מאז שפרצה הקורונה לחיינו לא הגיע אמן ישראלי לסיבוב הופעות חוצה חופים באמריקה ונראה שהראשון לעשות את זה הוא לא איזה כוכב רוק או זמר מזרחי מוכר אלא דווקא המשורר, הסופר, המחזאי והפזמונאי נעם חורב שיגיע בשבוע הבא לחודש של מפגשים עם ישראלים ברחבי ארה״ב וקנדה.
השם אולי לא מוכר בכל בית אבל את היצירות שלו אין מי שפספס. השיר "מתנות קטנות" הספר "טיוטה של אושר" והמחזמר "הזמיר", הן רק טעימות קטנות מהעושר היצירתי שהוא מפיץ בישראל בשנים האחרונות, על הבמות, בין דפי הספרים ובהצלחה אדירה גם ברשתות החברתיות. בראיון מיוחד לקראת מסע ההופעות הוא עונה בכנות על כל השאלות הקשות.
מאין נולדה האהבה לכתיבה?
״התחלתי, אני חושב, כמו כל ילד. קיבלנו משימה כזאת בבית ספר, אולי בכיתה ו' או משהו כזה, לכתוב שיר על "השלום" או משהו בסגנון, מה שכן אני זוכר זה שכבר אז השיר שלי היה שיר מאוד בשל ומאוד בוגר, אני זוכר שאפילו המורה אמרה "וואו, אתה כתבת את זה לבד?" כאילו כבר היה שם איזה ניצוץ כזה, אני ממש זוכר את זה שהיה ניצוץ של משהו בשל יחסית לילד כל כך צעיר״.
מה נותן לך השראה לכתיבה?
״בסוף כשהדבר הזה הופך להיות המקצוע שלך, אתה מבין שההשראה היא לא שאתה יושב ופתאום נופלת עליך השראה והמוזה, ואתה יודע, אתה לומד כבר לזמן את ההשראה ומפתח מנגנונים וטכניקות שתלך למצוא בכל דבר השראה, כי בסוף מה זו השראה? קצה של רעיון, התחלה של משהו שמתלקח למדורה של שיר. לכן אני כל הזמן בעמדת המתבונן בחיים האלה, באמת כל הזמן משקיף מהצד על אנשים, על סיטואציות והשירים שלי הם שירים שנכתבים מהחיים עצמם, נובעים מהחיים עצמם, כי באמת כאילו בכל שיחה עם חבר ובכל מפגש שלי ובכל סרט שאני רואה בטלוויזיה אני יכול למצוא איזושהי התחלה של משהו שאחר כך אני יכול לקחת ולפתח אותו״.
בכל זאת כולנו פועלים ממקומות מסוימים, מה הפצע הכי גדול שלך?
״בסוף אני חושב שלא יעזור, כמה שלא ארצה לברוח מזה, בסוף לגדול בתור ילד בארון בעפולה של לפני עשרים שנה, זה קשוח. באמת. כאילו לא משנה כמה אני אנסה, אני לא אצליח להסביר או לתאר את המטענים של הפחד והבושה והשנאה העצמית. באמת הסתובבתי במשך שנים, כל הילדות שלי הסתובבתי עם הרגשה שאני מקולקל, שמשהו בי לא בסדר וצריך לתקן אותי. אתה מרגיש כמו נטע זר, אתה מרגיש לא שייך, אתה אף פעם לא חלק ממשהו. לחיות בארון זה להיות כל הזמן באיזושהי שליטה, באיזושהי בקרה עצמית וזה נורא קשה לחיות ככה, עם הלקאה עצמית ועד שלא יצאתי מהארון והשתחררתי מהדבר הזה, זה היה נורא קשה לסחוב את זה. זה גם לא כמו היום שעוד איכשהו, יש דמויות מפתח, יש אנשים שמדברים על זה, אנחנו כבר במקום אחר תודה לאל. באמת זה היה, לא ידעתי אפילו מה זה. לא ידעתי לקרוא לזה בשם, שתבין, לא ידעתי מה זה להיות הומו. כאילו לא ראיתי ולא נחשפתי לזה. פשוט ידעתי שמשהו איתי הוא, הוא שונה, הוא אחר, הוא לא כמו של אחרים, וזה הרגשה נוראית להסתובב איתה כשאתה, כשאתה נער. כשאתה גם ככה בתקופת הנעורים שהיא קשה, עם כל הסרטים שאתה אוכל בגיל ההתבגרות וגיבוש הזהות שלך אז עוד להוסיף על זה את כל הדבר הזה בכלל זה היה מאוד קשה״.
מסלול הקריירה שלך דומה למסלול חייך, איך הם שזורים זה בזה?
״הנרטיב של החיים שלי הוא נרטיב מאוד מסוים. אני נולדתי עם יד ימין משותקת והרופאים קבעו שהיד תישאר משותקת עד סוף החיים ואמא שלי יצאה למלחמה מאוד גדולה כנגד כל הקולות מסביב ובסוף גם הצליחה להציל את היד הזאת והיום זאת היד שאני כותב בה, כאילו מן סגירת מעגל יפה כזאת. אני חושב שכשאתה נולד לתוך דבר כזה, אפילו שאני לא זוכר מזה כלום, אתה נולד לתוך איזשהו נרטיב של עקשנות, של מאבק, של ללכת נגד הזרם, של להיאבק על הדרך שלך, על האמת שלך. וכן אני גם גדלתי בבית שהוא בית כזה שמלמד אותך לעמוד על שלך וללכת בדרך שלך. אני חושב שבהמשך החיים שלי כל העניין של היציאה מהארון וכל מיני דברים, נקודות כאלה, תחנות בחיים שאילצו אותי לקום ולהילחם על האמת שלי, על מי שאני גם אם זה היה לא מקובל או לא מסורתי. אני חושב שלאט לאט התגבש בתוכי הדבר הזה, היכולת הזאת להילחם, להתעקש, לא לוותר על דברים שחשובים לי״.
כתבת לטובים ביותר והיצירות שלך נגעו בנשים, גברים וטף, מה בעיניך ההישג הכי גדול שלך?
״אני חושב שההישג הכי גדול שלי הוא הספר "טיוטה של אושר". כשאתה כותב שירים לרדיו ועכשיו מירי מסיקה שרה את זה ושירי מימון שרה את זה, אז יש משהו במוזיקת פופ שהוא מאוד פופולארי. שמים את זה ברדיו ובטלוויזיה , אבל אני חושב שמה שקרה פה בשנתיים האחרונות מאז שהספר שלי יצא, שפתאום הגענו עכשיו למכירות של מאה אלף, מעל מאה אלף עותקים, שזה מכובד גם לא רק לספר שירה גם לפרוזה, מספרים שאין היום בשוק הישראלי. עשרים שנה כבר לא היו פה מספרים כאלו. להביא את השירה הכתובה פתאום לכל בית בישראל, אתה יודע, שירה לפעמים זה נחשב משהו שמאוד גבוה, שהוא מרוחק, שהוא, שהוא לא מדבר להמון. אני יכול לנסוע באוטובוס ואני רואה איזו חיילת יושבת עם הספר וקוראת, זה הישג ענק, עצום בעיניי, הרבה מעבר לכל דבר שעשיתי או מעבר לכל דבר שיכולתי לדמיין ואגב זאת הסיבה גם שאף הוצאה לאור לא רצתה להוציא את הספר הזה. אתה יודע כאילו כולם אמרו לי "מה עכשיו אתה מוציא ספר שירים, השתגעת? כאילו מי יקנה את זה? אף אחד לא קונה פה, כמה ספרים פה מוכרים? ארבע מאות עותקים, חמש מאות עותקים במקרה הטוב״, אז להגיע לכל כך הרבה אנשים זה באמת מעבר לכל החלומות והפנטזיות שלי״.
בכתיבתך יש שירים הכתובים מפי דוברת, מאיפה היכולת להביט גם על המציאות מהצד הנשי?
״זאת לא החלטה מנומקת. זה לא שאני יושב ואני אומר "עכשיו אני כותב בלשון נקבה״. יש משהו כנראה ברוח הדברים, זה מאוד אינטואיטיבי, זה מהבטן. יש משהו, יש שירים שאני מרגיש שבאמת, כמו שאתה אומר, נכתבים מגרונה של אישה, ואני אפילו לא יודע להסביר למה. עכשיו, אני חושב שזה בגלל שבתוכי גם קיימים שני הצדדים האלה. כלומר קיים גם הצד הגברי וגם הצד הנשי אצלי מאוד מאוד מפותח. אני חושב גם שאני כל החיים שלי הייתי מוקף בנשים. אמא שלי, אחותי, כל החברים שלי מהילדות זה כזה זה בנות, זה ידידות, אז יש, אני כל הזמן הייתי מוקף בדבר הזה. כנראה שזה גם באיזשהו שלב חלחל והרבה פעמים יוצא לי להסתכל על כל מיני סיטואציות בעיניים מאוד מאוד נשיות, מנקודת מבט מאוד מאוד נשית״.
אתה כותב על הרבה דברים מכל מיני זוויות, מה חשוב לך להעביר?
״אני חושב שזאת שאלה מאוד יפה. כי אתה יודע, יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה להעביר, אבל אני חושב שבעיקר ובזה גם עוסק הספר אגב, הספר לא סתם נקרא "טיוטה של אושר". כל הזמן שואלים אותי "למה בחרת את השם הזה?" וזה כי הספר הזה עוסק בטיוטות. בניסיונות ובדרך ובמסע ובשריטות ובטעויות. הרי מה זו טיוטה? משהו לא גמור, משהו שהוא באמצע הדרך, שמנסה להיות, עוד לא שם והספר עוסק בדיוק בזה ואני חושב ש... זאת גם התגובה שאני מקבל הכי הרבה על הספר, שהרבה אנשים אומרים לי "פתאום הבנו שזה בסדר לפחד או להיות לא פתור. זה בסדר שיש לנו כל מיני שריטות שאנחנו סוחבים איתנו או שאנחנו מרגישים...", כלומר אני חושב שהמסר הזה של- זה בסדר לא להיות מושלם. זה בסדר שאנחנו, יש בכולנו איזה ילד חסר ביטחון. זה בסדר שאנחנו אחרי פרידה ואנחנו גמורים מזה. זה בסדר שיש לנו עניינים לא פתורים עם ההורים שלנו. אנחנו כולנו בסוף עוברים את המסע הזה, את הדרך הזאתי, והמסע הזה הוא לא תמיד זוהר ולא תמיד קטלוגי אבל הוא לפחות הוא אמיתי והוא שלנו. ואני חושב שזה מסר שמאוד חשוב לי להעביר בכל יצירה שלי. גם בשירים שמושרים על ידי זמרים, גם בספר, גם בספרי הילדים אגב. כל ספרי הילדים שלי עוסקים בזה. החל מ"לציונה יש כנף אחת" דרך "טביעת האצבע של אייל" ובאמת בכל מקום ביצירה שלי אני מרגיש שזה, זאת התמה המרכזית. המקום הזה של להרשות לעצמך להיות לא מושלם ולהיות סלחן כלפי עצמך יותר ולהבין שזה חלק מהחיים. הטעויות שאנחנו עושים והפשלות שלנו״.
עד כמה אתה מרגיש שלרשתות החברתיות יש חלק בהצלחתך?
״וואו, חלק ענק! אבל אתה מבין למה, כי בסוף הרי מה זו הרשת החברתית? זה כאילו מישהו נתן לך עיתון משלך, אפרופו אתה עיתונאי, כתב. כאילו מישהו נתן לך עיתון פרטי ואמר לך "זה העיתון שלך, עכשיו בוא אתה תפרסם, מה שאתה רוצה" או כמו שלט חוצות, מישהו נתן לך בילבורד והוא אומר לך "בוא תפרסם עכשיו מה שאתה רוצה" וזה מדהים. אני חושב שהרשת החברתית, כמו שיש לה גם חסרונות אני חושב שיש לה יתרונות מאוד מאוד גדולים. אתה צריך לדעת איך להשתמש בפלטפורמה הזאת נכון. אני מרגיש שהצלחתי לתעל את זה בצורה מדהימה ולהתייחס לזה באמת, כאילו מישהו בא ואומר לך עכשיו "יש לך במה, בוא תראה מה אתה יכול לעשות עליה." הרשת החברתית והפייסבוק זה, היא במה מדהימה ופלטפורמה מדהימה לשיתוף״.
איך נולד הרעיון לסיבוב הופעות באמריקה?
״לפני בערך שנתיים שלוש התחלתי להופיע בארץ. אני לא זמר, אני לא רקדן, אני לא סטנדאפיסט, כלומר אני לא פרונט-מן במהות שלי. אני מאחורי הקלעים, אני כותב שירים. אבל עלה איזשהו רעיון כזה קטן להתחיל לספר את הסיפור מאחורי השירים ואת הסיפור האישי שלי, את סיפור החיים שלי. ופתאום מאיזה משהו מאוד מאוד קטן, חוגי בית, אתה יודע, היינו עושים משהו... פתאום הדבר הזה הצמיח כנפיים והפך להיות פשוט רכבת הרים מטורפת והיום אני מופיע כמעט כל ערב מול לפעמים קהל של אלף איש וכל המופעים סולד-אאוט ובכל הזאפות במדינה וזה ממש נהיה איזה עניין ענק כזה. מתוך ההצלחה הבאמת אדירה של הדבר הזה בארץ פתאום התחיל להגיע ביקוש גם מארצות הברית ומחו"ל. היום אנחנו חיים בעידן גלובלי כולם בפייסבוק ובאינסטגרם והתחלתי לקבל המון פניות מישראלים שגרים באמריקה שאמרו "תקשיב למה אתה לא בא אלינו? גם אנחנו רוצים לשמוע, גם אנחנו רוצים כאילו ליהנות מהדבר הזה." ואז היה את כל העניין של הקורונה וזה נדחה ותמיד זה היה באוויר. זו נשמעת לי כמו הרפתקה מדהימה ועכשיו זה התאפשר סוף סוף. זה התחיל בתור איזשהו מסע קטן של, חשבנו שיהיו חמש-שש הופעות, ופתאום זה הפך להיות מסע של חודשיים, מעל שלושים הופעות והביקוש לא מפסיק וזה ממש משמח ומחמם את הלב. זה, באמת, כל כך לא מובן מאליו אתה יודע. כאילו מילא פה בארץ, כבר אני מתחיל להתרגל לאט לאט להצלחה, אבל פתאום שזה מעבר לים וזה בכזה ווליום, זה ממש מדהים אותי״.
מה מחכה לישראלים באמריקה שיגיעו למופע?
״קודם כל אני רוצה להגיד לך, כאילו אף אחד לא מבין מה אני רוצה מהחיים שלו כשאני בא עם המופע הזה. כי אנשים אומרים "מה זה אתה לא זמר אז אתה לא שר, ואתה לא... סטנדאפיסט, אתה לא עושה, כאילו מה אתה עושה שם? אתה עולה על הבמה ומה אתה עושה?" אז קודם כל המופע הזה מורכב בעצם מסיפור החיים שלי, ככה זה מתחיל. אני מספר את סיפור החיים שלי דרך הילדות בעפולה ואיך בעצם חלמתי את החלום הזה של לכתוב שירים לזמרים. איך הגשמתי אותו. כמה פעמים נכשלתי, כמה פעמים נפלתי, כמה פעמים קיבלתי לא, וזה הרבה פעמים, ואיך גם הצלחתי בסוף איכשהו כן, ומי הייתה הראשונה שפתחה לי, הזמרת הראשונה שפתחה לי את הדלת שבזכותה פתאום זה נהיה כדור שלג. בתוך הסיפור הזה האישי, אני גם שוזר את הסיפורים מאחורי השירים שכתבתי. שירים כמו "מתנות קטנות" ו"ניפגש בחלומות" ו"אישה חרסינה" ו"שאריות מעצמי" וכל מיני שירים, להיטי ענק שאנשים לא באמת יודעים על מה הם נכתבו. אני הולך לספר שם בדיוק על מה השירים וגם להשמיע את הסקיצות הראשוניות. כלומר ממש איך השיר הוקלט באיזה לילה באולפן כזה, את הצורה הכי גולמית שלו, הכי ראשונית, הכי בוסרית. תוך כדי אני גם מקריא טקסטים מתוך הספר, מתוך "טיוטה של אושר" ולוקח את הקהל איתי לאיזשהו טיול כזה, למסע בתוך החיים שלי דרך כל הניצחונות והכישלונות והמפלות וההצלחות. מופע שהוא גם מוזיקלי וגם טקסטואלי וגם מלווה בוידיאו, זה ממש הכל כזה עובד ביחד אחד עם השני״.
מה ייחשב בעיניך הישג במסע בארצות הברית?
״מעבר לעניינים ה... הטכניים הברורים כלומר שהאולמות יהיו מלאים וזה, זה אחלה, נדאג שזה יקרה ונקווה שזה יקרה, וגם אם לא, הכל בסדר. יש לי משימה אחת. אני יודע שהישראלים שחיים בחו"ל, מאוד מאוד מתגעגעים לארץ. ולא משנה אם חלקם עזבו כי נמאס להם או כי קשה להם, עדיין, לא יעזור, תמיד יש איזשהו געגוע אפילו גולמי למדינה ולמוזיקה, לשפה ואני הייתי רוצה בשעה וחצי של המופע הזה להחזיר אותם לישראל. לשעה וחצי. כאילו הם עולים על טיסה מבחינתי ולהחזיר להם את הריח והצבע והמנגינות והמילים והטקסטים וממש לקחת אותם למסע ביחד איתי ולהחזיר אותם לישראל היפה והטובה. אחר כך שיחזרו (צוחק) אחרי השעה וחצי הזאת לחיים שלהם בארצות הברית. אבל אני רוצה להטיס אותם איתי״.
רגע לפני שהוא עולה על המטוס אלינו, לחורב יש מסר לישראלים שמחכים לו כאן: ״אני מאוד מאוד מתרגש מההזדמנות הזאת שניתנה להגיע אליכם. אני יודע שאולי חלקם שואלים את עצמם "בואנה הוא כותב שירים אז מה יש לו לעשות על במה ולדבר ומה זה המופע הזה" והייתי שמח שהם יפתיעו את עצמם וככה פשוט יגיעו. פשוט יגיעו ויתמסרו לדבר הזה, לשעה וחצי הזאת. אין לי כמעט ספק שהם יופתעו לטובה ויתרגשו וישמחו ויצחקו ולפעמים גם יבכו קצת מהתרגשות. ככה זה בדרך כלל במופעים האלו, אבל הייתי מאוד מאוד מאוד רוצה לראות את העיניים שלכם ואת החיוכים שלכם ולפגוש את כולכם״.
לפרטים:
