ברמב"ם לא איבחנו סיבוך בהריון - התאומות מתו ברחם

טלי (29) ובעלה אבי (34), שניהם מופיעים כאן בשמות בדויים, יושבים היום בבית המומים. שנתיים קשות של טיפולי הפרייה מתישים ושמונה חודשים של הריון מאושר הסתיימו בטרגדיה שהם עדיין מתקשים לעכל. "זמן קצר לאחר שהתחתנו התחלנו לעבוד על ילד", מספרת טלי בדמעות. "כשהתברר לנו שיש בעיה, התחלנו בטיפולים. הלכנו לרופא פרטי והקדשנו מאמצים רבים בניסיון להרות. במשך תקופה ארוכה קיבלתי הורמונים וזריקות שונות להגברת הביוץ, ובסופו של דבר הצלחנו. כשגילינו שיש לנו תאומות, היינו מאושרים".

חום גבוה וכאבי בטן

"בגלל שהיה מדובר בהריון תאומים, הייתי במעקב צמוד. אני אישה בריאה, אבל הרופא שלי ביקש שאבוא בכל שבוע לקופת-החולים לבדוק לחץ-דם וחלבון בשתן כדי לוודא שהכול בסדר. כל הבדיקות שעשיתי היו תקינות, ומבחינה נפשית

הייתי בעננים. המשכתי לעבוד כרגיל ולתכנן איך ייראה הבית החדש שקנינו". חודשי ההריון חלפו בקלות, ובני הזוג כבר התחילו לעצב את חדרן של התינוקות שטרם נולדו. אולם אז, ברגע האחרון, בתחילת החודש השמיני להריונה, החלה טלי להרגיש רע. היא סבלה מכאבי בטן קשים ומחום, הקיאה ושתתה כמויות אדירות של נוזלים.

"בהתחלה חשבתי שזה וירוס חולף, אבל אחרי כמה ימים התחילה לכאוב לי הבטן בצד ימין למעלה. ביום שישי בערב החלטנו לגשת לבית-החולים, לבדוק מה קורה. שתי האמהות, של בעלי ושלי, הצטרפו אלינו, ויחד נסענו ל'רמב"ם'". במיון נשים בבית-החולים בחיפה קיבלה את פניהם של הזוג מיילדת, והיא חיברה את טלי למוניטור במטרה לעקוב אחרי מצב התאומות. כשהדופק של השתיים נמצא תקין, הופנתה לבדיקת אולטרסאונד, שבוצעה על-ידי הרופאה שעבדה באותה שעה במיון. גם האולטרסאונד היה תקין.

ב"רמב"ם" לא מתרגשים

"סיפרתי לרופאה שאני שותה בלי סוף ומקיאה", אומרת טלי. "סיפרתי לה שכל דבר שאני מכניסה לפה מייד יוצא החוצה. שיש לי כאבי בטן בצד ימין וחום גבוה. היא הסתכלה עלי ואמרה לי שאלה תופעות הגיוניות להריון תאומים. שהעוברים בסדר. אחר-כך היא אמרה לי ללכת הביתה לנוח, לשתות הרבה ולחזור לבית-החולים אם יש משהו חריג. בשלב הזה, שתי האמהות שהיו נוכחות במקום התערבו בשיחה. הרופאה חזרה שוב על דבריה. העוברים בסדר, לכי הביתה".

טלי שוחררה הביתה כבר באותו ערב, עם המלצה לשתייה מרובה ולמנוחה של שלושה ימים. הרופאה שבדקה אותה לא ביצעה את הבדיקות הבסיסיות החיוניות לאישה במצבה: בדיקה לאיתור חלבון בשתן, דבר העלול להעיד על

התפתחות רעלת הריון, ספירת דם ותפקודי כבד. אף שטלי התלוננה שהיא סובלת מחום גבוה, והדבר אף צוין במכתב השחרור שלה כסיבת הפנייה למיון, איש לא מדד את חום גופה.

"כשהרופאה אמרה שהכול בסדר, האמנתי לה", אומרת טלי. "אתה הולך לבית-החולים כי אתה סומך על הרופאים שעובדים בו. מי מעלה על דעתו לפקפק בשיקול הדעת שלהם? חשבתי לעצמי שאין עוד הרבה זמן עד סוף ההריון, ואם אין ברירה אני אמשוך ככה. יש כאלה שמקיאות כל ההריון". אלא שההרגשה הרעה החמירה. יומיים חלפו, וטלי החלה לחוש קשיים בנשימה. היא התקשרה לרופא הפרטי שטיפל בה, והוא הורה לה לפנות בדחיפות למיון בבית-החולים "בני ציון" בחיפה. שם לקחו ממנה בדחיפות בדיקות דם ושתן וחיברו אותה למוניטור, שבישר רעות: האחות לא הצליחה לקלוט את הדופק של שני העוברים, שיומיים קודם עוד היו בחיים.

"אמרתי להם, 'אני שמנה, קורה שקשה למצוא את הדופק'", משחזרת טלי. "אז הם עשו לי אולטרסאונד. את הרגעים האלה אני לא אשכח בחיים שלי. הגיע רופא אחד, בהה במסך ולא אמר כלום. הגיע עוד רופא, נעמד לידו, שותק. רק הרופא השלישי העז לומר לנו שהתאומות לא בחיים.

"לא האמנו שיכול להיות דבר כזה. בעלי ביקש שיבדקו שוב, והם הסכימו. בדקו, ושוב ראו שאין דופק. מהשלב הזה, כשהבנתי שהתאומות באמת כבר לא בחיים, שהנורא מכול קרה, אני כבר לא זוכרת כמעט כלום. כמה דקות אחר כך אמרו לי שהגיעו התשובות מהמעבדה, שמצביעות על זיהום קשה, ושחייבים להוציא את הילדות המתות שלי מהרחם בניתוח קיסרי".

בין חיים למוות

הכול קרה מהר. טלי הובהלה לחדר הניתוח והורדמה. שתי התינוקות חולצה מבטנה, אחת במשקל קילו שש מאות, אחת מעט יותר גדולה. מחדר הניתוח הועברה, מטושטשת ממורפיום, לאשפוז במחלקה לטיפול נמרץ. "אחרי שהכול נגמר, המנתח הסביר לי שאם היינו מגיעים מאוחר יותר, היינו מאבדים גם את טלי", מספר אבי. "הוא אמר שהמצב קשה, וש-24 השעות הראשונות של ההתאוששות אחרי הניתוח הן קריטיות מאוד, ושהן אלה שיקבעו אם אשתי תחיה או תמות. למרות הקושי וההלם התמקדתי בניסיון להחזיק מעמד, כי ידעתי שכשטלי תתעורר מההרדמה היא תצטרך שאהיה חזק למענה".

טלי שהתה בטיפול נמרץ עשרה ימים, עד שמצבה השתפר. משם הועברה למחלקת נשים לשבוע נוסף, ולפני עשרה ימים שוחררה לביתה. אחות של קופת-החולים שבה היא מבוטחת מגיעה פעמיים ביום לטפל בפצע מהניתוח, שטרם התאחה. האבחנה המשוערת שאליה הגיעו בבית-החולים היא שטלי לקתה בסיבוך נדיר של רעלת הריון, או בכבד שומני בהריון, שני מצבים הגורמים לפגיעה בכבד ועלולים לגרום למוות של העובר ברחם. "הרופאים בבני-ציון אמרו לנו שמצב כזה לא מתפתח ביום", מספרת טלי בכאב. "הם לא האמינו לנו כשסיפרנו להם מה עבר עלינו ב'רמב"ם'. הם אמרו שלא יכול להיות שאלה כל הבדיקות שעשו לי, בחודש כל-כך מתקדם של ההריון".

עדיין לא מעכלים

בביתם החדש, הגדול, שאליו עברו לפני חודשיים במאמץ כלכלי גדול לקראת הרחבת המשפחה, מנסים בני-הזוג לעכל את האסון הנורא שקרה להם. "בימים הראשונים לא קלטנו לגמרי את מה שקרה", אומרת טלי. "רק כשחזרנו הביתה בפעם הראשונה, וראיתי את החדר הריק של התינוקות, הבנתי בעצם איזה אסון קרה לנו. אנחנו מנסים להיות חזקים אחד בשביל השני, אבל בוכים הרבה. המחשבות על מה שאפשר היה לעשות אחרת לא נותנות לי מנוח. היינו ב'רמב"ם' אולי 20 דקות. באתי, נבדקתי, ומייד שלחו אותי הביתה. כשביקשנו את מכתב השחרור, הרופאה כבר עמדה עם התיק בדלת. היא פשוט מיהרה הביתה".

"שבועת הרופא אומרת שרופאים צריכים להציל חיים גם כשהם מאוד ממהרים", אומר אבי. "אנחנו לא מחפשים נקמה, כי את מה שאיבדנו אף אחד כבר לא יוכל להחזיר לנו, אבל הנהלת בית-החולים צריכה לבדוק היטב את הרופאים שעובדים אצלה. איבדתי שני ילדים וכמעט איבדתי את אשתי בגלל הזלזול של אותה רופאה. על כל שאלה ששאלנו, כל תהייה שהעלינו, היתה לה תשובה אחת: 'הכול בגלל ההריון'. זה כל מה שהיא ידעה להגיד. עשר פעמים היא חזרה על המשפט הזה, עד שנרגענו. אנחנו רק מקווים שאת הסיוט שאנחנו עברנו לא יעברו גם זוגות אחרים".

"התינוקות שלי", אומרת טלי, "היו בחיים כשהגעתי ל'רמב"ם'".

אל בית-החולים "רמב"ם" הועברו שאלות רבות. להלן תגובתו: "לא היו סימנים של רעלת הריון (לחץ הדם היה תקין), ולכן לא נלקחו הבדיקות הרלבנטיות. הבדיקות שצוינו מתבצעות לפי הצורך והשיקול הקליני. ההידרדרות במצבה והסימנים הופיעו לאחר שיחרורה מחדר המיון. התלונה העיקרית של האישה היתה כאבי בטן ולחצים. החשד העיקרי היה של התכווצות מוקדמת (לידה מוקדמת), אשר נשלל על-ידי המוניטור. חיוניות העוברים הוכחה ברישום המוניטור ובבדיקות האולטרסאונד – לא היה כל חשד או סימן לסבל עוברי.

אומנם הרופאה שבדקה אותה לא היתה הרופאה הבכירה בתורנות, אך מדובר ברופאה ותיקה בעלת ניסיון רב המבצעת תורנויות במחלקה זה כ-10 שנים. הנושא בורר עם הצוות, והוסקו המסקנות המתאימות".