שתיקת הברווז

כל יום שישי הייתי קונה את עיתון "העיר" ברחוב, הופכת אותו, פותחת בעמוד האחרון ואז מתחילה לסובב אותו סביב סביב, כדי לקרוא מה שהיה כתוב בשוליים של "שתיקת הברווז". בכל פעם הייתי בטוחה שאני הפסיכית היחידה שהופכת ומסובבת עיתונים, אבל אז הייתי מזהה בזווית העין עוד כמה שמקורם השגיא והרם זיהה אותם כברווזונים אמיתיים, וגם הם עומדים להם באמצע הרחוב, הופכים את העיתון, ומסובבים. כי שם, בשוליים, סביב סביב, היתה רשומה פנייתו של הברווז אל בנות העיר הגדולה, הבלונדיניות ועתירות השדיים, ואני, כמובן, הרגשתי שהוא מתכתב איתי, אישית.

דודו גבע, מאייר, קומיקסאי וברווז מוכשר להפליא, הלך לעולמו. אחת מפעולותיו האחרונות היתה הקמתה של הוצאת "הברווז", שהספיקה להטיל לאוויר העולם רק ביצה יחידה – חוברת ראשונה של "ספרות זולה" בעריכתו של גבע, שכללה סיפורים ואיורים מפרי עטם של אסי דיין, טינקרבל, סייד קשוע, רוני סומק, גבע עצמו ועוד. מחירה של החוברת נקבע על הסכום הנמוך עד-כדי-גיחוך של 20 שקלים, עוד מהלך בקרב הנצחי של גבע נגד הממסד המפוטם ומחיריו המופקעים.

אבל היו עוד קרבות אחרים, ברבים מהם. גבע, כמו האביר זיק, נלחם מלחמת חורמה בשגרה בסיועם של כותבים מבריקים רבים (כמו קובי ניב, חנוך מרמרי ושאר חבורת "ZOO ארץ ZOO") או בסיועו של חוש ההומור המתפרץ, המתפרע והבלתי מתפשר שלו עצמו. הוא היה ידוע אמנם באהבתו הגדולה לחומוס, אך הברווז שלו היה חובב בשר אדוק, בשר שנחתך ישירות מגופן הדשן של הפרות הקדושות הרבות ששחט גבע בימי חייו.

גבע היה אבירם של הלוזרים, שופרם של האנטי-גיבורים, קולם המאוייר של הפקידים הזוטרים, של מחלקות התה של מחלקת המים ושל כל היוספים בעולם. הבלשים שלו היו לא יוצלחים (אהלן וסהלן), גיבורי העל שלו שאלו שאלות קיטבג (רב שאנן), החבורות הסודיות שלו היו מיקרוסקופיות (חסמבא"ה), הנזירים שלו היו דברנים (מנזר השתקנים) ול"שתיקת הברווז" שלו היה קול רם עד מאוד.

מצחיק עד כאב

בנוסף להיותו חתרן בלתי נלאה היה דודו גבע, הורו מולידו של הברווז, אבא של בנו של גודזילה, האיש ששם את הדרדס במכנס והצמיח דרדר במדבר, יוצר מצחיק עד כאב בטן והתפקעות צלעות. דמויותיו התקיימו בעולם אבסורדי להחריד, שבו גודזילות ענק משתלטות על מפעלים אטומיים על הכוכב אפסילון והפרופסור היינץ' צווי דרי חושף את סיפורו של התמנון המג'נון; אך גם בגרסה סוראליסטית של ארץ ישראל הקטנה בה ניתן לייצר פצצות מחומוס והדמויות כולן מדברות בסיסמאות המוכרות והשחוקות של קיומינו המיוזע, ומלוות בטקסטים המגחיכים אותן לחלוטין. יכולתו הבלתי נדלית לשדך יחד איור ומילה באופן שיפגין ויקצין עד למקסימום האפשרי את הגיחוך הפוטנציאלי שבנישואים המשונים הללו, הולידה גם כמה הברקות נפלאות במשבצת "היו ימים" בעכבר העיר.

אבל גבע לא נשאר במשבצת ולא במסגרתו של ריבוע הקומיקס הקלאסי, כאיש שהשוליים הם לחם חוקו, הוא לא נתן לגבולות הצורניים או התוכניים של איש להגביל אותו. הוא לא חשש לעסוק בכל סוג של סטייה אפשרית (וגם ברבות שהמציא בעצמו), לקרוא תיגר על מונוליטי אנימציה כדוגמת וולט דיסני (במקרה המפורסם של דו-קרב הברווזים המשפטי) לעודד ולפרגן ליוצרי קומיקס וקריקטוריסטים מתחילים וצעירים ממנו ועדיין להמשיך ולהפתיע ולעקוף אותם בסיבוב בזכות כישרונו וההומור הענק שלו. 

מותו של דודו גבע לא רק סותם את הגולל על אחד הקולות החתרניים והסאטיריים המקוריים והייחודיים שקמו לנו בארץ זעירה ומרובת יוספים ומגוכחים כשלנו, אלא משאיר אותנו, הברווזונים הקטנים שהידסו בנאמנות בעקבותיו, יתומים. לא יהיו עוד עלילות לאביר זיק, לא יהיה מי שילחם מלחמת חורמה באווזים המרושעים, לא עוד דיאלוגים לאקוניים בין קקטוס למנורה ורב שאנן לא ישוב לקיים את הבטחתו הניצחת, "עוד נחזור, ובגדול". טרוף טורף יוסף, הברווז ישתוק לנצח, ואנחנו נהיה יותר עצובים, כי איש מצחיק מאוד הלך לו מאיתנו.