מודל חדש לעזה

ממשלת ישראל הכניסה את צה"ל ואת המדינה כולה לסיבוך שלא היה כדוגמתו מאז ההתנתקות. הסיבה לכך היא חוסר ההבנה שמודל השליטה על עזה שבנה שרון ב-2004 מיצה את עצמו. המודל היה מבוסס על מצור אווירי וימי, חסימת המעברים לרצועה על פני הקרקע, ואספקה תת-קרקעית של סחורות דרך מנהרות.

נשיא מצרים א-סיסי שינה את כללי המשחק על-ידי סגירת המנהרות, מתוך מאבקו הפנימי מול האחים המוסלמיים, ובכך דחף את הפלסטינים להיערכות פוליטית חדשה בממשלת הסכמה לאומית. השאלה היא: איך תתאים את עצמה הפוליטיקה הישראלית לנסיבות החדשות?

עוד בערוץ הדעות של ynet

האהבה לא צריכה חתונה / אסף הרדוף

המודל שבנה שרון יצר יציבות יחסית בין 2005 ל-2014, למרות המחירים הגבוהים של "סבבים" אלימים. המודל היה בנוי על עיקרון השליטה העתיק ביותר - הפרד ומשול. להפריד בין עזה לגדה המערבית ובין חמאס לרשות הפלסטינית. שרון הבין כי צה"ל לא יכול להפסיק את ירי המרגמות ולא לגלות את מנהרות ההברחה, וגם סופג אבידות מיותרות בגלל החיכוך היומיומי עם אוכלוסייה אזרחית וחוסר הלגיטימיות של הפעלת כוח נגדה. היציאה החד-צדדית הייתה מבחינה זו מהלך טקטי מוצלח, שנועד להוריד את כמות האבידות הישראליות ולהעניק לגיטימציה להפעלת כוח נגד אזרחים פלסטינים בטענה של הגנה עצמית.

אבל הייתה גם מטרה מדינית ארוכת טווח - מניעת לחץ בינלאומי להקמת מדינה פלסטינית כפי שהובטח במפת הדרכים של הנשיא בוש. כדי למנוע תהליך מדיני היה צורך לצאת באופן חד-צדדי, אחרת עצם היציאה היה מחייב משא ומתן עם הרשות הפלסטינית להסדרת שאלות יסוד כמו סידורי ביטחון, פתיחת המעברים ופיקוח עליהם, והסכמים כלכליים דו-צדדיים. מהלך כזה היה מחייב לחבר בין הגדה המערבית לרצועה, כלכלית, פוליטית וחברתית, כלומר ההיפך מהיגיון ה"הפרד ומשול".

מי שלא שמח על היציאה החד-צדדית היה כמובן הצבא, שראה בכך פגיעה בכוח ההרתעה שלו. במארס 2004 יצאו פומבית נגד הנסיגה החד-צדדית הרמטכ"ל דאז משה (בוגי) יעלון וראש השב"כ אבי דיכטר, וטענו שהיא תיתן "רוח גבית" לטרור ותחזק את חמאס מול הרשות הפלסטינית. הם כמובן צדקו, אבל שרון לא היסס, הדיח אותם ומינה במקומם את דן חלוץ ויובל דיסקין.

צבאות אינם אוהבים נסיגות חד-צדדיות, אלא בהסכם שיבטיח יציבות אחריה. מאז הנסיגה נקלע צה"ל למצב לא רצוי, בלשון המעטה: יש לו לגיטימציה להפעלת כוח הולך וגובר, יש לו גיבוי בינלאומי, אבל אין לו יכולת הכרעה ויוקרתו נפגעת שוב ושוב. היא נפגעת בעולם בגלל מספר ההרוגים החפים מפשע, ובקרב הישראלים בגלל אי יכולתו לנצח. מאז ששרון הסתלק איש לא בוחן את המניעים וההיגיון המדיני של המודל, ורק דורשים לחקור את ההיבטים הצבאיים לאחר ה"סבבים".

בתוך ישראל דורשים לחקור מחדלי ביצוע (ראו ועדת וינוגרד), ובעולם חוקרים פשעי מלחמה (ראו ועדת גולדסטון). כבר מתחילת צוק איתן נמצא צה"ל תחת ביקורת כפולה, מבפנים ומבחוץ. אבל הבעיה היא פוליטית: קריסת מודל השליטה שגרם להסתבכות "מתגלגלת" מדינית וצבאית.

המודל מיצה את עצמו ויצר דינמיקה של שינוי. בעקבות סגירת המנהרות על ידי א-סיסי נאלץ חמאס להתחבר לרשות הפלסטינית וערער את מודל ההפרד ומשול, ונתניהו יצא לעימות כדי לשמר מודל שקרס.

מיצוי המודל חולל דינמיקה של שינוי כי ללא המנהרות זקוקים תושבי הרצועה לחיבור אחר לעולם. האתגר הפוליטי בישראל הוא איך לבנות מודל חדש תוך כדי הידברות עם ההנהגה הפלסטינית המשותפת. ככל הנראה במצבה החבול של צמרת צה"ל היא לא תעז לומר מה שאמר הרמטכ"ל דן שומרון לאחר מיצוי מודל השליטה של 1967 (עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה). היא לא תעז להסביר לציבור שאין פתרון צבאי אלא רק פתרון מדיני.

הצרה היא שבמצבה של הפוליטיקה הישראלית לא ברור למי יהיו הכוח, הסמכות והאומץ להוביל מהלך מדיני. כל עוד לא יימצא מודל חדש לניהול היחסים עם הפלסטינים, ההסתבכות המגלגלת תימשך, והחברה הישראלית תלך ותאבד אמון ביכולת של האליטה הצבאית והפוליטית להתמודד עם המציאות.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il