הכל אודות חנה

חנה מרון התגלתה כילדת פלא בגרמניה והופיעה כבר בילדותה על במת התיאטרון ומסך הקולנוע. עם עלייתה לישראל הצטרפה לסטודיו השחקנים של "הבימה" ושיחקה בלהקה הצבאית של היחידות העבריות המגוייסות. בשנת 1945 הקימה עם חבריה את תיאטרון "הקאמרי", ובמסגרתו גילמה קשת רחבה של תפקידים בהצגות רבות - ביניהן "הוא הלך בשדות", "ביבר הזכוכית", "פיגמליון", "כטוב בעיניכם", "מרי סטיוארט", "פונדק הרוחות", "מדיאה" ואחרות - ואף זכתה לתואר הגברת הראשונה של תיאטרון "הקאמרי".

לפני שלוש שנים היתה ממקימי אנסמבל תיאטרון הרצליה, שנולד מתוך תחושה שיש מקום וצורך בארץ בתיאטרון נבדל מהזרם המרכזי ומתוך געגוע ללהקה תיאטרלית במובן הישן והטוב. אתמול (שישי), חגג עולם התיאטרון הישראלי לכלת פרס ישראל, חנה מרון, 80 שנות חיים ויצירה. שחקנים, במאים, מנהלים אמנותיים ואנשים שעבדו איתה במהלך השנים מברכים.

עודד תאומי: "לגברת הראשונה של התיאטרון העברי קראו חנה רובינא. לא רק בגלל השם חנה עבר התואר לחנה מרון. רובינא היתה אלילה וחנה מרון היתה השחקנית הראשונה שהיתה בשר ודם. רובינא מעולם לא העזה לשחק זונות ונשים פשוטות וחנה'לה הלכה על כל הקופה. רק שחקנים שמוכנים, כמוה, להמר על הכל, הם אלה שמגיעים רחוק. בהצגה הראשונה בה שיחקתי לצדה היא גילמה את המלכה אליזבת, והתחושה שלי כשחקן היתה שאני בכלל לא צריך לשחק ושרק העמידה לידה מאצילה עליי מאורה.

"לעמוד איתה על הבמה זה לעלות מדרגה. יש לה נוכחות שזו תופעה חד פעמית. היו אומרים אצלנו תמיד שאין כמו לשחק עם חנה'לה, לקבל את העיניים הבוהקות שלה. ב'השחף' של צ'כוב, ביים אותה ליאופולד לינטברג, שהצליח לקלף ממנה את הכל וזה היה גדול. צריך להבין - לחנה'לה יש, גם בלי הדברים שאספה במשך השנים, אישיות שמספיקה לחמישה תפקידים. אני מאחל לה לפי הסדר הזה בריאות, בהירות ועבודה שתביא אושר יותר מהכל. מגיעים לה הרבה פרחים, מכיוון שבלי להגזים, חנה מרון היא פרק חשוב בתולדות התיאטרון העברי".

יהורם גאון : "כולם קוראים לה חנה'לה מרון, אבל בשבילי היא תמיד תהיה הגברת מרון. אני זוכר כילד בבית ספר עממי בירושלים, שראיתי אותה בהצגה 'הוא הלך בשדות', בה שיחקה לצדם של עמנואל בן עמוס ואברהם בן יוסף. יצאתי מתיאטרון אדיסון ועקבתי אחריהם עד לקפה אלנבי, אליו היו הולכים לאכול גלידה. הייתי כל-כך מוקסם מעצמת משחקה, שהייתי חייב לראות בפניה מה מבדיל אותה מיתר בני התמותה. הפגישה הבאה שלי אתה היתה כבר בסדרת הטלוויזיה 'קרובים, קרובים'. שיחקתי לצדה וראיתי בזה כבוד גדול. היא היתה קואופרטיבית בצורה בלתי רגילה, פרטנרית נפלאה, משתפת פעולה ומפרגנת גדולה. כל העבודה לצדה של שחקנית כל-כך גדולה היתה חוויה.

"אני לא חושב שיש לנו כמותה רבים, ואפשר לספור על כף יד אחת ואולי אפילו על מחציתה כמה מרון יש לנו בארץ. אנחנו נוטים לפרגן משום מה תמיד בדיעבד, לכן יש משהו יפה בחגיגת יום הולדתה השמונים. חנה מרון היא הגברת הראשונה של התיאטרון בלי שום ספק. היא מהדורה מודרנית, חדשה ומעודכנת של חנה רובינא. ממש כמו ש'הקאמרי' היה הגרסה הצעירה של 'הבימה', כך חנה מרון הביאה סוג חדש של משחק אחר וריאליסטי יותר לבמה הישראלית מזה של רובינא, ששיחקה סטניסלבסקי כבד וגדול. בעוד שאסכולת רובינא דיברה ונהגה כביום של חג, מרון עשתה תיאטרון כביום של חול, תיאטרון קרוב ושובה לב. אני מאחל לה אריכות ימים ובריאות שלמה".

גילה אלמגור: "את עצם היותי שחקנית אני חבה לחנה מרון. הצגת התיאטרון הראשונה שראיתי בחיי היתה 'פיגמליון' בהשתתפותה. הייתי בת 14 ואני זוכרת כמו היום את הטלטלה שעברתי. במשך לילה שלם כתבתי לה מכתב. לא ידעתי עד אז שתיאטרון יכול להיות מקצוע, היא פתחה לי עולם שלא הכרתי וידעתי שאני רוצה להיות כמוה. כמה שבועות אחר כך קבלתי מכתב תשובה אליו צורפה תמונה מתוך 'פיגמליון'. המעטפה הזו היתה נר לרגלי, ובמשך שנים ארוכות היתה מונחת ליד מיטתי. הפעם הראשונה ששיחקתי במחיצתה היתה במחזה 'הלילה ה-12' של 'הקאמרי' וכל גופי רעד מהתרגשות. גם מאוחר יותר, כששחקנו במחזה 'השחף', הייתי מגיעה לחזרות בחיל ורעדה. אני מעריצה את האישה והשחקנית הזו.

"תרומתה של חנה מרון לתיאטרון הישראלי היא עצומה. היא הביאה לבמה את האישה המשוחררת, החדשה והאנרגטית. אני זוכרת רשימה ארוכה של שחקניות שניסו לחקות אותה, תמיד ללא הצלחה. חנה מרון היא אחת השחקניות הישראליות הראשונות שגרמו לקהל הישראלי לבוא לתיאטרון בכדי לראות אותה. שחקניות כחנה מרון, אורנה פורת וליה קניג, הן האור שמאיר את הדרך לדורות רבים של שחקנים צעירים. זה שהן עדיין ממשיכות לעבוד ולעשות תיאטרון זה עושר גדול. קולה של חנה מרון נשמע תמיד חזק וברור, והיא תמיד אמרה את דעתה ולא פחדה להתייצב לצד מחנה השמאל, למרות ששילמה את המחיר הכבד של הסכסוך (חנה מרון אבדה את רגלה בשנת 1970 במהלך מתקפת מחבלים על מטוס אל-על במינכן). החוב שיש לנו לאנשים כמותה הוא עצום. היא היתה פה לפנינו, העשירה אותנו, ונפלא להעריץ אותה לאורך השנים".

שמואל וילוז'ני: "את חנה מרון פגשתי לראשונה בשנת 1977, כשהייתי סטודנט שנה ב' בבית צבי. היא הוזמנה לביים את מחזהו של מולייר, 'גם הוא באצילים'. אני חושב שזו היתה עבודת הבימוי הראשונה שלה. זו היתה חוויה גדולה מאד לעבוד איתה, כי היא באה מעולם המשחק, והיה מרתק לראות איך שחקן כמוה עובד וחושב. למרות שהיא היתה חנה מרון, שחקנית דגולה ואושיה תרבותית בפני עצמה, בשבילנו היא היתה במאית, ומעולם לא הסתובבה בתור מונומנט. באחת החזרות, לדוגמא, היא שכחה את הטקסט בבית, אז היא נתנה לי את המפתחות של האוטו בשביל שאביא לה אותו.

"היא אישה ישרה, ואני זוכר את העבודה איתה כחוויה גדולה. לצערי זו היתה הפעם היחידה שעבדתי איתה, למרות שהחיים הפגישו אותנו בכל מיני נסיבות. מה אפשר לומר לאישה שחוגגת 80, לשחקנית שגילמה כל-כך הרבה תפקידים ושעברה וראתה וחוותה הכל? אפשר להסתכל עליה ולהסיר בפניה את הכובע, להשתחוות ולומר תודה ויישר כוח. שאי שלום ושאי ברכה, אוהבים אותך".

אילן דר: "עבדנו יחד בשתי הפקות, האחת היתה 'מה עושים עם ג'ני', שהועלתה בתיאטרון 'הקאמרי' לפני יותר מעשרים שנה, והשנייה היתה סדרת הטלוויזיה 'קרובים, קרובים'. חנה מרון היא אישה מלאת הומור וכשרון. היא אחת הסיבות שאני שחקן. אני זוכר אותה על הבמה כילד וכחייל צעיר. לראות שחקנים כמוה עושה לך משהו, פותח את הלב. אני מאחל לה כל טוב, בריאות ואריכות ימים". 

דפנה רכטר (בתה של מרון): "מכיוון שיש ביננו הסכם שאנחנו לא מערבבות בין החיים לבמה, מה שיש לי זה לשלוח הרבה אהבה ולאחל לך עוד הרבה שנים של שמחה ופעילות כמו עכשיו, כמו תמיד. תודה על הכל וסליחה על הכל, תמשיכי להיות כמו שאת יודעת, כמו שאת".

ניר לוי: "היא אישה מיוחדת, מאד דעתנית ויודעת מה טוב ומה לא טוב ומה צריך לעשות על מנת שיהיה טוב. היא ביימה אותי בהצגה 'שירים שיצאו מכסית', שעלתה באנסמבל תיאטרון הרצליה, וזו היתה חוויה מאד מהנה. אנשים מיוחדים הם אנשים שיש להם דעה, ואולי לא תמיד זה קל ונוח לשמוע, אבל זה חלק מהחן שבה. היא היתה מזדעזעת בכל פעם מחדש מאיך שאני נראה - מהנעליים הכתומות שנהגתי לנעול במהלך החזרות, מהאופן שבו השיער שלי נחת על הפנים, מזה שאני מנענע את כף הרגל בעצבנות. זה היה משגע אותה. אני חושב שהיא ראתה בי חוליגן.

"יש בה חוש הומור, למרות שאני מאמין שככל שאתה מתבגר, חוש ההומור שלך נעלם ואתה הופך לציני. אצלה הוא נשאר. מאוד עיצבן אותה ששיחקתי בטלנובלה 'משחק החיים'. היא אמרה שבעיניה זה לא נכון לשחקן תיאטרון. אני חושב שלמרות שהיא לא מודה, היא רואה את הסדרות האלה. אני מאחל לה בריאות ואושר ועד 120, למרות שהיא בטח לא תשמח על כך. כמו שאני מכיר אותה, היא בטח תגיד שזה יותר מדי בשבילה".

עומרי ניצן: "חנה מרון היתה ועודנה ילדת פלא נצחית. זה מה שהופך אותה לשחקנית גדולה. גיל 80 הוא גיל בעל משמעות וחשיבות ואני מאחל לה שתמשיך לשמר את הילד שבה ושתמשיך לבלות עם התפקידים הטובים ביותר. אני זוכר שראיתי אותה על הבמה כילד ב'מדיאה', ב'מיליונרים', ומאוחר יותר גם ב'רוחות', היום אני יודע שמנשמה ומכישרון כמו של מרון נוצר תיאטרון. היא אחד העמודים במקדש הזה, ואני מאד מעריך ואוהב אותה".

רוני פינקוביץ':  "חנה ואני עובדים ב'קאמרי' בימים אלה ביחד על 'הדודה ואני', מחזה מאת מוריס פני שאני מביים ובו היא משחקת. חנה יודעת שבמקרה שלה אני מאד מתקשה ומתעקש שלא להפריד בין האגדה למציאות. מצד אחד אנחנו נפגשים כל יום - שותים קפה או תה, אוכלים עוגת פרג ומקשקשים, עובדים, מפזרים אנקדוטות, חושבים וחיים את האפור. מצד שני - אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהאדם שלפניו אני עומד, מורכב מאלמנטים של אגדה, מעין מיתוס. אני יודע שזה מעצבן אותה, אבל אני לא יכול להתעלם או להשתחרר מהתחושה שזכיתי. מדי פעם אני מסתכל עליה במהלך העבודה ואומר לעצמי: 'חנה מרון, איזה קטע'.

"אני מאחל לנו שחנה מרון תמשיך להסתובב ביננו ותהיה נגישה בעבודה לעוד במאים ופרנטרים כי זו זכות שלנו. אנו מתברכים בזה שאנשים כמוה, שאין רבים כמותם, עוד פעילים ומשפיעים ומביאים עמם את המטענים והתרבות שלהם. חסרים לנו אייקונים, אנשים שאנחנו מתכופפים לידם ומפנים להם את הדרך מכיוון שהם גדולים. זה משהו שאנחנו צריכים להתעקש עליו מכיוון שנוכחות שכזו מסדרת את כל המבנה".