הראשונה בשידור

את הכוונה להכניס מצלמה לביתנו קיבל א' בחשדנות גדולה. "שוב פעם את והאקסהביציוניזם שלך", נאנח, "מתי יהיה לזה סוף כבר? את עומדת להתחתן, מותק, לא הגיע הזמן לתלות את הסטילטו ולפרוש?" "סליחה", אמרתי לו בהדר, "אבל מדובר בתחקיר עיתונאי נטו. המערכת הטילה עליי לחקור את תופעת הבלוגים המצולמים". "בלוגים שמוגים". נאנח, "אני יודע איך זה ייגמר בסוף. אני אחזור הביתה ואמצא אותך עירומה עם צעיף הנוצות מפריז".

אני לא יודעת מאיפה זה בא לו, אבל הדביל חסר הדמיון חושב שאני אנה ניקול סמית או משהו. אולי בגלל שבכל נסיעה ליוון אנחנו איכשהו מגיעים במקרה לחוף נודיסטים. אולי בגלל הנטייה שלי לשתף את החברים שלו בפרטי הריבים העסיסיים שלנו במלואם. "אני בסך הכל כנה", אני טוענת בפניו, "האמת היא נר לרגליי". "הדבר היחידי שלרגלייך", הוא טוען, "זה הפרטיות שלי שאת רומסת. למה, אלוהים, למה, התאהבתי בנימפומנית של תשומת לב?".

אז יכול להיות שכן, אולי, אני קצת אקסהביציוניסטית. הבעיה היא שדי מביך להודות בזה. אז אני מתמרחת במקדמי הגנה, ממלמלת תירוצים כמו "זה בשביל העבודה" או "הכריחו אותי", בעוד חבריי המשועשעים נושאים אליי עיניים לעגניות. "סליחה, אבל את משתפת את כל עם ישראל בחוויות מחדר המיטות שלך", אומר אחי אורי, "זה לא עושה אותך "קצת" משום דבר".

סקס - לייב אין בית שמש

לא פלא שכשאני שומעת על המהפכה של "תפוז", משהו בנפש המולין רוז' הזקנה שלי מתחיל לאוושש. זה כחודש מפעילה גאונת האינטרנט הזאת שירות חדש ומסעיר לגולשיה. קוראים לזה "בלוג טי.וי", אבל אל תיבהלו מהשם. בסך הכל מדובר במאות אקסהביציוניסטים כמוני, שהחליטו להתחיל לשדר את חייהם מביתם הפרטי. כל מה שצריך לעשות זה לרכוש מצלמת אינטרנט קטנה (בטווח מחירים של 100 עד 1,000 שקל), להציב אותה מול המחשב או הלפ-טופ ולהתחיל להופיע בפני עם ישראל.

היומנאים החדשים יכולים, כמו התוכנית "החיים בקיבוץ", להראות לכם את חייהם בדירת שותפים בנצר סירני, עם שותף אחד בדיכאון קליני והשני הומוסקסואל. הם יכולים, כמו בתוכנית "ילדונת" של מיטל הפצצה, לדבר איתכם שעות על החיים. והם יכולים, כמו "לא רק בלונדיניות", להיות סתם בלונדה. בלונדה יפה עם הגייה צפונית מתפנקת, שמראה לפעמים את "הבטשן" שלה לציבור. אבל האנשים שממש תשמעו עליהם בתקשורת, זה אלו שעושים סקס לייב אין בית שמש. כבר כמה שבועות שכל הארץ מדברת על הזוג אדם וחווה שחוזרים לגן עדן מול כולם.

כמו כולנו, גם אני מזדעזעת. "איך אנשים מנמיכים את עצמם לרמה הזאת?", אני מצקצקת, "כמה רחוק אפשר ללכת עם היצר להתפרסם?". ממבטו העייף של א' אני מבינה שרחוק מאוד. אפילו ב"תפוז" כבר קצת בזים לגולם שהם יצרו במו ידי גאוני המחשבים הלבנות שלהם. "כל כך קל לתפוס פוקוס עם סקס או עם עירום בוטה", אומר לי ניר, העורך הראשי, "אבל הגאונים האמיתיים הם אלו שמצליחים להקפיץ את הרייטינג גם בלי".

התוכנית עם הרייטינג הכי גבוה, אגב, תזכה בחופשה יוקרתית בהוואי על חשבון "תפוז". "אנחנו לא ניתן את זה לכל המתפשטים של המבוגרים בלבד", מקדיר ניר את פניו, "רק מי שממש הביא תכנים ועבד על התוכנית שלו זכאי לפרס". עד אותו הרגע אני עדיין מאכלסת בראשי מחשבות על בירית שובבה אחת או שתיים. אבל משהו בארשת הגועל שבה הוא אומר "מתפשטים", מבהיר לי שהאפיק הזה סגור. "מי צריך סקס כשיש כריזמה?" אני מוותרת, "תביא את המצלמה כבר, ויאללה נתחיל".

סקס

יומיים אחרי, ואני כבר פותחת כפתור שלישי בחולצה. סהדי במרומים שלא התכוונתי, אבל איכשהו דורדרתי לזנות. אני כבר לא מאמינה בכריזמה, גם לא בשנינויות שלי. זנחתי גם את התקקוווה לכבוש את צמרת הרייטינג בסערה. כל מה שאני רוצה, בשלב זה, זה טיפת יחס חם. אחרי יום השידורים הראשון והטראומטי שלי, זה כל מה שאני צריכה.

יומיים קודם, התיישבתי בחיל ורעדה מול המצלמה שעל המחשב. לישיבה שלי קדמו: 1. ריצה לחדר השינה, להחליף למשהו עם מחשוף. 2. מריחת ליפסטיק עסיסית על שפתי המומיה הצמוקות שלי. 3. הליכה קדימה ואחורה מול הראי, בניסיון נואש לראות אם אני מצטלמת טוב. "ממילא פה כמעט כולן כוניפות", ניחמתי את עצמי. "רק יידלק האור האדום, וגם לך יהיה קהל מעריצים".

ראשונים נחתו על גופתי העיטים החרמניים של הבלוגים. הנשים של הבלוגים הזהירו אותי שהם תמיד מגיעים ראשונים, לבדוק אם יש מצב לציץ. רוב היש מצבניקים לא מבזבזים זמן על פטפוטי נימוס, הם ישר מפגיזים ב"רוצים שדיים/תחת/כוס", מה שמעיד על עולמם הפנימי העשיר. למרבית השמחה, כדרכם של אוכלי נבלות, גם הם מתפזרים ברגע שאת מניפה את הידיים. "לכו לכו יא סוטים חרמנים", אני צועקת, והם מתעופפים להם בבהלה.

המצלמה עקומה

איתם עוד הייתי מתמודדת, אלמלא מה שקרה אחרי זה, כשהצופים המתוחכמים באמת נשארו מאחור. את העגבנית הראשונה מהקוליסאום של הצופים שיגר שלומי13. "מה זה, התחשמלת?", הקליד לי מעודנות, "תנסי שמפו כיף". "והפנים?", מוסיף רונןאלפרין, "כבר חרושת קמטים. הילדה עברה בחיים הרבה צער וסבל". קהל הזכרים מהנהן בהסכמה ותובע לדעת בת כמה אני. "בת 32?" הם מזדעזעים, "נראית הרבה יותר, כפרה". מזל שהוספתם את הכפרה, אני חושבת לעצמי, להיות כפרה זקנה זה כל כך הרבה יותר מפנק.

"זה בגלל הזווית העקומה של המצלמה", אני צועקת אל המיקרופון, "אם תראו אותי בחיים, אפרק אתכם מרוב סקס אפיל". "צ'טער" , מבשר לי ביובש הגולש גיזמו, "כבר ראיתי אותך במציאות לא פעם. עם איפור את יכולה להיראות כמו סוג של כוסית מתוחכמת. בלעדיו, את סתם דהויה".

הייתי מתארת לכם אותם כלהק עורבים הקורע בבשרי, אבל הם הרבה יותר כמו תרנגולות זקנות. יושבים כמו מטילות רכלניות ומקרקרים עד אור השחר הראשון. "יו, הבית שלך מה זה מבולגן", מעירה לי התרנגולת מושיק. "ומה זה הספה הזאת עם הכיסוי?" מזדעזעת הדוגרת ילדשחור, "את פולנייה או מה?" מהר מאד אני מגלה שגם הם מבקשים ממני לחשוף משהו. ותאמינו לי, הלוואי וזה היה סתם ציץ. "למה היא מסתירה את השיניים?" מעיר הגולש הערני יוסי, "מה יש לה שם, הכל רקוב?" תוך שניות מתמלא הבלוג שלי בצעקות של "שיניים! שתראה שיניים!" ואני מכסה את פניי בבעתה מפגיעתם של המקורים החדים.

ארץ החרמנים הוורודה

התוקפנות הזאת, יספר לכם כל עיתונאי אינטרנט, היא חלק מהשפה של הרשת. משהו באלמוניות של המדיום מוציא מאנשים את החיה. אבל מדוע שאדם נורמלי יכניס לסלון שלו את הג'ונגל הזה? מאותה סיבה שמיכל זוארץ ממשיכה בתוכנית "שישי עם זוארץ", כנראה. את מתקיימת על התקווה הזאת שאולי בכל זאת זה יתפוס, אולי בכל זאת יש מעריצים אי שם, בעוד אלפי רענן שקדים מחדרה קורעים לך את הצורה.

אחרי התייעצות קלה החלטתי שיש לשנות את הקונספט, ועכשיו אני כאן, לובשת כובע מלמלה גדול, משדרת לכם בתור "חרדית חטובה". אין בתוכנית שלי הרבה, רק מעיל גדול עם כלום מתחת, וזוג שפתיים אדומות שממלמלות דברי תועבה. "אני מתה לנסות את העולם שלך, ילד גדול", אני לוחשת לאיזה עמיקם49, "רק מחכה לגבר הנכון שיחזיר אותי בשאלה". "את בובה אמיתית!!!" הוא מקליד לי, "חחחחה, איזה שפתיים!!!!!!" אני שולחת נשיקה למצלמה שלי ומחייכת בהקלה.

כאן בארץ החרמנים ,אף אחד לא ישפיל אותך. יש פה רק גברים עילגים, עם סימני קריאה זקורים בין רגליהם. את קריאות החיזור שלהם הם מבטאים בדרכם המוגבלת. השדיים גדולות ויפות כאן, הרגליים חטובות תמיד. ומה שהכי נחמד, את המלכה של החדר, לפחות עד שתספקי סחורה ורודה להמונים. אז אני נותנת להם לשמן אותי במחמאות כמו יפיופה ומהממת וסקסית, עד שאני מרגישה כאילו כפתוריי נמסים מעליי כמו מרגרינה במחבת. יש משהו נעים בכניעה הזאת, בליטוף הווירטואלי, בשיר הערש הזה שהם מזמזמים לי של "תורידי עוד, יפהפייה".

אבל יש גבול דק מאוד אסור לחצות אותו. אני מגלה אותו תוך צפייה בתוכנית של "אשת הנחש". היא אישה די מבוגרת, לא יפה במיוחד, אבל עם נכונות מפתיעה להתפשט, להתכופף לבקשת הקהל ולהשתעשע עם מגירת הירקות בחן. את כל זה היא עושה במין השלמה כבדת אחוריים, חיוך זעיר ומאושר על שפתיה כל הזמן. היא כל כך שמחה להיות שם, כל כך שמחה לתפוס פוקוס, קופאית אלמונית בסופר שהופכת בלילה למלכה. אבל לצופי התוכנית שלה לא איכפת מניצחונות אנושיים קטנים. הם פה בשביל להריץ צחוקיאדה על חשבונה.

"אם תשחי בים יחשבו שאת הכריש", כותב לה מישהו. "זאת אוספת פחיות מהזבל בשכונה שלי ומקבלת בסופר במבה בחינם", מוסיף אחר. היא ממשיכה לכשכש בישבנה העבה, שיר סלואו מהאייטיז מתנגד ברקע. לא מודעת לקריאות הזרבוחה, הכוניפה, ו"היש מצב לקצת פות, מכוערת", של הקהל. "די, היא בסוף תתאבד", מפציר איזה טובלב34 אחד. ממה שזה נראה מכאן, זה כבר קרה.

סמים

בעיה, הפכתי לדג גופי. כל היום אני שוחה באקווריום שבבית שלי, עושה גלו גלו גלו למצלמה. מדי פעם מגיעים לתוכנית שלי אנשים שמבקשים ממני לעשות לעשות טריקים. "תעשי חיקוי של ארמדיל", הם מפצירים בי, "תחשפי כתף". אני יודעת שהדבר החכם הוא לסרב, לא לעשות צחוק מעצמי. אבל איכשהו יצא שאני מצייתת לכולם.

"את יודעת שאת משוחחת כבר יומיים עם קבוצת ילדים חרמנים בני 12", מזהירה אותי איילת. "מאיפה את יודעת?", אני מתנפחת לעברה, "הם דווקא מאוד רהוטים". "דנה", היא נדה בראשה, "לצופה הכי נאמן שלך קוראים 'ג'סטיןטימברלייק14'. את באמת חושבת שמדובר בכלכלן בן שלושים?".

אבל לי לא אכפת. כי יש לי כל הזמן אינטראקציה. יש משהו מקסים בזה שמגיבים אליי בזמן אמת. אני שותה קפה, אנשים מקלידים לי "שתיים סוכר" ו"תיזהרי, זה חם". אני מגרדת באף, והם עונים לי ב"איכסס נשמה". מדי שעה עגולה, אני מודדת להם בגדים והם מצביעים מה כדאי לי ללבוש בערב. לא שאני מתכננת לצאת לשום מקום.

מלך הסטלנים בהופעת אורח

הבעיה היא שהרייטינג עדיין מדשדש לו. אין ברירה, חייבים להביא לאקווריום שלי כריש. תכירו את "מלך הסטלנים", המלך של הבלוגים. בעולם האמתית הוא מובטל בן 31 מהצפון החובש לראשו מצנפת סרוגה של נח נח נחמן. בעולם המים שלנו, הוא מגה סלב. שבועיים בשלישייה הפותחת של הרייטינג וקהל המעריצים מוכנים להוריד בשבילו את הירח. כבר עשו כרטיס אשראי עם הדמות שלו. עיתון ידיעות שלם בכיכובו, והוא אפילו זוכה למתיחות טלפוניות מכל מיני אנשים שמתחזים לדודו טופז.

שזה מוזר, בהתחשב בזה שכל מה שהוא עושה זה לשבת בחדר שלו ולעשן נרגילה, כשברקע מבסבסת לה מוזיקת טראנס. מדי פעם הוא נועץ מבט אפל במצלמה ונותן להם במשהו. הכל בהתאם לבקשות הקהל. "תן לו בקרטונג'", הם כותבים לו, והמלך מפריח טבעת עשן כחלחלה ועונה, "תן לו בקרטונג'". "תן לו בנועה שפכה מנוע", הם מפצירים בו, והוא כבר מספיק לתת בסוסיתא קבריולט, באחים טוסטים מלוד, בבמיה ובקבוובאח.

"אבל למה הוא מצליח ואני לא?" אני מייבבת לא' מדי בוקר. "לא יודע", הוא מושך בכתפיו, "תראי את הארנב". הארנב הוא כוכב תוכנית הבובות ההיסטרית "המטרטלים". יש לו אף כפתור שחור, יש לו פרווה מסמורטטת, אבל בקצה אוזן הלבד שלו יש לו יותר סקס אפילו משלושים ספקטוריות בשלות. בלילות הוא מופיע לי בסיוטים, עם שיניו המלביניות וחיוך האושרת גזר שלו. "תסתכלי עלייך", הוא לועג לי, "מצפה להצליח בעולם הזוהר בלי זנב".

מלך נבוך

המלך בני מופיע בביתי נבוך משהו. בלי הכובע של נח נח נחמן הוא נראה צעיר ומבולבל. הוא מובטל כבר שנה ומשהו, והוא בכלל לא מסטול כמו שאומרים עליו. נוגע רק בנרגילה תפוח, ילד טוב ביטוח לאומי. הוא משדר בערך 12 שעות ביום, נשאר ער לפעמים עד חמש ושש בבוקר. "ומה עם החיים האמיתיים?" אני שואלת, והוא נותן בי מבט משונה. מה אני באה עכשיו עם החיים האמיתיים המשעממים שלי?

מזה חודשיים שהוא סופרסטאר ענק בעולם של הרשת, למה שירצה להגיח בחזרה למציאות בה הוא עוד קורבן סטטיסטיקה דהוי?

"ואשתך לא כועסת?" אני שואלת. "היא אומרת שאני משוגע לגמרי", הוא אומר לי, "אבל אין לה מה לדאוג, אני ממשיך לחפש עבודה". "איך ממשיך", אני שואלת, "עם 12 שעות באינטרנט?" "אני שולח אי-מיילים לחברות, ככה מדי פעם", הוא מודה במבוכה, "אבל החלום שלי זה לקבל תוכנית טלוויזיה שלמה". משהו בעיניו מבהיר לי שהוא רציני לגמרי, יושב לו בבית ומחכה ש"קשת" ידפקו.

אפשר להתווכח הרבה אם זה טוב או רע, האשליה הזאת שהוא חי בה. אבל צריך לראות את הכשרון המדהים שבו הוא משדר. הוא מכיר כל צופה בשמו, והם מרעיפים עליו אהבה חסרת גבולות לגמרי. נותנים לו בקבוואח, בהערצה, בתשומת לב. מתי נפלתי לעולם הזה, בו ארנב ובני מנרגל הם שליטי האימפריה? ואיפה פה החור בו מטפסים בחזרה?

כיבוי

בינתיים, אני עולם הולך ונעלם. עיניי כבויות ואכולות מעייפות, ועורי צהבהב מניקוטין. אתמול בלילה ביליתי 12 שעות מול האינטרנט, מתנצחת עם מישהו שטען שאני מכוערת וטיפשה, בעוד אני מתעקשת שהמצלמה מוסיפה חצ'קונים. בסוף התפרשנו שהציניות שלי היא סתם מגננה מגוחכת, אבל שבאור הנכון אני נראית בת 31. "מה את לוקחת אותם ללב?" חקר אותי א' כשהתיישבתי בחיקו כעלה נידף. "הם הצופים שלי", התייפחתי כאפרת רייטן לפני מייק אפ, "אני חייבת להם הכל".

בערב דופקת על דלתי קמילה המהממת מפרויקט וואי. אנשי "תפוז" טובי הלב ריחמו עליי והסכימו להביא לי תגבורת. תוך שלוש דקות מטפסת התוכנית שלי לצמרת הרייטינג. לא פחות ממאה גולשים נוהרים ומבקשים להצטרף. קמילה יושבת כמלכה גאה על כפר סבא המחשב שלי וזורחת באור המחמאות שמורעפות עליה מכל כיוון. אז נכון, מדובר בצופים שלי שלכלכו עליה בגועליות יומיים קודם, אבל עכשיו, מול הסלבית, הם פשוט לא מעזים. "אתם כולה קלפים פחדנים", אני חושבת לעצמי ממש כמו עליסה בארץ הפלאות, "ועכשיו אני ארים את היד, כולכם תתפזרו".