עצוב למות באמצע התמוז
נעמי שמר העניקה לנו ראייה אחרת של חיינו בארץ הזאת, יפה וזוהרת יותר. אריאנה מלמד על יוצרת שהיינו זקוקים לה מאוד ועוד נזדקק לה
עצוב למות באמצע התמוז, כתבה, כאילו נחנה גם בחוש נבואי. עכשיו, כמו כל שיריה שהפכו מזמן להמנונים, יהפוך השיר הזה לקינה הפרטית על מותה של נעמי שמר.
היא הייתה הסייסמוגרף הרגיש ביותר של רגשותינו הלאומיים, והיא היתה מלחינה נהדרת, והיה לה הכשרון יוצא הדופן והנדיר כל כך לחבר בין מלים לבין מנגינות בתבונה עילאית, עד שהמלים יכולות היו לעמוד בזכות עצמן ואת המנגינות אפשר היה לבצע ללא מלים ודבר לא נגרע משלמותן האמנותית, ובכל זאת התעשרו אלה גם אלה בזכות החיבור.
כמידת האהבה, כך גודל העוול שעשינו לה בחייה: את המלים והמנגינות ניכסנו לצרכינו הפרטיים, וטוב שכך – שכן זו גדולתו של פזמון אוניברסאלי, שהוא הופך לאישי ופרטי למאות אלפי אנשים שונים זה מזה. אבל כשניכסנו, גם ייחסנו לה כוונות פוליטיות בתוך השירים גופם, והיו בינינו כאלה שהתרעמו על שיריה ואפילו החרימו אותם, כמייצגים איזו רוח רעה של לאומנות פרועה. לא בעצמנו תלינו את האשם, אלא בשירים. עכשיו מאוחר מדי לבקש את סליחתה.
תרבות אחת
וכשמזמזמים את "אנחנו שנינו מאותו הכפר", או כשמתלהמים עם רכב האש והפרשים, או כשמתעטפים בתוגה רכה ומוכת חום עם "חמסינים במשלט", או נושאים תפילות כחילונים גמורים ומבקשים מן האל הטוב שלא יעקור נטוע, ושכל שנבקש לו יהי – אנחנו חוזרים, אחוזי-קסם שלא יפוג במהרה, על משפטי המפתח של הישראליות, על הדבר הזה, שחומק מהגדרות, שהופך את כולנו לבניה של תרבות אחת במקום לפזוריהם של שבטים שונים. גדול כוחה של נעמי שמר במלים מלכדות. זה כוח שהמוות לא יכול לו.
נתחיל בלשון: פזמונאינו הולכים ונעשים עלגים ודלי הבעה. נעמי שמר היתה בת לתרבות שאהבה באמת את השפה העברית, וידעה כי אהבה פירושה גם אחריות ללשון הזאת. היא לא מתחרזת בקלות יתירה, היא לא מעניקה מיופיה ומעושרה למי שאינו מוכן ללמוד אותה לעומקה. כל שיר של נעמי שמר שיתנגן עכשיו בזכרון שלכם הוא פנינה של עברית משובחת, לחלוטין לא מאולצת, ושל שליטה עילאית בסוגות השירה לדורותיהם. היא ידעה לכתוב קינות ובלדות, מזמורים וחרוזי איגיון, שירי-לכת וגם שורות אישיות שהפכו להמנונים לאומיים.
אבל המנון הוא תמיד מעשה יצירה משותף של הכותב ושל כל השרים והלומדים על-פה והמחוללים בריקודי העם והזוכרים, וודאי לא שיר שנולד ככזה בכוונת-מכוון של הכותב. משעה ש"ירושלים של זהב" הפכה להמנון, הפקיעו את המלים לטובת המחלוקת הפוליטית בין ימין לבין שמאל. כשמתנחלים שרים "אל נא תעקור נטוע", אנחנו נוטים לשכוח שנעמי שמר מעולם לא סימנה את גבולות הארץ הטובה בשיריה. מי שהתרעם וכעס עליה, על המלים והמנגינות, באיוולתו התרעם, בקוצר-השגתו.
פטריוטיות במיטבה
ובאשר למנגינות – פעם חיו בקרבנו אנשים רציניים יותר ביחסם לאמנות, כאלה שידעו כי היא לא נקנית רק בייסורי הלב של היוצר אלא גם במשמעת קפדנית ובחקרנות תמידית. כל אלה ניכרים כמעט בכל שיר, וגם ביכולת ליצור הרמוניה מחשבתית אמיתית בחיבורים בין מלים לבין מנגינות. כשבמלים היתה עליצות מתפרצת וחדוות נעורים שטותית וחביבה, גם המוסיקה יכולה לשמח אותנו: כמו בילדי כל העולם שאומרים זה לזה שלום, או בשירו של זמר נודד, או בתום המושלם של "אהובי בנה לי בית".
ובקינות, ובמזמורי התפילה שלה, תמצאו תמיד שהמוסיקה מדריכה את הרגש לא פחות מן המלים. "אנחנו שנינו מאותו הכפר" יישאר שיר קינה לאומי אפקטיבי במיוחד, מפני שהוא מחבר בין תפיסת השכול לבין תחושת האינטימיות של מקום קטן, של ארץ זעירה בה כמעט כולם חיים באותו כפר – ושרים כמי שהולכים בשיירה ארוכה ועצובה לבית קברות, בקצב הליכה של אבל מתמשך.
היא ידעה גם ללכוד את חולייה של התרבות הזאת ולהפוך אותם, כאלכימאית מנוסה, לזהב טהור. קחו את "חורשת האקליפטוס", התבוננו מעט במלים ותמצאו את תעשיית הנוסטלגיה הישראלית במיטבה. ומה באשר לחיבורים בין רכב האש והפרשים והאהבה. האין כאן תמצית מזוקקת של המיליטאריזם הרומנטי שלנו? ו"העיר באפור" למשל? הנה פטריוטיזם ישראלי במיטבו: כי בסוף השיר, ובסופו של דבר, אנחנו חוזרים מן העיר באפור לעיר של בתים לבנים, ונכון שזו האחרונה קיימת רק בדמיוננו – אבל מהי תרבות יחודית ומובחנת מאחרות, אם לא הסכמה על מקורות הדמיון המשותפים?
גם "ירושלים של זהב", היא עיר שקיימת רק בדמיון, ואין בינה לבין זו הארצית והמסוכסכת והמרתקת והמסוכנת דבר וחצי דבר. וכשאמא באה הנה, יפה וצעירה – האם באמת היה לה קל וטוב כמו בשיר? ובהאחזות הנח"ל בסיני – רק דברים יפים ראו שם העיניים? ודאי שלא, וודאי שכאן מתחילה חירותו של הפזמונאי ושל המשורר לברוא עולמות כרצונו. לרוב בני האדם אין חירות כזו, וכשהיא נקרית על דרכם במלים ובמנגינה הם מאמצים את הקיים בחדווה. את נעמי שמר אימצנו כי העניקה לנו ראייה אחרת של חיינו בארץ הזאת. יפה יותר מזו של היום-יום, מעט יותר זוהרת, מצועפת כך שמה שלא רצינו לחשוב עליו תמיד היה מוסתר. היינו זקוקים לה מאוד. עוד נזדקק לה, ונמשיך לשיר.
לפנייה לכתב/ת 
