אוטומטי להמונים

ב-1996 חתמה חברת התקליטים "וורנר בראד'רס" על חוזה חסר תקדים בעולם המוזיקה. החברה התחייבה להעביר 80 מיליון דולר ללהקת R.E.M תמורת חמישה תקליטים עתידיים. הסכום, הגבוה ביותר ששולם עד אז, לא היה יכול להיות מוסבר בנתוני המכירות של הלהקה, שאמנם נחשבה אז לאחת מהמצליחות בעולם, אבל לא לכזו שמדפיסה דולרים בקצב מסחרי ומובטח. נראה איפה שהסיבה היחידה לחתימת החוזה היתה החשש לאבד את הלהקה, שנשאה איתה חותם איכותי לצד אפיל מסחרי, לחברה אחרת.

ההחתמה של הלהקה ב-1988 ב"וורנר" היתה אחד הצעדים הנבונים ביותר של החברה, ואר.אי.אם בהחלט סיפקה את הסחורה, גם כלכלית וגם מסחרית. אבל ב-96' אר.אי.אם כבר היתה אחרי שיאה. היא הספיקה להקליט את תקליטה מצוין אחרון New Adventures In Hi-Fi, שיצא שבועות אחדים לאחר חתימת החוזה, אבל מאז לא שבה לעצמה, לא מבחינה מוזיקלית ולא מבחינה מסחרית, בעיקר בכל הקשור ליציבות. היו לה עוד רגעים רבים יפים, אבל מאז עזיבתו של המתופף ביל בארי ב-97', ותחת הלחץ העצום של חוזה המיליונים, אר.אי.אם איבדה את נוסחת הקסם שהפכה אותה לאחת הלהקות החשובות והמשפיעות בהיסטוריה של הרוק האמריקני.

בשנים האחרונות, בניסיון להציל משהו מהמזומנים האבודים, מוציאה "וורנר" יותר ויותר מוצרים נלווים של הלהקה. השלב האחרון הוא הוצאה מחדש של כל האלבומים שהוציאה בחברה (מלבד האחרון), במהדורות כפולות, הדיסק עצמו, ודי.וי.די באיכות סאונד משופרת וקטעי וידאו כבונוסים (ראיונות, קליפים ועוד).

האמת היא שקשה למצוא סיבה מוצלחת באמת להוצאה מחדש הזו - ההבדלים בסאונד לא משמעותיים והתוספות לא חשובות מספיק כדי שיצדיקו את רכישת האלבומים בידי מי שמחזיקים כבר את העותק המקורי שלהם. כאשר החברה הקודמת שבה היתה חתומה הלהקה I.R.S הוציאה מחדש את ארבעת האלבומים של הלהקה מהאייטיז, היא עשתה את זה בצורה צנועה יותר, אבל משתלמת בזכות שירים שצורפו כבונוסים והאירו בזווית חדשה את האלבומים. מצד שני, למי שלא מכיר היטב את הלהקה, זו הזדמנות נוספת לעשות זאת. ולמי שנטש אותה באמצע הדרך, זו הזדמנות נאותה לגלות כמה פנינים שנשמטו לעתים בצידי הדרך.

רוק משובח

האלבום הראשון שהקליטה החברה עבור "וורנר" הוא "גרין", אלבום המיינסטרים הראשון של הלהקה, שכלל רוק משובח להפליא וכמה מהשירים הטובים ביותר שכתבה עד היום, ובתוכם Orange Crush, Stand ו-World leader Pretend. במידה רבה זה האלבום שמקשר בין התקופה הראשונה, האלטרנטיבית של הלהקה, שבאה לידי ביטוי באלבומים שקדמו לו, לבין עתידה כלהקת מיינסטרים. הצליל שלו עדיין מחוספס, אבל השירה של סטייפ מתחילה להיצטלל ויותר ויותר שירים נכנסו לתבנית מסורתית ונוחה לתחנות הרדיו.

הלהקה נימקה אז את ההצטרפות ל"וורנר" ברצון להרחיב את הקהל שלה גם אל מעבר לים, בזכות יכולות ההפצה והשיווק של החברה. כיום, כשמעמדה בארה"ב הולך ונחלש, אר.אי.אם נשענת יותר ויותר על אירופה (ויפן) כבסיסי התמיכה שלה - מה שמוכיח כי צדקה כאשר כיוונה את המוזיקה המורכבת שלה, העמוסה מסרים מתוחכמים ואמיצים, לקהל שאינו אמריקאי.

האלבום השני ברשימה הוא Out Of Time, שבו נפרדה הלהקה מהצליל שאפיין אותה, והפכה את הסאונד שלה לאקוסטי ועדין יותר. מצד אחד, האלבום כולל את השירים הגרועים ביותר שכתבה הלהקה מעודה כמו Radio Song ו-Shiny Happy People (שסטייפ מסרב לשיר כבר שנים ארוכות), ומצד שני שירים נשגבים כמו Country Feedback, it's crazy what you could'nt have וכמובן Losing My Religion. האלבום נכנס למקום הראשון במצעד המכירות בארה"ב, הקליפים שלו השתלטו על MTV והלהקה הפכה ב-91', יחד עם נירוואנה, פרל ג'אם, יו-2, מטאליקה ואחרות - לנציגה בולטת בדור שהשתלט בעזרת הרוק על העולם באותם שנים.

שנה בלבד לאחר מכן הוציאה הלהקה את המאסטרפיס שלה "אוטומטי להמונים". למורת רוחה של "וורנר", אר.אי.אם לא יצאה לסיבוב הופעות כדי לקדם את אלבומה הקודם, והעדיפה לטייל ברחבי ארה"ב, ולנצל את פרץ היצירתיות ששרה עליה לכתיבת שירים חדשים.

13 שנה לאחר שיצא כבר אפשר לקבוע בלי היסוס כי "אוטומטיק" הוא חבר של כבוד ברשימת האלבומים החשובים של כל הזמנים, לצד יצירות כמו "אבי רואד", "זיגי סטארדאסט", "הצד האפל של הירח" וכו'. הצליל האקוסטי שפותח באלבום הקודם הועמק והועשר, הטקסטים של סטייפ מדוייקים וצלולים מאי-פעם, ג'ון פול ג'ונס הזפלינאי תרם עיבודי מיתרים קסומים, ההפקה של סקוט ליט הוציאה את המיטב מלהקה - והתוצאה היתה מושלמת.

ההצלחה האדירה של "אוטומטיק" הכניסה את אר.אי.אם למלכודת הידועה: מה עושים אחרי שהגעת לשיא? באלבום הבא היא ניסתה, בתזמון כושל, להתחבר לעידן הגראנג' שבדיוק הסתיים כשקורט קוביין התאבד (סטייפ, חבר קרוב, אף כתב שיר לזכרו באלבום), ונכשלה. האלבום התקבל בביקורות צוננות והמכירות החלו לצנוח. סיבוב ההופעות שאחריו, שהגיע גם לישראל, היה קשה במיוחד, וביל בארי קיבל במהלכו שבץ, שהביא אותו להכריז על פרישה כמה שנים לאחר מכן לחיים שקטים יותר.

אלבומה הבא של הלהקה New Adventures In Hi-fi ניסה להתרחק שוב מהמיינסטרים והיה אפל וקודר למדי, כשרובו מוקלט בדרכים. הוא כלל שירים נפלאים כמו Leave, How The West Was Won And Where It Got Us , ו-e-Bow The Letter וכמה קטעים אחרים בינוניים יותר, ולא הצליח להציב את הלהקה במסלול המראה מחודש.

השתבללה בתוך עצמה

מכאן והלאה הלכה אר.אי.אם ודעכה. בכל אחד מאלבומיה הבאים - Up, Reveal, Around The Sun היו שירים יפים, חלקם אפילו יפים מאוד, אבל הלהקה השתבללה בתוך עצמה, מיחזרה נוסחאות ושירים מוקדמים, והחלה לאבד בהדרגה לא רק את הקהל הוותיק שגדל על ברכיה עוד מאז אלבום הבכורה הפלא Murmor, אלא גם את הקהל הצעיר.

את הדוגמה הטובה ביותר לאיבוד הטאץ' של הלהקה ניתן לראות בשיר She Just Want to Be מתוך "רביל". בעוד שבהופעות ביצעה הלהקה גרסה רועשת, פרועה ומדהימה לשיר, באלבום היא שיבצה גרסה נינוחה ומשמימה שלו. אי אפשר לדעת אם הבחירה הזו, כמו גם שאר הבחירות של הלהקה, נבעו מהלחצים של "וורנר" לנסות ולהשיב משהו מהחוזה העצום (ללהקה יש עוד שני אלבומים להוציא במסגרתו), או שסטייפ והחברים פשוט איבדו את זה, ובלי בארי, שהיה לו תפקיד משמעותי בהחדרת האנרגיה לשירים, הפכו ללהקה חסרת אדג'. כך או אחרת, אלה אלבומים שהספריה שלכם יכולה לחיות בלעדיהם מבלי שתצטרכו להתבייש (מצד שני, בכל אחד מהם יש 3-4 שירים מצויינים, וחוץ מזה, אר.אי.אם, גם ברגעיה הבינוניים, טובה יותר מהרוב המוחלט של הלהקות האחרות בשוק).

למרות, ואולי דווקא בזכות הדעיכה בפופולריות שלהם, השנה האחרונה מצאה את אר.אי.אם פעילה כתמיד. לאחר הוצאת "מסביב לשמש" התגייס סטייפ כהרגלו למען המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות, והופיע ברחבי ארה"ב בניסיון לגייס תמיכה בג'ון קרי. ב-88' הוא דאג להוציא את "גרין" בדיוק ביום הבחירות, מה שלא ממש הפריע לבוש האב לזכות. הכישלון הזה לא גרם לסטייפ להתייאש, אבל גם הפעם סטייפ לא ממש גרם נזק לבוש הבן. כוח, רצון ונחישות, בזה אין ספק, יש לו. ניתן רק לקוות שהוא ירתום אותם כעת לחידוש מעייניו המוזיקליים ויספק לנו שירים חדשים ומפעימים, ולא עוד אלבומים לא אחידים ברמתם והוצאות מחודשות.