בשבוע שעבר עסקנו כולנו בסוגיית מימון ״כיפת ברזל״ בקונגרס האמריקאי ובמחלוקת הקשה בתוך המפלגה הדמוקרטית ביחס להכנסת סעיף המימון לתקציב. עיקר ההתנגדות, כזכור, הגיעה מן האגף הפרוגרסיבי בהנהגת חברות ״החוליה״ the squad. בסופו של דבר, הצעת המימון עברה ברוב עצום בקונגרס של 420 תומכים – רפובליקנים ודמוקרטים כאחד – אל מול תשעה בלבד, אמירה חזקה ומהדהדת בדבר התמיכה שיש לישראל בוושינגטון. יחד עם זאת, טעות נעשה אם לא נשית ליבנו אל תמרורי האזהרה ונפעל בהתאם מול דעת הקהל האמריקאית, פן נעמוד בפני שוקת שבורה בעתיד. ובכל זאת, נקודת אור באפילה. בשבוע שעבר עסקה בנושא הקומיקאית היהודיה-אמריקאית, שרה סילברמן, בפודקאסט השבועי שלה. לסילברמן, הרואה בעצמה יהודיה אתאיסטית גאה, משפחה בישראל והיא הביעה בעבר עמדות פרוגרסיביות דומות לאלו של חברות ״החוליה״ בהקשרים פנים-אמריקאים שונים. הפעם, היא התייחסה לנושא מימון כיפת ברזל, והביעה את אכזבתה העמוקה מן העמדה בה נקטו אותן חברות ״חולייה״ ביחס לסיוע לישראל בהקשר זה. ״כיצד יתכן״, היא תהתה, ״שהן הביעו התנגדות כה עזה למימון מערכת הגנתית – אשר עיקר מטרתה הגנה על אזרחים תמימים כנגד טילים, בעוד אף מילה לא נאמרה על ארגון החמאס שמטרתו המוצהרת היא רצח והרג יהודים?!״. התעוררות? אולי. סילברמן התבטאה גם בעבר מספר פעמים בנושא הישראלי-פלסטיני, ולזכותה ייאמר כי לא היססה לתקן את עמדתה בהתאם לעובדות ואף לחזור בה כשצריך. היא, על פי דבריה, שומרת על ראש פתוח. המשמעות היא ברורה. יש פירות לעמלנו, תגובה לכל אלו שבוחרים להתייאש ולחשוב שאין טעם או תועלת בפעילות החינוכית הסברתית אשר מתבצעת יום יום, שעה שעה, על ידי ארגונים ופעילים שונים.
ועם כל זאת, הסתייגות אחת שאני חייב להזכיר: בכל פעם שמוזכר הדיון בנושא ״כיפת ברזל״ ויעילותה, ישנם רבים המזכירים כי בישראל ישנם יהודים, מוסלמים, נוצרים וכו׳ ועל כולם אמורה להגן מערכת ״כיפת ברזל״ ולפיכך ההתנגדות לה אינה מוסרית. נכון. ישראל היא מדינה מגוונת ולה אזרחים מכל מגוון הקשת, אולם – וסלחו לי על האתנוצנטריות הרגעית – גם אם מדינת ישראל הייתה כולה רק יהודים תמימים, דתיים-ציוניים-לאומיים, חובבי התנחלויות וכשרות, גם אז הייתה מגיעה להם כל ההגנה שבעולם כנגד תוקפנות החמאס. רק אומר.
ומעניין לעניין באותו עניין. עד כמה באמת אנו ערים לאנטישמיות ומתמודדים עימה לטווח ארוך? השבוע שוחחתי עם עורך הדין קנת׳ מרקוס, יו"ר מרכז ברנדייס לזכויות אדם ולשעבר עוזר שר החינוך האמריקאי לזכויות האזרח בממשל טראמפ. מרכז ברנדייס ערך סקר בקרב סטודנטים אמריקאים יהודים בעלי זהות יהודית בולטת ופעילים בקהילה והסתבר שרבים מהם חוששים לבטחונם כתוצאה מהמצב בקמפוסים בארה״ב, ומעל למחצית מהם מחביאים את זהותם היהודים במקרים שונים כתוצאה מחשש זה. הייחודיות של הסקר היא שהוא נערך לא רק בקרב סטודנטים יהודים באופן כללי, אלא דווקא בקרב אלו המגלים מעורבות חברתית פעילה. מדאיג ללא ספק.
עוזרת הוראה באונ׳ ג׳ונס הופקינס בארה״ב פרסמה בחשבון הטוויטר שלה שאלה: אם סטודנט הוא ציוני, האם עליה להוריד לו ציון בשל כך? ומה אם יש להם על המחשב מדבקות עם שם העיר תל-אביב? מה אז? ו-4 מתוך 5 שענו לה, תמכו בהתלהבות בעמדותיה האנטישמיות והאנטי ציוניות. ועכשיו שאלה: הדבר התרחש בשנה שעברה – כמה מכם זוכרים את המקרה? וכאן עולה וצצה בעיה נוספת בהתמודדות עם האנטישמיות: במקרים רבים אנו שומעים על תקרית כזו או אחרת, מזדעזעים עד עמקי נשמתנו, נוטלים חלק בסערת המדיה החברתית התורנית למספר ימים ובזאת תם הטקס. ובכל זאת, השאלה עודנה נשאלת: מה קרה עם אותה עוזרת הוראה? ומה עם אגודת מאיירי סיפורי הילדים האמריקאית שגינתה את תופעת האנטישמיות, ולאחר מכן מנכ״ל האגודה נאלץ להתנצל על כך ״בפני הקהילה הפלסטינית״ ואף פיטר את האחראית לגינוי, יהודיה אמריקאית-שחורה?! עד כמה אנחנו באמת ערים לאנטישמיות ונאבקים בה בזירה הציבורית? דורשים אחריות מן המעורבים?
את השאלה הזו בדיוק, והמראה החברתית, הציב אותו מרקוס בשבוע שעבר במאמר דעה שכתב לעיתון הוושינגטון פוסט ובה דרש התייחסות פומבית מאונ׳ ג׳ונס הופקינס והנהגתה למאבק באנטישמיות, הגינוי הברור שלה ופעולה נחרצת כנגדה. לא עוד בליל של גינויים כלליים ורחבים, אלא התייחסות ספציפית לבעיה שמטרידה כה רבים מאיתנו. והפולו אפ. נכון שאנחנו חיים בעידן של מדיה חברתית ושל סיפוק רגעי, אולם המאבק כאן הוא מאבק לטווח ארוך על שלמות גוף ונפש, על בטחון אישי וקהילתי, ועלינו לפעול בצורה ממוקדת ואסטרטגית כנגד גורמים המלבים שנאה ובד בבד לדרוש גינוי פומבי ופעולה נחרצת כנגדם מצד הגורמים האחראים.
תתעוררו. אם אין אנו לנו, מי לנו.
שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל
