מה מאוד הזדעזענו
להחריב בתים על יושביהם, להרוג ילדים בדרכם לבי"ס - זה בסדר. אבל חייל ציוני שתוקע ראש של פלסטיני מת על בזנט – זו כבר קריסת מערכות
מן הידועות שאדולף אייכמן לא היה יכול לשאת מראה של דם. על היינריך הימלר סופר שכמעט התעלף כשחזה בהוצאה להורג. אייכמן והימלר מייצגים שני קצוות של הרוע הנאצי: הקצה הבנאלי, הביורוקרטי, החף כמעט לגמרי מתודעה מוסרית; והקצה המתוחכם, בעל החזון, שמונע על-ידי דחף רצחני. שני פושעי המלחמה האלה, מסתבר, היו בעלי קיבות רגישות מאוד. תגובתם ההיסטרית לנוכח פניו החשופות של המוות מלמדת אותנו משהו על הקשר, או ליתר דיוק חוסר הקשר, בין רגישות אסתטית מופלגת לבין עמוד שדרה מוסרי.
לאור התובנה הזאת (ואנא, לא להזדעק: מותר ללמוד מן המקרה הקיצוני גם בלי שמשווים אליו) ראוי לבחון את תגובות הזעזוע מקיר לקיר שעורר הפרסום אודות מנהגם של חיילים ומפקדים בצה"ל להצטלם עם גופות של פלסטינים ואף להתעלל בהן. קונסנזוס של גינויים שכזה הוא עניין נדיר, כמעט מעורר חשד. וכאשר מצטרף אליו הרמטכ"ל עצמו, מי שמופקד על שעשועי הזוועה המצולמים, כמעט זועקת מאליה הפארסה של כל העניין הזה.
מאות דיווחים, במשך שלוש שנות אינתיפאדה, על הזוועות שמחולל צה"ל בגופם ובבריאותם של פלסטינים חיים, לא הצליחו לגרד את עור הפיל של מי שמזדעזעים עכשיו ממה שכמה בהמות לובשות מדים עשו לפלסטינים מתים. שהרי אצלנו, כידוע, כבוד המת תמיד גובר על כבוד החי. העיוות המוסרי הזה חל על יהודים כערבים: לא נחסוך מאמצים להביא לקבורה נאותה כל פיסת בשר של אזרח או חייל ישראלי מת, אבל נעשה מעט מאוד כדי שהחייל או האזרח הבא לא יהפכו לפיסות בשר.
לנוכח ההרג הסיטוני של פלסטינים חפים מפשע, הנקלעים שלא בטובתם ל"אזור בלתי מורשה" או למסלול הירי של פגז תועה, שומרים בכירי הפוליטיקאים, מפקדי צה"ל ופרשני העיתונות על שתיקה רועמת. אך יתגלגלו לתקשורת תצלום או שניים של בשר פלסטיני חשוף - מיד נתקפים כולם חלחלה, מכים על החזה ("נהיינו כמו חיות") ומסבים את הראש בגועל. להחריב בתים על יושביהם, להרוג ילדים בדרכם לבית-הספר - זה בסדר. אבל חייל ציוני שתוקע ראש של פלסטיני מת על בזנט - שומו שמיים, קריסת מערכות טוטאלית.
אישית, אני מודה שלא אכפת לי אם אחרי מותי יתקעו את ראשי על בזנט, על נבוט או על בננה. אם כבר, הייתי מעדיף שאת השיקול המוסרי המכריע היו המשתעשעים בראשי מפעילים לפני שניתקו אותו מכתפיי, ולא אחרי. נראה לי שלהתעסק בשאלה האם ראוי או לו ראוי לדחוף לפה המת שלי סיגריה זה, איך לומר, קצת עיסוק בזוטות.
הזעזוע האסתטי הציבורי מן הזוועה המוסרית משמש כאן, בעצם, מסך עשן, מעין משכך כאבים למצפון הרדום. אני מזועזע, משמע אני מוסרי. בדיוק אותו תפקיד ממלאת החמלה הרגעית שאותו ציבור חש כלפי תמונות השגרה של עניים מחטטים בפחי-זבל וילדים שנזרקים לרחוב כי "אין תקציב" לקלוט אותם במסגרות מתאימות. בשני המקרים מכסה הסנטימנט הזול, הקל כל-כך, על השיפוט המוסרי הקשה והנוקב, מנתק את הזוועה מהקשרה, ומנקה מאחריות את מחולליה. מזירה של אי-צדק מוסרי שראוי להיאבק בו, הופכת המציאות לחיזיון מקהה-חושים של רגשות עזים. "כמו חיות", ממלמלים לעצמם בגועל הישראלים שקוראים את עדויות הזוועה. כמו חיות, גם הם לא סרים מן הדרך, לא מוחים.
לאמיתו של דבר, במדרגות הרוע של הכיבוש, החיילים הפשוטים חובבי תצלומי הסנאף ניצבים בדרגה מוסרית גבוהה יחסית. חלקם הגדול אפילו לא לקחו חלק במעשי ההרג, הם רק מתענגים על תוצאותיו. הרבה מתחתם ניצבים הבכירים: טייס מסוק שיורה טיל על מבוקש ובדרך הורג עוד 5 עוברי אורח תמימים, מפקד אוגדה שמחליט על סגר הרמטי ובכך גוזר דין מוות על חולים הנזקקים לטיפולי דיאליזה, מפקד חיל שמרגיש "מכה קלה באווירון" אחרי שחרור פצצה של טון על שכונת מגורים, שר ביטחון שקובע תוואי לחומת הפרדה ששוברת את פרנסתם של אלפי אנשים וגוזרת עליהם רעב וחולי - כל אלה אינם מתלכלכים בבשר ובדם הפלסטינים. את פשעיהם הם מבצעים מרחוק, מתוך סביבה ממוזגת ומוגנת. אותם לא מכנים "מפלצות" (כינוי שעלה באחת העדויות בכתבה). מן הסתם הם נגעלים מתמונות החיילים עם הגופות; הם עצמם אינם זקוקים למזכרות סנטימנטליות כאלה, מלאכתם נעשית מתוך ריחוק צונן וענייני.
הציבור הישראלי חב תודה לחיילים שתיעדו את בהמיותם שלהם, שכן הם הצליחו לסגור את הפער הבלתי סביר בין זוועות הכיבוש לבין החזות המהוגנת של מחולליו, ובעיקר מפקדיו. בעשותם זאת, קראו לילד בשמו וחשפו את המציאות בשטחים בתור מה שהיא - ברבריות נטולת עכבות. יש משהו מרענן בישירותם, בהיעדר הבושה, בחפותם מכל תודעת אשמה.נותר רק לקוות שגם בכירי צה"ל יאמצו במהרה גישה כזאת, יזרקו לעזאזל את הקלישאות הנבובות ("חיילי צה"ל ומפקדיו פועלים על-פי עקרונות הקוד האתי והוא המתווה את הדרך המוסרית לאורה פועלים חיילי צה"ל" - תגובת דובר צה"ל), ויפגינו בחדווה דומה את הברבריות שלהם. אם כבר זוועות, אז אנא, שיהיה בכנות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
