַחֲזוֹר הַחַיִּים
חָזָק מֵהַנְּגִיף
הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים
גֵּאוּת וּשֶׁפֶל
הוֹ אֱלוֹקִים
רוֹצָה לָחוּשׁ עוֹר
לְלַטֵּף שֵׂעָר
הוֹ יְלָדַי פְּזוּרִים בְּיַבֶּשֶׁת רְחוֹקָה
וַאֲנִי כָּאן צָפוּנָה בַּמּוֹלֶדֶת
עַד תַּחֲלֹף הַסּוּפָה
איילה למל בורטן נולדה בירושלים, שירתה בצה"ל ,אמא לשלושה ילדים ,סבתא לשני נכדים.
התגוררה בניו יורק 39 שנים, יצרה, השתתפה בעשרות תערוכות ציור, כתבה שירים ,התקבלה לאגודת הסופרים בישראל, הוציאה שלושה ספרי שירה, וספר לשוני לילדים.
בשלוש שנים האחרונות שבה למולדת - ישראל - ממשיכה לכתוב שירה, ולהשתתף בתערוכות ציור.
אגוז עץ בודד / ללי ציפי מיכאלי
בְּקַעֲרַת הַפֵּרוֹת אֱגוֹז-עֵץ בּוֹדֵד בֵּין
תַּפּוּחִים אֲדֻמִּים
וְלִימוֹן מֵחֲצַר הַהוֹרִים שֶׁלִּי
שֶׁהִזְדַּקְּנוּ בֵּין הָעֵצִים
עֵץ הפֵּז'וֹיָה נִכְרַת לִי
בֵּין אֶצְבָּעוֹת דְּבִיקוֹת שֶׁל
סָבְתָא שֶׁלִּי שֶׁאַהֲבָה
לְקַלֵּף אֶת הַפְּרִי תַּחַת עֵצוֹ
אֱגוֹזֵי-הָעֵץ גָּדְלוּ בַּהֲמוֹנִים בִּכְפַר הַנֹּפֶשׁ שֶׁל סַבָּא שֶׁל בְּנִי
הָיִינוּ קוֹלְפִים מְפַצְּחִים עִם הַסְּנָאִים
אָגֹז-הָעֵץ הַבּוֹדֵד חוּם הַיּוֹם וְהַתַּפּוּחִים
אֲדֻמִּים
(מתוך: צייר אותי בוערת, כרמל, 2008)
הברוש בשלו / ללי ציפי מיכאלי
אֲנִי זוֹכֶרֶת בְּרוֹשׁ חָרוּט
עַד הַשָּׁמַיִם
אֲנִי זוֹכֶרֶת
וְאָז אֲנִי נִגְדַּעַת
אֲבָל מִמֶּרְחַקִּים
הַבְּרוֹשׁ מַמְשִׁיךְ
פְּסָגוֹתפְּסָגוֹת
לִגְדֹּל וְלִנְמוֹךְ
וְהַבַּיִת מִצְטַמֵּק
וְכָל הֶחָצֵר שֶׁעָטְפָה
אֶת הַתְּקוּפָה
וּמִגְרָשׁ מִשְׂחָקִים גָּדוֹל לְ
יַלְדָּה נִתְלֶשֶׁת
טֶרֶם צְמִיחָה
וְהַבְּרוֹשׁ בְּשֶׁלּוֹ
שָׁרָשִׁים שָׁרָשִׁים
מַבְטִיחַ לְהָרִים
פְּסָגוֹת
פְּסָגוֹת
"תִּסְתַּכְּלִי".
(מתוך: פאפא, אבן חושן, 2019)
ללי ציפי מיכאלי משוררת ישראלית. מתגוררת בתל אביב. הוציאה עד כה שישה ספרי שירה, ביניהם "צייר אותי בוערת", "הסולנית", "הבית המשוגע" ו"פאפא". ערכה אנתולוגיה לשירת מחאה 'התנגדות'. שיריה תורגמו לכ-40 שפות וספריה יצאו לאור ברחבי העולם, בין השאר בניו יורק, איטליה, צרפת, סין, הודו, תורקיה ואיראן. מיכאלי זכתה בפרסי שירה בינלאומיים.
אורית כרמל רפאלי
מִלִּים בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת, יַלְדָּתִי
כְּמוֹ גַּלֵּי הַיָּם,
צָרִיךְ לֹא לְפַחֵד מֵהַתְּנוּעָה
לְהַרְגִּישׁ אוֹתָהּ בְּתוֹכֵךְ
כְּנִעְנוּעַ רוּחַ בִּשְׂדוֹת תְּבוּאָה
גַּלִּים בָּאִים וְהוֹלְכִים יַלְדָּתִי
כְּמוֹ כְּאֵבֵי הַלֵּב
שֶׁבְּהוֹלְכָם מַעֲצִימִים אֶת הָאוֹר
גַּם הַטּוֹב הַמָּתוֹק לֹא נִשְׁאַר
אַךְ יָשׁוּב וְיַחְזֹר
הַבִּיטִי בְּעֵץ הַשְּׁזִיף בַּחַוָּה
אֵיךְ עַלְוָתוֹ מִשְׁתַּנָּה מֵעוֹנָה לְעוֹנָה
עֲנָפָיו הֶעָבִים הַכֵּהִים
מִתְכַּסִּים בִּפְרִיחָה מְאֻפֶּקֶת לְבָנָה
וּבְיָמִים אֲחֵרִים, כְּאָז,
פִּרְיוֹ אָדֹם נוֹעָז
הַתְּנוּעָה הִיא לֵב הַחַיִּים, יַלְדָּתִי
גַּם גִּלְגּוּל זֶה יִסְתַּיֵּם וְיָבוֹא אַחֵר
וּמִי יוֹדֵעַ מָה יָבִיא אִתּוֹ, וּמָה יְבַשֵּׂר?
הֱיִי שָׁקְטָה, קְטַנָּה
מְעֻרְסֶלֶת בְּחֵיק שֵׁנָה
קָרַחַת עִיר / אורית כרמל רפאלי
הָאֲדָמָה יוֹדַעַת לִשְׂמֹחַ
רָאִיתִי זֹאת בְּמוֹ עֵינַי
מְפִיצָה רֵיחָהּ הַמְּשַׁכֵּר
מְכַשְׁכֶּשֶׁת בִּזְנַב צַמֶּרֶת
כְּתָמִים שֶׁל סֹמֶק בִּרְגָבֶיהָ
נִצְבַּעַת בְּעֵשֶׂב פִּרְאִי נוֹשֵׁם
מְשַׂגְשֶׂגֶת בַּפִּסה שֶׁנּוֹתְרָה לָהּ
לְהָבִיא עַצְמָהּ לִידֵי בִּטּוּי, לְהִתְגַּשֵּׁם.
הָאֲדָמָה יוֹדַעַת לְהִתְמַמֵּשׁ
רָאִיתִי זֹאת בְּמוֹ עֵינִי
אִם רַק נִתָּנִים לָהּ אֲוִיר וְשָׁמַיִם
וְחֹרֶף אֶחָד הָגוּן
לְהִסָּפֵג בּוֹ לַחוּת מְחַיָּה
וְיֶלֶד אֶחָד לַחְפֹּר בְּכַפּוֹת יָדַיִם קְטַנּוֹת גֻּמָּה
אוֹ אָז תִּפְרֹץ, תַּסְמִיק מֵעֹנֶג
באַהֲבַת הָאָדָם שֶׁבָּהּ
אורית כרמל רפאלי, אמא לשלושה ילדים, מורה לחינוך מיוחד. הוצאתי לאור שני ספרי שירה. הראשון ‘וילון תחרים׳ יצא לאור בדצמבר 2018 בהוצאת ביטאון שירה וזכה במימון מרכז הספר והספריות ובתמיכת משרד התרבות. ספרי השני יצא אך עתה, נובמבר 2021 באותה ההוצאה. שמו ׳ולבי מתנפץ אל הסלע׳. שירי מתפרסמים מעת לעת בכתבי עת ובאנתולוגיות.
כבר הגיע העת / רחל כנען-קייפן
כְּבָר הִגִּיע הָעֵת לְדַבֵּר עַל אַקְלִים
מֵעֵינֵינוּ אוֹתוֹ כְּבָר לִיקְשֶׁה לְהַעֲלִים.
וְעַל כֵּן נוֹעֲדוּ הֵם כֻּלָּם
מַנְהִיגִים וְשׁוֹעִים שֶׁל עוֹלָם,
לְדַבֵּר עַל נוֹשֵׂא הַמַּכֶּה כְּבָר גַּלִּים.
אֲבָל אִם זֶהוּ הַרֶגַע כִּמְעַט אַחֲרוֹן
שֶׁיֵּצֵא הַנּוֹשֵׂא כְּבָר מִחוּץ לָאָרוֹן,
אָז נַחְלִיט גַּם אָז לְבַדֵּנוּ
מַהוּ זֶה הָעוֹלָם שֶׁנּוֹרִישׁ לִילָדֵינוּ.
רחל כנען-קייפן הייתה במשך שנים רבות סופרת קבועה בירחון העברי ״למשפחה״ שיצא לאור ע״י ההסתדרות העברית באמריקה ובדו שבועון ״הדואר” שיצא לאור במשך שנים רבות אף הוא ע״י ההסתדרות העברית באמריקה. הייתה ידועה בעיקר בטורי ״משחקי לשון״. ספרה, הכולל כמאתיים ״מרובעים״ בשם חיים מרובעים יצא לאור בארה"ב לפני כשנה.
פרק תשיעי מתוך "צוענייה" / פרלה אהרוני – הכהן
בנעוריי, כשאמא הועברה לקזבלנקה כדי למלא משרה שיועדה לה, שילמה הממשלה את שכר הדירה. גרתי בעיר בשלושה בתים לפחות: תחילה ברובע אנפא היוקרתי שליד הים, בקומה רביעית, בבית יפה עם שלושה חדרים, מטבח ואמבטיה יפה – בית מודרני לחלוטין. שנה וחצי לאחר שעברנו להתגורר בו, החליט המשרד הממשלתי ששכר הדירה גבוה מדי, ונאלצנו לרדת לקומת הקרקע כדי להוזיל את התשלום. כעבור כחצי שנה עברנו לרחוב סופרן, שוב בטענה ששכר הדירה יקר להם.
בתקופה זו נאלצה אימי להוציא אותי מבית הספר, כדי שאוכל לסייע לה בפרנסה. הייתי נערה יפהפייה, על כן נכנסה אימא לחרדה שמא אכיר בחור ערבי ואתאהב בו, כפי שקרה לעיתים קרובות לבנות יהודיות בזמנים ההם. הצעירים הערבים התנהגו בדיוק כמו היהודים והצרפתים ודיברו צרפתית רהוטה, ולא היה ניכר שום הבדל.
לצערי היו גם חטיפות של נערות יפות, והיה צריך לעמוד על המשמר ביציאה מהבית או בחזרה הביתה. החיים לא היו פשוטים בקזבלנקה. אני ואחי כבר היינו בגיל ההתבגרות, ונדרשו מאימי הוצאות גדולות יותר. שכר הדירה היה כבד, והיא התמודדה לבדּה .
בשנת 1963 הייתה עלייה גדולה מאוד לארץ. ההכנות של אימי נעשו במחתרת, והיא בישרה לנו על העלייה לארץ רק יומיים קודם לכן. היא הסבירה לנו, שאסור לדבר על זה או לספר את זה. "הכול סודי," נאמר לנו. את הדירה האחרונה שגרנו בה שכרנו מערבייה עשירה. סופיה קראו לה, והיא אהבה אותנו אהבת אמת. כשאימא לא נמצאה בבית היינו הולכים לביתּה ומשחקים עם ילדיה, והיא שמרה עלינו. משפחתם הייתה מודרנית לחלוטין.
אימי סיפרה לה בסוד על העזיבה הקרובה, והיא שמרה על הסוד עד שבאה המונית לאסוף אותנו בחצות הלילה. סופיה ליוותה 68 פרלה אהרוני אותנו, בכתה איתנו, חיבקה ונישקה אותנו – והצער היה גדול. בלילה ההוא החשכנו את הבית ואת הבניין כולו. שתי מוניות הגיעו באישון לילה, מונית אחר מונית. אנחנו עלינו למונית הראשונה. היה חושך ולא ידענו בדיוק מי שם, אבל בכל זאת שליחי העלייה הכירו בינינו, והמוניות נסעו היישר לשדה התעופה.
כשהגענו לשדה התעופה, דאגו שליחי עלייה למטען שהבאנו איתנו, ואנחנו רק היינו צריכים לעלות למטוס. שם, בשדה התעופה, עשינו את ההיכרות האמיתית עם המשפחה שנסעה איתנו, ויחד הגענו למחנה "arénas'd camp "במרסיי
היינו במחנה כחודש וחצי ונהנינו מאוד – אני וחברה שהכרתי ואיתה התיידדתי, ואחי עם שני אחים שהתקרב אליהם. בכל יום ירדנו לעיר באוטובוסים, והסביבה מחוץ למחנה הייתה יפהפייה. בערבים ארגנו במחנה מסיבות ריקודים והכרנו חברים חדשים. אלה היו שנות השישים היפות. רקדנו לצלילי קליף ריצ'רד, פאט בון ואלביס פרסלי – היה מהנה מאוד. לא ידענו בדיוק אילו מין חיים מחכים לנו בארץ. היינו חסרי דאגות בכל זמן השהייה במחנה. אוכל קיבלנו בתלושים.
בוקר, צהריים וערב עמדנו בתור לאוכל – ואנחנו, הילדים, הבאנו מזון להורינו. את השבת הכנו בעצמנו; סידרנו שולחן ועשינו קידוש – בתור ילדה קטנה הכל נראה לי נפלא שם. אנחנו, הילדים, כבר דיברנו בעברית, כי במרוקו לימודי תנ"ך ועברית בבית הספר היהודי היו חובה. כך הסתדרנו במחנה. הביאו לנו אומנים מישראל, למשל ג'ו עמר ושושנה דמארי.
אנחנו נהנינו, אבל להורים נמאס – והם כבר רצו להיות מסודרים ובמקום קבוע משלהם. מדי יום חזרו ושאלו מתי נצא כבר.
לאחר כחודש וחצי במחנה, הגיעו אוטובוסים והסיעו את הנוסעים בלילה לכיוון הנמל שבעיר מרסיי. בנמל חיכתה לנו האונייה "מולדת"
כשהגענו לנמל חילקו אותנו הפקידים לפי משפחות, נתנו לנו מצרכים בסיסיים ללילה והובילו כל משפחה לחדר שיועד לה. איש כמעט לא ישן באותו הלילה. במקום היו אין-ספור מהומות. "למה חדר קטן? אנחנו יותר אנשים!" או "אנחנו לא רוצים חדרים בתחתית האונייה, אנחנו מקיאים." כל אחד והתלונות שלו, אבל דבר לא היה יכול לשנות את מה שנקבע בעבורנו מראש.
תמיד היינו בחברת משפחת אלקובי, שאיתה יצאנו ממרוקו, כי שמחנו להיות תמיד יחד – הפכנו לחברים טובים, כמו משפחה אחת גדולה .בבוקר יכולנו לראות מי סבל ממחלת ים ומי לא, וזה היה מצחיק לראות אנשים כמעט זוחלים על הרצפה. הם לא יכלו ללכת. האונייה טלטלה אותם, והם בקושי הגיעו לחדר האוכל. אלה היו בעיקר המבוגרים. הילדים התרוצצו והשתוללו, נהנינו מאוד.
מייד כשעברנו את ההלם הראשון, עשינו היכרות גם עם אנשים שהגיעו מרומניה ומארגנטינה. את מקצתם פגשנו אחר כך בארץ במעברה, או בקיבוץ שאליו נשלחנו ובו למדנו. זאת הייתה העלייה הגדולה ביותר של שנת 1963.
אני וחברתי החדשה, שוש, היינו מחוזרות מאוד. פינקו אותנו. המלצרים הביאו לנו את האוכל הטעים ביותר. דיברנו איתם עברית, והם התלהבו.
בלילות היו מסיבות ריקודים, ואפילו טקס בחירת מלכת יופי. חברתי נבחרה למלכת היופי ואני לסגניתה. כולם הכירו אותנו, כיבדו אותנו וחילקו לנו מתנות. בבריכה קיבלנו שתייה וממתקים, כמה שרק רצינו. זה היה קסום וחלומי כמו בספינת האהבה. המלצרים כיבדו גם את הורינו ואת שאר בני המשפחה. שמונה ימים מלאים היינו בלב ים. חברתי ואני לא רצינו שזה ייגמר – זאת הייתה התקופה היפה ביותר בחיי לפני ההגעה לארץ ישראל. ידענו שאין ברירה והשיט יסתיים, אבל אהבנו את החיים על האונייה. היינו חסרי דאגות וחששנו מהמציאות בארץ הקודש.
הגענו לנמל חיפה. שוב חילקו אותנו למשפחות; היו כאלה שנשלחו לעיר שביקשו. אחרים לא – ולכן התמרמרו, בכו והתחננו. אך דבר לא עזר. "נחליף לכם בבוא הזמן אם עדיין תרצו," אמרו הפקידים. הם נראו חסרי לב, כאילו רק רצו לעשות את העבודה שלהם ותו לא.
משחילקו לכל המשפחות מצרכים בסיסיים לעשרים וארבע השעות הראשונות – העלו אותנו למונית, כל אחד לכיוון שהיה מיועד לו. המשפחה שנקשרנו אליה ביקשה להגיע לאשדוד כי היו להם שם קרובים, ואנחנו ביקשנו להגיע לבאר שבע כי היו לנו שם קרובים. כל משפחה וצרכיה, כל משפחה ורצונותיה.
פרלה אהרוני כותבת פרוזה ושירה, והיא גם ציירת ועוסקת ברפואה משלימה ותיאטרון. ספרה, "צוענייה" ראה אור בהוצאת כתב בשנת 2021.
