היום אנחנו החוף, ואתה הנחל
איש יקר היית, נתן יונתן, איש חם ואוהב, מרגיש וחושב ונדיר ומתגעגע. צירופי מלותיך והאופן בו תרגמת תחושות למילים הצליחו לגעת בכל כך הרבה אנשים. מרב יודילוביץ', כתבת ynet וקרובת משפחתו של יונתן, נפרדת
אני מתבוננת בתמונתך המתנוססת בעמוד הראשי של ynet המבשר על מותך, חזור והבט, ומוצאת בעיניך הטובות את השקט והנועם שהיו חלק בלתי נפרד ממך. כמעט ושומעת את קולך הרוגע והתחושה הקשה שכבר לא נשמע מפלחת ובלתי נתפשת. איך יוכל המשורר פרוד משיריו? איך נוכל אנחנו להישאר יתומים ממילותיך שהיו אי של שקט בהמולה מסביב?
שיחתנו האחרונה הייתה לפני כשלושה שבועות, רגע אחרי שנודע כי גם הפעם לא זכית בפרס ישראל על השירה האדירה שלך. בשנים האחרונות העלבון היה כבד מנשוא, אך הפעם ידעת שזו היתה ההזדמנות האחרונה. הרגשתי בקולך שכבר ויתרת, היית במקום אחר, בנקודת שוך הקרבות, רגע לפני שהמלחמה נגמרת. במקום הזה, הכעס הופך לרך. מה שחמק חמק וכך זה.
שבוע אחרי כתבתי לך:
"איך יוכל המשורר פרוד משיריו,
איך יוכל העט שב דומם בקסתו
אי ילכו המילים שעד לפני קצה-רגע סערו במוחו
וכעת נותרו בחלל הראש המונח דומם על כסת
שירת חייו מזדמזמת ובמותו דומיית אין שיר
והמילים מרחפות הס על פני הבור, לא יינחמו
בשירתו רקם חיים
ובמותו".
פנייך המחייכים
איש יקר היית, נתן יונתן, איש חם ואוהב, מרגיש וחושב ונדיר ומתגעגע. נתת ערך לשפה, צירופי מלותיך והאופן בו תרגמת תחושות למילים הצליחו לגעת בכל כך הרבה אנשים.
בתקופה לא קלה בחיי הגעתם אתה ורעייתך נילי לכפר הנידח בו חייתי בברזיל, להביא לי חום ותחושה של בית. לעולם לא אשכח את פניך המחייכים אליי ברוך של מי שמבין את תוגת ההתנתקות. את הגעגועים לשפה פתרת, איך לא, בספר שיריך שהבאת לי מהבית לשם, הרחק בארץ האמזונס. הספר שלך ההוא, שיריך כולם, הם חלק מהזהות שלי, מתחושת השייכות למאסה אנושית פועמת, שכבוד גדול הוא להיות חלק ממנה. היום אנחנו חוף ואתה הנחל שעזבתנו ולב החול והאבן שבור.
אין עוד אנשים כמוך, נתן, שידעו לומר את מילות צערן של ערבות בוכיות או לספר על אדוות הגלים אותה איש לא זוכר מלבד ההם שעברו בלילה על החוף. שיריך נתנו לנו ארכה, הביאו לנו גשמים ואור ומה עוד אפשר לרצות. הזמן שלך נעצר, נתן, שעון השמש והחול הגיע עד הקו. אבל השארת מילים.
"לזכור איך שהיינו כאן כשייסגר הגן". נפרדת בכתיבה על נגינת הרקוויאם לנפש השוקקת, על תפילת נעילת-שער לשירים במילים: "הישר באדם מחכה בפנה, גם לו קשה לראות משוררים בשתיקתם האחרונה". נפרדת בפתיחה אפשרית לאפילוג שם כתבת: "על שלחני נערמים ספרים שאיני מגיע לסופם והם/ נשארים פתוחים במקום שבו נגלה לי צרוף מלים/ מרגש או מחשבה גואלת, מחכים לשעה אחרת/ לשובי עייף לחפש נחומים בדברי חכמים/ הייתי איש בלי דת אבל אהבתי את המלה אלוהים/יציר דמיונו וכליון נפשו של אדם". ולמי נפנה אנחנו עכשיו בחפשנו נחומים?
אתה שאהבת את הארץ וקשרת לה מילות כתרים לרוב, אתה שכתבת לה שירי אהבה ומכאוב בהם ביקשת לכסות את קמטי פניה באביב סביונים וזעקת את עוולותיה ואת גזלת כבשת הרש, עוד רגע ותיטמן בעפרה. אני קוראת את שיריך וחושבת על מה שהיה ומה שהינו ומה שניקח עמנו הלאה לימים לבוא. שכב על משכבך בשלום, המלחמה נגמרה. מזיכרוננו לעולם לא תמחה.