פרק 24: הוא לא כבד, הוא חבר

אם עוד לא היכרתם את רונן פורת, ההקדמה הזו היא בשבילכם:

קראתי לאורי

לפני מיליון שנות פורום, בפרק 5, סיפרתי לכם על אורי. אם יש לכם כמה דקות פנויות (אני יודע שלא, אבל זו דרך פסיבית לומר משהו אגרסיבי) שווה לכם לחזור ולעיין בפרק ההוא לפני שתקראו את הפרק הזה.

מי שעוקב אחר פרקי היומן והפורום שלי, מכיר כבר מזמן את האיש הזה. חבר יקר. דרדר עיקש במיוחד. נודניק במובן הכי טוב של המילה. אם תרצו אפשר לקרוא לו דרדר-דבק-במטרה.

ביקשתי מאורי פעם, לגמרי לא למטרות פרסום, לכתוב לי איך זה מהצד שלו. הוא הולך איתי כל כך הרבה שנים, ואף פעם לא ויתר. הוא כתב, ברור. ואני, בחיי אלוהים, בכיתי. פתאום כל מה שהיכרתי מגוף ראשון, קיבל עוד ממד, עוד עומק, כשהוצג מהזווית שלו, מבחוץ. אורי כתב על דברים קטנים וגדולים, שאת רובם זכרתי, אבל לחלקם לא היתה בעיני החשיבות שקיבלו אצלו. וזה גם המקום להדגיש שגם ההשמצות חסרות הבסיס מובאות כאן ללא צנזורה, שכן חלק מהאירועים שהוא מתייחס אליהם אני בכלל לא זוכר. למשל, הכדורסל - אני לא זוכר מצב שבו אורי ניצח אותי.

אז ברשותו המלאה והמפורשת של אורי, אני מביא בפניכם פרק אחר לגמרי, פרק מהיומן שלי שלא אני כתבתי, שהוא כולו אני מהזווית שלו. זהירות, זה ארוך במיוחד.

הדברים שלא אמרתי

אני אורי, אורי ניב, חבר.

אני יודע, מכרו לכם חתול בשק: חיכיתם לפארוק (ככה הפורום של רונן מכנה אותו, יען כי הוד רוממותו חובב שינה ומתעורר השכם בצהריים), וקיבלתם אותי. אז אני מתנצל מראש על הקנוניה, ומבטיח: פארוק יהיה כאן בשבוע הבא - חד, מבריק, שנון וטעון מצברים כתמיד.

את המילים האלה כתבתי מזמן, סמוך לפרסום הפרקים הראשונים ב"יומן", במהלך לילה אחד, אחרי שיחה במסנג'ר עם רונן. לא עבר לי בראש שהטקסט הזה ימצא את דרכו לכאן, לבמה המרכזית. כתבתי בעיקר כדי להיזכר, להביט על דברים בפרספקטיבה של זמן. אפילו לא חשבתי לשתף את רונן בטקסט הזה.

אבל איכשהו, תוך כדי כתיבה, גיליתי המון דברים שמעולם לא אמרתי, והוא בטח לא יודע. חשבתי שאולי ירצה לדעת, אף שלא היה לי מושג כיצד יגיב. אחרי התלבטויות, החלטתי שאם כבר נחשפים - אז עד הסוף.

אחרי התייעצות קצרה עם דאז ולא מעט חששות, שלחתי במייל וירדתי למחתרת.

התגובה, איך אומרים, בוששה לבוא. כבר התחרטתי על כל העסק. חששתי שרונן נפגע, אולי אפילו ניתק קשר.

אחרי כמה ימים נחתה תשובה אופיינית באינבוקס שלי:

"קראתי, בכיתי, נהניתי. מאיר שלו אתה לא".

בשבוע שעבר שאל רונן פתאום אם אסכים לפרסם את המכתב הזה. הנימוקים שלו היו עאלק-מקצועיים: עוד חלק בפאזל, עוד נקודת מבט.

הסכמתי. תמיד אני מסכים.

מאז הברזלים בשיניים והחצ'קונים

אנחנו חברים טובים, הכי-טובים, כבר מהתיכון.

עברנו המון מאז פגישתנו הראשונה, איפשהו בכיתה ט' של המגמה לעיצוב המוצר בבית ספר בחולון. הוא עם ברזלים בשיניים וחברה, ואני עם חצ'קונים ועם אף אחת.

אחרי שנה הוא עבר למגמה אחרת. אני חיזרתי אחריו כמו אחרי בחורה. בניגוד לכשלונות הסדרתיים שלי עם בנות המין היפה באותן שנים, איתו זה הצליח.

הביקור הראשון בחדר של רונן היה לי חוויה מכוננת: על הדלת הודבק פוסטר ענק של ג'ים מוריסון, ובסמוך ניצב האוסף - כל תקליטי "פוליס", "הדלתות", "גנז אנד רוזס", "מטליקה". לי השמות האלה לא עשו כלום, אבל הוא כבר היה מעריץ מכור.

בתקופת הצבא נשארנו בקשר, ואחרי השירות יצאנו ביחד לטיול הגדול בארצות הברית. טיילנו ביחד כמעט ארבעה חודשים. הסתדרנו עשר. גם כשחזרנו, תמיד היו לנו נושאי עניין משותפים: ספורט, עיצוב, אמנות. טיילנו ביחד, עשינו על האש ביחד.

אחר כך התחתנו. לי נולד ילד. זמן קצר אחר כך, הכל התחיל להשתנות.

זה התחיל בכדורסל

מתישהו, לפני קצת יותר משלוש שנים, במשחקי הכדורסל של יום רביעי בערב, פתאום רונן התחיל לזייף. כל כדור שקיבל נחטף בקלות בידי היריב, וברוב המקרים הצליח לאבד גם מסירות מדויקות אליו. באחת הפעמים האחרונות שהגיע, שיחקנו רק שנינו, אחד על אחד. תמיד היינו פחות או יותר שווים. בפעם הזו - ניצחתי ניצחון מוחץ.

חגגתי, בטח, עם כל השפיל: צחוקים ובדיחות על חשבונו, והמון לגלוגים ושנינויות על התירוץ העלוב שבו בחר להסביר את כשלונו המפואר - "חולשה מסתורית ביד שמאל". לך חפש את החברים שלך. חולשה עאלק, חשבתי לעצמי, אבל אמרתי בנימוס של מורות: "רונן, באמת, אתה יכול הרבה יותר".

בשבועות הבאים צצו עוד סימנים קטנים, וכולם עד אחד נוצלו במסירות להקניט אותו: פתאום הוא מחלק קלפים באיטיות, מתעייף מסתם להחזיק דברים. כאמור, חגגנו על חשבונו.

אחרי כמה חודשים גם אני התחלתי לחשוש.

דמותו של אבשלום, אבא של רונן שחלה ונפטר כמה שנים קודם ממה שהוגדר עד אז 'מחלה מסתורית', עמדה ברקע. ביקשתי מרונן להיבדק אצל רופא נוירולוג, חבר של הורי. בניגוד למיליון העצות הטובות שנתתי לו במרוצת השנים, שברוב המקרים נענו בלגלוג קל או בסתם סירוב מוחלט, הפעם הוא הסכים, וגם הלך לפגוש אותו.

הוא לא סיפר כלום, רק נפנף אותי כהרגלו ב"עוד בודקים" ו"הכל בסדר". הזמן עבר, והשינויים החלו להיות יותר ויותר ניכרים. לא התאפקתי. ביקשתי מאמא שלי, אחות במקצועה, לרחרח. אחרי בדיקה סיפרה שהרופא שמר על סודיות רפואית, אבל הסכים לומר רק דבר אחד: "זה לא נראה טוב".

בבת אחת נדלקו לי כל הנורות האדומות.

ואז באו ההיעלמויות המסתוריות

מאותו היום התחלתי לעקוב בדאגה אחר כל שינוי שחל ברונן. אלה היו שינויים מינוריים, כמעט לא מורגשים. חוץ מזה, כלפי חוץ הנקניק שיחק אותה, לא אמר מילה. בכלל לא ניתן היה להבחין שעובר עליו משהו. הוא הצליח לבלבל אותי עד כדי כך, שלפעמים שכחתי מהעניין לשבועות ארוכים, אולי גם מתוך תקווה שהכל יסתדר, או בניסיון להדחיק את ההרגשה הרעה שהיתה לי.

ואז התחילו ההיעלמויות המסתוריות. ולא ליום-יומיים, אלא לפרקי זמן ארוכים. פעם התירוץ היה מילואים. פעם לא בא לו לענות לטלפונים. לפעמים סתם התעצבן ושינה את הנושא.

בינתיים, הסימנים הפיזיים הפכו ברורים. ביום ההולדת הראשון של בני, על רקע החגיגה והבלגן, לא יכולתי שלא להגניב מבט, לבדוק איך הוא. ואז ראיתי את ידו השמאלית שמוטה על רגלו בצורה מעוררת חשד. מרגע זה, היה לי כבר הרבה פחות שמח.

בשבת שאחרי יום ההולדת נסענו לפיקניק, רונן ודאז, ואנחנו והקטנצ'יק. נתתי לרונן להחזיק את הילד, אבל אחרי כמה שניות הוא קרא לי וביקש שאקח אותו, כי הוא פוחד שייפול מידיו. לא בדיוק הבנתי איך ולמה, אבל רונן מייד חזר לצחוקים והעביר את כולנו חזרה לסדר היום. ידעתי שקורה משהו מאוד רע, אבל הוא שוב הצליח להטעות אותי. האסימון נפל רק כמה ימים אחר כך.

שוחחנו בטלפון. כן, אמר רונן, יש איזו בעיה, אבל לא ממש יודעים מה היא, ואני מנסה לחזור לשגרה. טוב, אמרתי לו, בוא נצא לשתות משהו, נדבר את זה. בערב הגיע אלי הביתה. דיברנו קצת, יצאנו, ועשינו דרכנו למטה במדרגות. הדירה, שתבינו, היתה בקומה הראשונה. במדרכה לפני האוטו אמרתי לו משהו, והוא לא ענה. סובבתי את הראש - והוא לא היה שם.

חזרתי לחדר המדרגות. לחרדתי רונן היה שם, עדיין יורד באיטיות במדרגות, נאחז במעקה בכל הכוח,  ואת פניו מציף מבט נבוך מאוד. חיכיתי בסבלנות, בלי מילים. פתאום הבנתי הכל.

ושום דבר כבר לא היה דומה

במקום השתנתה כל הגישה.

כבר בנסיעה תכננתי לאן נלך - שלא יהיו שם מדרגות, שהחנייה תהיה קרובה. בכלל, רציתי רק הביתה. לקחתי את זה קשה. מאוד. מצאתי עצמי דרוך כלפי כל תנועה שלו, מתאים את הקצב שלי לצעדיו. לא בטוח שהצלחתי להסוות את השינוי במצב הרוח שלי גם כשישבנו בבאר, גם כששתינו וגם כשצחקנו. שום דבר כבר לא היה דומה.

השבועות עברו. המחלה הפכה באחת לתפוח אדמה לוהט שעובר מיד ליד, ואיש לא מדבר עליו. לפעמים, בטלפון, היה לי נדמה שהוא רוצה להגיד על זה משהו, אבל תמיד היה חוזר בו. זה היה שם כל הזמן, ולא היה. דיברנו על הכל, אבל לא על "זה".

לחברים הקרובים אמרתי את מה שחשתי. אבל רק אני שמתי לב להידרדרות. אמרו לי עזוב, אתה פסימי, רואה שחורות. אין שום דבר.

ביום חמישי אחד, פתחתי את המוסף לשבת של "הארץ". היתה שם כתבה על איש מופלא אחד, רחמים מלמד-כהן, שחולה במחלה נוראה בשם ALS. השוויתי בין הסימנים. הם היו דומים באופן מפחיד. עמוק בפנים כבר ידעתי לתת למחלה של רונן שם.

ואז בא הגילוי

כמה שבועות אחר כך, רונן סיפר לנו על המחלה.

הוא עשה את זה אחרי שהתחלתי בישירות לדרוש לדעת אם יש לו משהו לספר לי, ואחרי שכבר נגמרו לו התירוצים. היינו אצלי בדירה. פתאום, משומקום, הוא הוציא את זה.

האמת, כפי שיצאה מפיו, היתה לי קשה ואכזרית. המילים הדהדו בחלל החדר, ולמרות שכבר ידעתי, היה לי קשה לקבל.

בחוסר רצון מופגן הוא הסביר שאובחן אצלו ניוון שרירים, שזו מחלה שאין לה תרופה, ולא יודעים עליה כמעט כלום. וגם שתוחלת החיים של החולים בה נע בין שנתיים לארבע שנים.

זה היה בערך לפני שלוש שנים.

לא היה מקום לשחק ב'עזוב, יהיה בסדר'. לא 'תחזיק מעמד', בטח לא 'אתה תעבור את זה'. לא היה מה לומר. אני, אדם פרקטי, התחלתי לחשוב איך לעזור. אמרתי לו, שלדעתי הוא צריך לחיות את החיים כאילו אין מחר. לשרוף כסף, לטייל מסביב לעולם, לאכול, לשתות לבלות.

אבל רונן לא נדבק בהתלהבות שלי. הוא שלל הכל, מכל וכל.

כאב לי לצפות מהצד ברונן ודאז ממשיכים בחייהם כרגיל, בלי סטייה או שינוי מהשגרה. רונן המשיך לעבוד, ואחרי שהחברה בה עבד נסגרה, הלך לראיונות עבודה - והוא כבר צולע, מתעלם לגמרי מהעובדה שלמעשה, הוא כבר לא יכול לספק את הדרישות של התפקיד. דאז הסבירה שהשגרה היא שנותנת להם כוח להמשיך. שכל חריגה ממנה תמחיש את השינוי שממנו הם ניסו לברוח.

המחלה נתנה אותותיה בצורה ברורה: צליעה, איטיות, הפסקת עבודה.

והפרידה, והגירושים, ובית אמא

הראשון ששילם את המחיר במעגל הקרוב היה טאקו, הבוקסר האהוב של רונן. הוא כבר לא הצליח להתמודד איתו, ומסר אותו לאימוץ.

בימים האלה ישב רונן לבדו, ימים שלמים, בבית השכור במושב.

הצעתי שיתלווה אלי ליום עבודה בבאר שבע. חשבתי שזמן איכות ביחד ובכלל, יום מחוץ לעיר, יעשו לנו טוב. בדרך, כשעמדנו ברמזור, התנגש בנו רכב מאחור. המכה היתה חזקה, אבל אפשר היה להמשיך לנסוע. רונן הסביר לי שאם לא הבנתי עד עכשיו, אז זו ההוכחה שהנאחס ממהר לבוא אחריו לכל מקום שהוא מגיע.

במסעדה בבאר שבע הוא סיפר לראשונה על ההתמודדות עם מצב פיזי משתנה: נפילות, מכות, ניסיון להמשיך בשגרה, אבל גם מחשבות ראשונות על כיסא גלגלים. אני, כרגיל, ניסיתי להמעיט בחשיבות הדברים, חיפשתי את הטוב בכל דבר. אבל רבאק, על מי עבדתי?

ההתדרדרות נמשכה בקצב מסחרר. בפעם הבאה שבאתי לבקר כבר ראיתי הליכון, ואחר כך כיסא גלגלים.

ואז התחיל לדבר על מעבר לבית של אמא. ועל גירושים. אנחנו, החברים, ניסינו להניא אותו מכך, לשכנע אותו לוותר. אבל הוא, באצילות, התעקש.

הייתי איתו מתחת לחופה, והייתי איתו גם בחדר הקטן ברבנות, כאשר שחרר לחיים אחרים את רעייתו, אהובתו, בעודו יכול לעמוד בקושי רב, ולשרבט את חתימתו על מסמכי הגירושים.

אחר כך הלכנו לאכול צהריים. בפעם הראשונה דחפתי אני את כיסא הגלגלים לאורך שדרות דוד המלך. בסיטואציה כזו, תמיד ניסינו למצוא את הדברים המצחיקים, להתעמק בהומור השחור.

כמה ימים אחר כך, הצלחתי לשכנע את רונן להצטרף אלינו, החברים, לטיול בחו"ל. לכולם היה ברור שזה הטיול האחרון במתכונת הזו. לי היה מאוד חשוב שהכל ידפוק כמו שעון, שהכל יהיה מוצלח, שהכל יהיה נגיש וקל. איך שהגענו למלון בטורקיה חשכו עיני. כל המלון היה בנוי על צלע הר. חושב שספרתי שם לפחות מיליון מדרגות. למרות הכל ואחרי השוק, היה כיף. שמנו הכל בצד, צחקנו, אכלנו, דיברנו. אחר כך חזרנו לארץ, למציאות האכזרית.

כשרונן עבר לבית של אמא ההכרה במחלה כבר היתה ברורה. עד אז היכרתי את יעל רק באופן שטחי, כמו שמכירים אמא של חבר (שממילא לא ממש זכרה אותי לטובה, כי אני הייתי אחראי לכך שבתקופה שרונן עוד גר בבית, היא הצליחה לישון צהריים רק בין הטלפונים שלי). היום, אני מכיר תודה על הזכות להכיר אותה מחדש.

הקשר והתקשורת בינינו מעולם לא פסקו. במפגשים שמנו הכל בצד. דיברנו על דברים אחרים, צחקנו, ראינו משחקים, דיברנו המון. על המחלה כמעט שלא דיברנו, אבל בכל פעם שחזרתי הביתה, שקעתי בדיכאון. זה כואב, ומתסכל, ומאיים, ואי אפשר לעשות כלום. אני חושב שבמשך שנתיים חלמתי רק על רונן, ולא על שום דבר אחר. לא זוכר פרטים מהחלומות, רק שבכולם הוא עשה דברים שכבר הפסיק.

השינויים הגדולים הבאים חלו עם ירידות התפקוד שלו: המעבר הסופי לכיסא הגלגלים, לכורסה, ולאביזרים ששימשו בעבר את אביו. ואחר כך הפגיעה הקשה בדיבור, עד שכבר קשה היה להבין מה הוא אומר.

והיו גם ימים של מצבי רוח קשים. עד כדי כך, שכאשר הייתי בא לבקר, דאז או יעל היו מייעצות לי לבוא בפעם אחרת. תמיד קיבלתי בהבנה, אבל לא הפסקתי לעשות כל שביכולתי לשפר את מצב הרוח שלו. התחושה היתה שלא משנה מה אעשה, ממילא זה תמיד יהיה טיפה בים, אבל מתברר שיש חשיבות גם לדברים האלה: אוכל מארוחת הערב המשפחתית שלנו, שרונן הפסיק להגיע אליה, סרטים שהקלטתי בווידאו, כל הסידורים שצריך, ותמיד בהרגשה שהלוואי שיכולתי לעשות יותר.

שיגרה של מחלה

בשלב מסוים התחלתי להפנים את רונן החדש, החולה, הנכה. ההתדרדרות של המחלה הפסיקה להיות ניכרת, בעיקר משום שהנסיגות המשמעותיות במצבו כבר התרחשו. גם הדיכאון והעצב שאיפיינו את החברות שלנו על רקע המחלה הפכו פחות דומיננטיים.

ובאופן מפתיע, דווקא כשהפסיק לדבר, הקשר בינינו הפך אינטימי ועמוק יותר. המחשב היה לכלי התקשורת הבלעדי, ובאמצעות המיילים וההודעות הבנתי, לפעמים לראשונה, מה הוא באמת חושב. סוף סוף הפך רונן לאדם נטול עכבות, והחל לומר את שעל לבו, בלי לדפוק חשבון ל'מה יהיה' ו'מה יגידו'. פתאום, לראשונה, נשמעה דעתו הברורה, הישירה והנחרצת, בכל כך הרבה עניינים שבעבר הוא נמנע מלהיכנס אליהם. אהבתי את זה. השיחות המקוונות הפכו עמוקות יותר, והסמול טוק נשאר למפגשים בבית.

לפני כמה חודשים שלח אלי רונן את אחד הטורים הראשונים שכתב, ושאל אם לדעתי יש מצב לשלוח אותם ל-ynet. קראתי, והאמת? נפלתי. בטח, כתבתי לו, בטוח שירצו לפרסם אותם. אחרי משא ומתן קצר התפרסמו הטורים הראשונים, והשאר היסטוריה (ואם תציצו בפורום, תגלו שלפעמים גם היסטריה).

לא "קודם-כל-חולה"

רונן אומר שאני חבר טוב. אני לא שולל את זה, אבל גם לא חושב שעשיתי משהו חריג שהוא לא היה עושה, אם היה במקומי.

אבא שלי אומר שאם לבן אדם יש מזל, יש לו חבר אחד טוב. לי יש. החברות הטובה נמדדת בביטחון שהוא לעולם לא יעשה שום דבר לרעתי, וגם בפרגון המוחלט שלו אלי, אף שהתגובה הטבעית יכולה להיות קנאה ומרירות כלפי דברים שלי יש, כאדם בריא, ולו לעולם כבר לא יהיו.

אבל היום אני כבר לא מרגיש שהוא קודם-כל-חולה. היום זה רונן שאני מכיר ואוהב, ונהנה ממנו לא פחות מבעבר, גם אם כעת הוא לא שותף לבילויים. נכון, יש רגעים שפתאום הכל חוזר, בעיקר כשאני נוסע ליד הבית שהוא גר בו פעם, בימים הטובים. יוצא לי לעבור שם כמעט כל יום ותמיד אני מדמיין לכמה דקות כמה כיף יכול להיות להחנות שוב את האוטו ברחוב הסמוך, להיכנס ברגל בשביל הקטן המוביל לבית, לעלות במדרגות - ולחכות שהוא יפתח את הדלת, בריא ויפה, יקבל כאפה לראש, ונחזור לעשות את הדברים שחברים טובים עושים. לפעמים אני עושה עוד סיבוב אחד מיותר מסביב לבית הישן שלו, ומעמיד פנים שאני נוסע אליו. אבל בסוף, תמיד אני ממשיך ולא עוצר.

הדברים החשובים באמת

אני חי את המחלה של רונן כבר כמעט שלוש שנים. אולי משום כך אני כבר לא מושפע, כמוכם הקוראים, שנחשפים לסיפור המדהים שלו בפעם הראשונה. אבל אני מרגיש בשינוי, וגם כשהיום-יום מפריע ומעצבן, הפרופורציות אצלי כבר לגמרי שונות.

במידה רבה אני מודה לרונן על כך שבזכותו אני מכיר תודה ומרשה לעצמי ליהנות מהדברים הכי פשוטים, הכי טריוויאליים. היום, אני נהנה לחזור הביתה עם שקיות מהמכולת, לרוץ במדרגות, לפתוח בקבוק בירה, להעביר דף בספר, להתענג מכל הטעמים שאני מכניס לפה, ולקבל בפרופורציות כל דבר רע שקורה.

ויותר מכל, אולי, אני מודה על האושר הגדול שבלהיות אבא, וברקע, נצבט לי הלב על רונן, שלעולם לא יוכל לעשות זאת בעצמו. אני עושה עם בני דברים שגרתיים, קטנים, שכל אבא עושה עם בנו, אבל אלה הם הדברים האהובים עלי בעולם: להניף אותו באוויר, לשמוע אותו קורא לי בקולו החמוד 'אבא', לדבר על הנושאים החשובים באמת - מפלצות, דרקונים, דינוזאורים, מכוניות מרוץ, מטוסים, ברלה. דברים קטנים.

והיום אני יכול לומר לכם בוודאות, שאם אתם עושים דברים קטנים כאלה, אז גם אם לא ידעתם את זה עד היום, למעשה אתם אנשים מאושרים. אז תקפידו להמשיך וליהנות מהדברים הקטנים, כי שום דבר אינו מובן מאליו.

*   *   *   *   *

היומן שלי, למי שהגיע עד כאן בחתיכה אחת ורוצה עוד:

זה עמוד הבית שלי , כלומר היומן המלא, התמונות, קבצי הקול והווידאו, השיר לדאז (אפשר להוריד וגם לקרוא את המילים), וכל הפרקים.

זה המבוא: יום אחד הכל התחיל להפסיק

פרק ראשון: הכל התחיל ביד שמאל

פרק שני: חופש, אהבה וחושומור

פרק שלישי: מת לצעוק

פרק רביעי: סיפורים מהכורסה

פרק חמישי: עם קצת עזרה מחבריי

פרק שישי: נפלתי חזק

פרק שביעי: סיבה לקום בבוקר

פרק שמיני: צוחה או בוחק?

פרק תשיעי: אמא יעל, עד הסבל הבא

פרק עשירי: דאז, מאז ולתמיד

פרק 11: אלוהים, דת וכעס

פרק 11 וחצי: ריבונו, השלמות והבהרות

פרק 12: שיקשוק ונשמה

פרק 13: בלעדיכם אני כלום

פרק 14: שלושה בדירה אחת

פרק 15: על רופאים ואנטי-נחס

פרק 16: הלילה שבו הבראתי - א'

פרק 17: הלילה שבו הבראתי - ב'

פרק 18: זה פרק? זה זבל

פרק 19: מרפסת שמש וכיווני רוח

פרק 20: בית החלומות שלא יתגשמו

פרק 21: סיפור אמיתי

פרק 22: טיפול מה-מם

פרק 23: תייר מתגלגל 

והפורום שלי מדברים עם רונן שמשתתפיו הקבועים והמזדמנים מצליחים להפוך אותו לפעמים לזירת קשקושי לילה  נמרצת, אבל לא שוכחים להיות תמיד קבוצת חיבוק תומכת, ויודעים להיות רציניים וחכמים ועצובים כמו שהם יכולים להפיל מצחוק, ולבדר ולשעשע.