שחר נוצץ בקצה, ההתחלה / הרצל חקק
כַּמָּה חַיִּים תְפַעֵם
הַשַׁחֲרִית. וְלַמְרוֹת
הַכָּרַת הַקֵּץ שֶׁרָטְטָה בָּהּ
קָמָה מִמִּשְׁמַרְתָּהּ.
מֵאַשְׁמֹרְתָהּ.
הַאִם זְמַנָּהּ קַיָּם בִּכְלָל.
יֵשׁ רְגָעִים הַיֵּש
לֹא יְכַל. מִשֶׁהִגִּיעָה לַקָּצֶה
נוֹצֶצֶת. וְאֵיזֹו אֵשׁ.
הַפַּחַד מֵחֲדַר הַחֹשֶׁךְ זָחַל לְכַבּוֹת
נַפְשָׁהּ בִּלְחִישָׁה. וּמַה תִּזְכֹּר
לְבַקֵּשׁ. בֵּין הַשְּׁבָרִים מִתְהַפֶּכֶת וְנָסָה
אֲנָחָה. תַּצְלוּם שִׁכְחָה. כֵּיצַד חוֹמֵק
הַזְּמָן. וּמַה מִשְׁתַּנֶּה מָה אָבוּד.
הָאוֹתִיּוֹת הַשּׁוֹתְתוֹת בַּדֶּלֶת
אֵינָן מוֹתִירוֹת שָׁהוּת.
סִימָנָּה צוֹרֵב בַּמַּשְׁקוֹף.
כַּמָּה דַּפִּים הַלַּהַט שֶׁלָּהּ
יֶאֱסֹף. וּמַה הִיא. מַה
לְעֵדוּת. הֵן כְּכַלָּה תְּצַפֶּה לְאִישׁ. לְאֵשׁ.
לְרַעַד אֲדָמָה. לְשַׁיָּכוּת.
רֶגַע סְגֻלִּי לְהָבִין תְּמוּרָה וְאֵימָה. לְכוֹנֵן
מִסֵּבֶל וְאָבְדָּן הַקְשָׁבָה אַחֶרֶת. שֶׁל מִי
שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵעוֹדוֹ קוֹל מֵעוֹלָם. וְעַתָּה
הַסּוֹדוֹת מְחַלְחֲלִים. מַתְחִילִים. וּבַלִּטּוּף
אחרי הַהִשְׁתַּנּוּת תָּשׁוּב הַהַתְחָלָה.
ציפור נודדת אל קן / בלפור חקק
צִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָהּ
מְבַקֶּשֶׁת יוֹם חַג
שָׁבָה בְּתוֹר הַפְּלָאוֹת
אַל קֵן שָׁבוּר
לֹא תִּתֵּן עַכְשָׁו שְׁנָת לְעֵינֶיהָ
הִיא בּוֹדְדָה עַל גַּג.
בְּשִׁירִי אֶתֵּן לָהּ מַחֲסֶה
אֶבְנֶה לָהּ בַּיִת
אֶתֵּן לָהּ נַחֲלָה בְּתוֹכִי
כִּי הִיא נַפְשִׁי
נַחֲלֹק יַחַד גֶּפֶן וְזַיִת.
בִּשְׁעַת חֲצוֹת, בָּאוֹר שֶׁאֵינוֹ
יִמְצָא הַגַּעְגּוּעַ
אֶת קִנּוֹ,
יִמְצָא הַקֵּן
אֶת תִּקּוּנוֹ.
מחזוריות של ראש השנה / טלי כהן שבתאי
להיסטוריה יש נטיה לחזור על עצמה
על אף המשגות
זה כמו לעשות אותו דבר שוב
ושוב ולצפות לתוצאות שונות (כדברי איינשטין)
זה מזכיר לי איפוא את המנטרה
הנאמרת בחזרתיות בין על מנת להשפיע על התודעה
או בין אם לא
אמירת המנטרה בקול תוך חזרה עליה שוב ושוב
בדומה למרבית מילות שיר של הזמר המזרחי העכשווי
ובדומה להתנהגות חזרתית המאפיינת
התנהגות כפייתית, כגון ,אמירת אותו משפט שוב ושוב, נפנופי ידיים חוזרים או נדנוד חוזר של הגוף
כל אלו עלולים להטריף את הדעת!
הלא נשאלת פה השאלה:
מה יכול להתחדש בדבר שחוזר על עצמו באופן רצוני או הפוכו?
דברים שעושים אותם שוב ושוב,אינם בכדי
לעניות דעתי
אולי בשל ה מחזוריות ה קיימת בתחומים רבים.
אנו כבני אדם, מחפשים דפוסים של סדר בכאוס?
די בלצפות דרך צוהר החלון
ב זריחת השמש הקורית כל 24 שעות כשליחה של תופעה חוזרת
או לחילופין די בטיפת מים ביום גשום
היורדת לאדמה כגשם,
מחלחלת פנימה למי תהום, פורצת כמעיין, המתחבר לנהר, הנשפך לים, מתאדה לאוויר ושוב מתעבה לטיפת מים היורדת כגשם. גם היא ממחישה כשמש
תהליך מחזורי
בדיוק מאותו הצוהר של החלון.
על אף שהתודעה מבינה שישנה
מחזוריות בטבע ויש מחזוריות שהיא מעשה ידי אדם.
ויתרה מזאת-
למחזוריות חשיבות גדולה בחיינו - ואולי בגלל זה
זה מאפשר לנו לצפות למה שעומד לקרות וכך נוכל
להתמודד עם האירועים הצפויים טוב יותר.
אך לא כך הדבר בראש השנה החל
היום בערב
אני מבינה שלא סתם אני דנה בתופעה זו
בה מתרחשים תהליכים בסדר קבוע לאורך פרק זמן. כאשר רצף האירועים מסתיים ישנה חזרה לאירוע הראשון
וחוזר חלילה.בלי שיסתמנו תפנית או
שינוי
מפני שהערב שוב ראש השנה ושוב
בלי כיסא סמוך לשלי
בהעדר בן לוויה
יש פה מחזוריות שתפקוד אותי עוד שעות
ספורות
ואין בי מזור להתכונן לזה שוב כמדי
שנה
תשפ"ב / אֲהוּבָה מֵי-טַל
שָׁנָה חֲדָשָׁה מַגִּיעָה עָלֵינוּ לְטוֹבָה
יָפָה יוֹתֵר מְקוֹדַּמְתָּה, בְּרִיאָה וַחֲטוּבָה
לְבוּשָׁה בִּצְחוֹר כְּנָפַיִם, עִם חִיּוּךְ מַקְרִין
לַיְּקוּם, לַבְּרִיאָה יְשִׁירוֹת וּבַעֲקִיפִין
הִיא תַּגִּיעַ בְּמָעוֹף כְּמוֹ אוֹתָהּ יוֹנָה
עִם עָנָף מֵעֵץ הַזַּיִת וְהַרְגָּשָׁה שׁוֹנָה
שֶׁכָּל מִשְּׁאֵלוֹתֵינוּ יָבוֹאוּ לִידֵי בִּטּוּי
לְלֹא צוֹרֵךְ בְּהִסְתַגְרוּת, כִּסּוּי אוֹ חִטּוּי
בְּחֹם, בְּאַהֲבָה וּבֶאֱמוּנָה תַּעֲטֹף אוֹתָנוּ
תְּחַבֵּק וְתַרְעִיף אַחְדוּת עַל כֻּלָּנוּ
עִם לְחִיצַת יָד חַמָּה וְחִבּוּק אָמִין
תְּאַפְשֵׁר לַחֲגֹג וַאֲפִלּוּ חָבֵר וָרֵעַ לְהַזְמִין
שִׁירָה מִכָּל הַלֵּב תִּשָּׁמַע לַמֶּרְחַקִּים
תַּחְדֹּר לְכָל פִּנָּה, לִפְסַגּוֹת, לְמַעֲמַקִּים
עִם מֵידָע שֶׁהִתְגַּבַּרְנוּ עַל הַפֶּגַע הַנּוֹרָא
כִּי חָבַרְנוּ אֶל הַמַּטָּרָה וְיָכֹלְנוּ לָהּ
וְגֵר זְאֵב עִם כֶּבֶשׁ וְאַרְיֵה עִם גְּדִי יִרְבַּץ
כָּךְ כָּתוּב בַּמְּקוֹרוֹת וְהָעוֹלָם אֵלָיו יִתְקָבָּץ
לַחֲגִיגָה אַחַת גְּדוֹלָה לְלֹא אוֹיֵב אוֹ צַר
כִּי מְקוֹמֵנוּ בָּעוֹלָם אֵינוֹ אָרֹךְ, דֵּי קָצָר
שָׁנָה טוֹבָה לְכָל אֱנוֹשׁ, לֶחָבֵר וְגַם לָאָח
שָׁנָה טוֹבָה לְכָל אֶזְרָח בַּאֲשֶׁר הִיא/ הוּא נוֹכֵחַ
שָׁנָה שֶׁל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת וְאַהֲבַת הַשּׁוֹנֶה
שָׁנָה שֶׁל שֶׁקֶט וּפְתִיחוֹת לְכָל מִשְׁאָלָה, לְכָל מַעֲנֶה
כיפורים / גד קינר קיסינגר
לִבִּי יוֹצֵא אֵלַיִךְ
הַשְּׁכִינָה
אֲבָל גּוּפִי הַזָּקֵן נוֹתַר מֵאָחוֹר.
לֹא עוֹמֵד לוֹ אוֹנוֹ וְהוּא
מִתְיַשֵּׁב עַל סַפְסָל
כְּסַפְסַל הַנֶּאֱשָׁמִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
בְּיוֹם הַדִּין עָלָיו יָשַׁב אָבִי
לַמְרוֹת שֶׁלֹּא
הָיָה לוֹ עַל מְנַת לְכַפֵּר
וְהוּא הָלַךְ וְקִבֵּץ פֵּרוּרִים
מֵחַטָּאֵי אֲחֵרִים.
לִבּוֹ יוֹצֵא אֶל בַּת קוֹל
שֶׁתְּבַשֵּׂר לוֹ אֶת רֹעַ
דִּינוֹ וְכָל גּוּפוֹ הַגָּדוֹל
כְּבָר כָּרוּךְ בְּתַכְרִיךְ
טַלִּיתוֹ מוּכָן לַגְּזֵרָה
כִּשְׁאַר אֶחָיו בְּנֵי אַשְׁכְּנַז
שֶׁאֵינָם רוֹצִים לְהַטְרִיחַ
אֶת זוּלָתָם.
וּבְנוֹ קָטִין
וְלִבּוֹ יוֹצֵא אֶל אָבִיו
וְגוּפוֹ עַל סַפְסַל הַנֶּאֱשָׁמִים
לֶעָתִיד לָבוֹא.
אֲבָל אַבָּא נִפְטַר עַל עַרְשׂוֹ
בַּשַּׁבָּת הַגְּדוֹלָה.
גּוּפוֹ פָּרוּשׂ כְּמוֹ הַבַּדִּים הַמְּשַׁכְּרִים
שֶׁפּוֹרֵשׂ עַכְשָׁו בִּפְנֵי הַלָּקוֹחַ הַשְּׁמֵימִי.
יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית בְּיַד אִמִּי
יְמִינוֹ תְּסוֹכֵךְ עַל חֲלָצָיו.
וְהַיּוֹצֵא מֵהֶם נִצָּב בַּדֶּלֶת
בֵּין הַמַּשְׁקוֹף לַסָּף
בּוֹלֵם מְהֻסָּס אֶת הִתְפַּרְצוּת
הָאוֹר אֲכוּל הַזִּמָּה שֶׁבָּא לָזוּן
בְּאָבִי אֶת חוּשָׁיו.
כִּי לֹא יִרְאֶה אִישׁ עֶרְוַת אָבִיו וְאִמּוֹ
וָחָי.
תְּרוּעָה.
שְׁבָרִים.
כְּמוֹ שַׁעַר / תות הרמס סאטורי
הַשָּׁעָה הָאֲפֹרָה לֹא נִפְתְּחָה לִי
כְּמוֹ שַׁעַר:
לֹא בָּאוּ בִּי
הַנִּפְרָדִים
בְּחַיֶּיהֶם בְּחַיַּי
שֶׁלֹּא עוֹד הָיִיתִי קַיָּם חַי
שֶׁעוֹד לֹא אָמַרְתִּי דַּי
בְּטֶרֶם נְעִילָה.
מֵעֵבֶר לַבְּרוֹשׁ / תות הרמס סאטורי
בְּרוֹשִׁים:
חֲרִישִׁים
רוֹחֲשִׁים רָאשֵׁיהֶם עֲנָנִים:
בְּגִנַּת בֵּית הַכְּנֶסֶת יְשֵׁנִים.
עַל כָּל סַפְסָל בַּגָּן רֹאשׁ:
וְרוֹשׁ יֵשׁ מֵעֵבֶר לַבְּרוֹשׁ.
כִּיפּוּרִים / טלי שבתאי כהן
לֹא דַּי לִי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתָּ לִי צַעֲרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן,
יוֹם הַכִּיפּוּרִים?
רֵאשִׁית כָּל, "אִישָּׁה צְרִיכָה אֱלוּל מִשֶּׁלָּהּ כְּדֵי לִסְלוֹחַ לְעַצְמָהּ"
הַבָּעַת חֲרָטָה וּבַקָּשָׁה לִסְלִיחָה וְלִמְחִילָה יְחִידָנִית בֵּין אָדָם לַבּוֹרֵא זֶה
מַשֶּׁהוּ אֶחָד, מֵאִידָךְ
גִּיסָא לְקוֹנֵן עַל הַחוּרְבָּן וְעַל הַגָּלוּת, וּתְפִילָּה לְשִׁיבָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלַגְּאוּלָּה בְּקוֹלֶקְטִיב -
זֶהוּ מַשֶּׁהוּ שׁוֹנֶה לְגַמְרֵי.
אֵינֶנִּי
מַסְכִּימָה עִמְּךָ אֲדוֹנָי וְכִי תָּכְנָן שֶׁל
הַסְּלִיחוֹת נוֹשֵׂא
אֶת אַפְסוּת הָאָדָם מוּל בּוֹרְאוֹ
בְּעֵת שֶׁנִּבְרֵאנוּ מִצַּלְמְךָ הַאִם
רַק אֲנִי מְשִׂימָה לֵב לָאַבְּסוּרְד שֶׁבַּדָּבָר?
עִינּוּי
הַגּוּף לְצֹרֶךְ הִתְּעַלּוּת וְהִטַּהֲרוּת הַנֶּפֶשׁ וְלֹא
מִטַּעֲמֵי אֲבֵלוּת גּוֹבֵל
בְּאַקְט פְּסִיכוֹטִי מַשֶּׁהוּ זֶה
מִתְגַּבֵּר מִשָּׁעָה 17:40 י' בְּתִשְׁרֵי עַד צֵאתְךָ
בַּיּוֹם לְמָחֳרָת בְּשָׁעָה 18:51
הָיִיתִי שְׂמֵחָה לִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינַי מוּל מִי אֲנִי
צָמָה וּמוּל מִי אָבִי פּוֹקֵד אֶת מִגְוַן קִטְעֵי פְּסוּקִים, תְּפִילּוֹת וּפִיּוּטִים שֶׁל
הַסְּלִיחוֹת הַ מַתְחִיל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל
הַמְּבִיאִים
אֶת יוֹם הַכִּיפּוּרִים כָּמָּה יָמִים קוֹדֶם בִּשְׁבִיל
שֶׁאַגִּיעַ אֵלֶיךָ מוּכָנָה לְבוּשָׁה
בְּלָבָן וְסוֹפֶרֶת
דַּקָּה אַחַר דַּקָּה מָתַי אוּכַל לְהַתִּיר אֶת אַרְבַּעַת
הָאִיסּוּרִים הַ מְּיַחֲדִים
אוֹתְךָ בִּמְיוּחָד - מַגָּפֵי עוֹר שֶׁקָּנִיתִי לָאֲרוּחָה
מַפְסֶקֶת.
כָּל נִדְרֵי שֶׁל אָבִי / עדנה אפק
אָבִי עָלָה לְיִשְׂרָאֵל
בֶּאֱמוּנָה,
אַךְ לֹא בָּאֵל.
עֵת נִרְצְחוּ אֶחָיו
בְּטֶבַח טְרוֹם שׁוֹאָה
אֶת גִּנּוּנֵי הַדָּת הִשִּׁיל
עַד לֹא יָדַע.
אָבִי טָרַף בָּשָׂר בְּלוּל גְּבִינָה
וְלַאֲרוּחַת בֹּקֶר
פַּת קִבָּר וְגַם
מִמְרָח טְרֵפָה.
לֶאֱכֹל בְּיוֹם כִּפּוּר
אָמַר: מִצְוָה
אַךְ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים
הָיָה אָבִי עוֹנֵד חֲלִיפָתוֹ
וַחֲפַתִּים
וּמְהַלֵּךְ לְבֵית כְּנָסִים
אֲרָמִית אָבִי לֹא יָדַע
אֶת הַפִּיּוּט עַל פֶּה הָגָה:
כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי
וַחֲרָמֵי וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי-
וְשָׁב הַבַּיְתָה אַחֲרֵי.
וּבְשׁוּבוֹ הִתִּיר אָבִי אֶת נְדרָיו
כְּמוֹ חִלֵּץ עַצְמוֹ מִתּוֹךְ חַיָּיו
אין יום הכיפורים מכפר / עדנה אפק
כָּל הַחֲטָאִים
הֻשְׁלְכוּ אֶל הַיָּם
וְהַיָּם מִזְּמַן הוּא מָלֵא.
אַדְוַת עָווֹן קִפְּצוּ בְּגִיל
פִּשְׁעֵי עָבָר הִתִּיזוּ חוֹל
דַּם תַּרְנְגוֹלוֹת פִּטֵּם מְעַרְבּוֹלוֹת.
וְהַיָּם מִזְּמַן הוּא מָלֵא
עַל עֲבָרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לָעוֹף וְלַיָּם
אֵין יוֹם הַכִּפוּרִים מְכַפֵּר
אחר החגים / איילה למל בורטן
אשמור לך
עוד ימים של חן
רימונים אדומים
גרעינים גרעינים
כמספר נשיקותינו
ריח אתרוגים
בסוכת האהבה
ניחוח הנצח
אשמור לך
סכך אשר הטבת
מעל ראשי
אזכור לך
איך צעדנו חפים
במדבר תלאות
ועודך כאן אהובי
מעדן וממתק
את ימי באור
כל יום הוא חגי
בבואתך וקולך הערב
שיקוי מתוק
מיין על מפה צחה
נרות דולקים
מעדנים מעדנים
מילותיך מספר הספרים
אסעד ברעבוני
ליל "כל-נדרי" גורלי / משה בן-דוד
ערב יום כפור. סיימנו הסעודה המפסקת. התגלחתי, התקלחתי ובלבוש נקי נסעתי בגפי לאסוף את חליפתי מניקוי יבש. עת הרמזור הצהיב, האטתי ועצרתי באדום. העפתי מבט בראי ודמי קפא בעורקי. פיק אפ טראק התקרב במהירות רבה. אין סיכוי שהנהג יצליח לעצור, הבזיקה במוחי ההכרה וידָי לפתו את ההגה בחזקה.
בום!!! שמעתי קול פיצוץ מחליא ותוך שבריר שניה הוטחתי לאחור. מכוניתי הוזנקה קדימה אולם רגלי שנחבטה מתחת לברך שותקה זמנית כך שלא יכולתי ללחוץ על הבלמים. באחת נכנס יצר ההשרדות שלי למגננה והאדרנלין שעט בעורקי. הבנתי בברור שאני- איך לומר זאת - פצצה מתקתקת. רציתי להעביר מדרייב לפארק אך לא העזתי להסיט ידי מן ההגה .
הטיתי את מכוניתי לעבר שפת המדרכה הגבוהה. מחמת הפגיעה התפנצ'ר גלגלי הקדמי, כפי שלמדתי מאוחר יותר. מכונית יצאה לפתע מדרייב- אין של "וונדי" בנהיגה איטית. הנהג הביט לשמאלו ופרצופו התעוות באימה. פעם שמעתי מדען בטלביזיה טוען שיבוא יום ולא נצטרך לדבר על מנת לתקשר איש עם רעהו. בעזרת שביב שיושתל במוחנו נהיה מסוגלים לתקשר באמצעות גלי- מח. עבורי- יום זה היה עכשיו. זוז! עוף ממני! זעק מוחי, נראה שהוא קלט את המסר והגיב בלחיצה חזקה על הדוושה. פספסתי אותו באינטשים ספורים. שורת שיחים הופיעה לימיני משוה חזות מטופחת לזכוכית הראוה של חנות. הטיתי מעט ונכנסתי לתוך שיח גדול. מכוניתי עקרה אותו והאטה- הן מחמת השיח והן משום איבוד המומנטום- נעצרת בתוך שאר השיחים. מרגע ההתנגשות ועד עצירת המכונית חלפו פחות מ- 15 שניות.
העברתי את מוט ההילוכים לפארק ודוממתי את הרכב. נשענתי לאחור ומה הופתעתי לגלות שמשענת העורף נעלמה. מסתבר שהחבטה העזה כשהוטחתי נגדה שברה אותה. אכן, בן לעם קשה- עֹרף אנכי. נשכבתי אפרקדן שילבתי זרועותי והמתנתי. שלוה מוזרה פשטה בי אחרי המתח העצום. תחושה נוספת קיננה בי, תחושה חיובית ומאששת שלא ירדתי לפִשרה. רק למחרת, כששחזרתי במוחי כל שניה הבנתי. היתה זו מין הרגשה של שביעות- רצון. מין ספוק על שלא אבדתי את עשתונותי, על שהשכלתי לנווט ולסיים סיוט זה בלי לפגוע באיש.
עד מהרה צבאו אנשים על חלוני. מישהו שלח ידו ושיחרר את חגורת הבטחון שלי. נשאלתי אם אני אול-רייט והשבתי שאינני בטוח. אשה צעירה הציגה עצמה כאחות ויעצה לי לא לזוז עד בֹא האמבולנס. ביקשתי ממנה לצלצל לאשתי אך לא להבהילה. שארי הגיעה תוך דקות ספורות לבושה ומוכנה לבית הכנסת. האמבולנס ונידת המשטרה הגיעו. לפני שהתקינו על צוארי וסנטרי את החגורות ליצוב, חייכתי ואמרתי לשארי שפתאם נזכרתי במוסכל שתמיד צריך לעזוב את הבית עם לבנים נקיים שמא נהיה מעורבים בתאונת דרכים.
ביקשתי מאשתי להשאר ולדאוג לפרטים עם עדים ומשטרה. בבית החולים החדירה הרופאה אצבעות מיומנות מתחת לרצועות אשר דַי הכאיבו לי. בשביעות רצון בישרה לי שהכל נראה תקין, שריר וקיים אך נדע בבטחון מוחלט אחרי צלומי הרנטגן. אשתי הגיעה כעבור זמן מה והרופאה, שבעת רצון מכל התוצאות שאלה אם ארצה לבלות את הלילה בביה"ח. כל גופי כולל סנטרי, דאב אך ביקשתי לשוב הביתה, הרופאה רשמה לי כדורים נגד כאבים וכדורים להרגעת השרירים.
השעה היתה אחרי עשר בלילה כשנכנסנו הביתה. בשינים קפוצות השתרעתי על כורסתי. אט אט שקעתי בדכאון עמוק. הצום בקושי התחיל וכבר שברתי אותו בכוס המים ששתיתי עם הגלולות. אנו חברים בביהכ"נ המסורתי- קונסרבטיבי. איננו אדוקים במובן המקובל של המילה ברם, בשעתו עשינו החלטה שיום אחד בשנה, יום כפור, נשתדל לקיימו בשלמות. לא רק צום אלא בלי טלביזיה, טלפונים אינטרנט וכו'.
עתה, שוכב דואב בחדר השקט והמשמים, פולט אנחה מידי פעם, שקעתי ברחמים עצמיים. היתה זו הפעם הראשונה מאז היותי בר-מצוה שפיספסתי את ביהכ"נ בליל כל-נדרי. אז מה? ניסיתי לנחם את עצמי, מחר נקרא את ספור הנביא יונה. וכי לא נתקבלה תפילתו, אותה נשא ממעי הדגה? לשוא. המשכתי לשקוע יותר ויותר לתוך מרה שחורה.
מאי שם נתנגנה במוחי נעימת כל- נדרי. נתתי לעצמי לספוג את הצלילים המתוקים- נוגים כשלפתע התחוור לי שאינני מאזין להם במוחי אלא במו אזני. רעיתי האהובה לא יכלה לראותני כך בסבלי והחליטה להפר את ההסכם שלנו, היא הפעילה את המחשב, איתרה והשמיעה עבורי את כל-נדרי בביצועו השמיימי של החזן המנוח ריצ'רד טאקר וללא אֹומר ודברים באה והתישבה על הספה לידי.
