יונים בטרפלגר

החתונה היתה למעשה הזדמנות ראשונה למפגש בין ענת לבין משפחתו הפלסטינית של זאב. הוא הרגיש שעליו להכין לקראת האירוע גם את נבילה וגם את ענת. אף-על-פי שנבילה היטיבה להכיר את המערב, לרבות החברה הישראלית,

מנסיעותיה התכופות, בכל-זאת ראה זאב לנכון להטעים באוזניה שהאיפוק הוא כלל ראשון בעולם שהוא חי בו. אפילו בחיק המשפחה, הדגיש, האנשים לא מתרפקים זה על זה ולא מרבים להתנשק. גילויי חיבה יתרה מתפרשים כחנופה, ואפילו כמין אונס מתון.

"אבל היא כלתי!" מחתה נבילה. "ואדיב הוא הנכד שלי."

זאב צחק. "לפחות אל תדחפי בכוח צלחות גדושות לחיקה של הכלה הזאת. שמיל הוא סיפור אחר. הוא איש רגשן ובעל תיאבון גדול."

"סמוך עלינו."

לענת נאלץ להקדיש מאמצים רבים יותר. "קודם כול תזכרי שאת אישה."

"אני לא צריכה ערבים כדי שיזכירו לי שאני אישה."

"זה העניין. הם יזכירו לך את זה יותר מדי. בגוף, במילים, במבטים, במחשבות, בתחושות. גבר ערבי הוא אמן החיזור. הצרפתים הם דרדקים לעומתם."

"זה יהיה נחמד, אפילו נעים מאוד. למה לא," אמרה ועיניה התרוצצו בשובבות. בלבה תהתה אם כשנסע לבדו נהג כדרך הדרדקים הצרפתים או כדרך האמנים הערבים. היא עצמה התנסתה לא אחת בחיזוריהם של גברים. החוויה נעמה לה, ועם זאת מעולם לא התפתתה להם. יותר מדי אהבה את זאב, ולא זו בלבד אלא שגם הוקירה אותו מאוד. לא פעם שאלה את עצמה אם הבלם הזה פועל גם אצלו. היא לא העזה לחקור אותו, כשם שהוא לא חקר אותה. ריבה לימדה אותו לא לשקר, והוא עוד עלול היה להטיח את האמת הקשה בפניה.

הם נסעו במכונית הגדולה שהיה בה מרחב נוח לשמיל, שישב לפנים, לצדו של זאב. ענת התרווחה מאחור, ומשמאלה ישב אדיב, רתום למושבו, טורף במבטיו את נופיו הקסומים של עמק יזרעאל. הוא היה מרוכז ושותק, כדרכו תמיד בנסיעה. ענת לא התעניינה היום בדרך. היא פשטה קדימה את רגליה הארוכות והביטה בשאננות בראשו של זאב ובצווארו, השטים על רקע אמירי העצים הדשנים. לאחר אותו לילה קנתה בבית-מרקחת ערכה קטנה וביצעה את הבדיקה בעצמה. התוצאה לא הפתיעה. בעודו עליה ידעה שנפתחה אליו כל-כולה. חיוך ריחף על פניה. עכשיו אני בעצם שתיים, אמרה בלבה שוב ושוב. זאב ושמיל החליפו מפעם לפעם משפטים אחדים, וקולותיהם השתלבו במוסיקה הרכה שבקעה מהרדיו.

היא דימתה לה שהשמים הבהירים והגבעות השטוחות מקשיבים לגופה המצמיח חיים חדשים. שום דבר לא הפר את שלוותה. כמעט לא חשה במעבר מהיישובים הישראליים הטובלים בירק אל הבתים הפלסטיניים, שחזותם נוקשה כפני תושביהם. היא לא חששה מהמפגש וממהומת החתונה. לאחר ששקלה את המצב והפכה בו שוב ושוב, הגיעה לידי מסקנה שאין לה סיבה להיטרד ולדאוג. היא סברה כי "הלהיטות המשפחתית" שאחזה בזאב סופה להתפוגג אט-אט, עד שתדעך כליל. ההתרגשות הנסערת היא פרי דמיונו של ילד שהתייתם בגיל רך וגדל לבדו עם אם שתקנית ומאופקת. היא החליטה לגלות סובלנות במה שהיה בעיניה גחמה לא מזיקה. הם עשירים דים, הוא יכול להרשות לעצמו לפזר כמה מיליונים על המאמץ ללכד את כולם תחת קורת גג אחת. היא היתה משוכנעת שאין לו שום סיכוי להצליח. אמנם מצבם הכלכלי של קרוביו הפלסטינים ישתפר לאין שיעור, אך בסופו של דבר ישוב כל צד אל ביתו שלו. הם יתמקמו, כמקודם, משני עברי המתרס.

גם אם יביא השכל הישר להתפכחות כלשהי, הרהרה ענת, כבר יקומו הקנאים משני הצדדים וידאגו לשוב ולהעמיק את התהום הפעורה ביניהם. המזרח התיכון הוא גיהנום למיעוטים, ובעצם אין בו דבר בר-קיימא כמו הטינה לאחר. שני העמים המצולקים, רוויים משטמה עמוקה, הם עקשניים מאין כמותם ולפיכך שום סיכוי להתפייסות לא נראה לעין.

וענת חשבה גם על ההתנהלות של המשפחות, שעתה אינה דומה לזו שהיתה נהוגה בימים אחרים. העבותות התרופפו. דפוסי המשפחה הם מגוונים. יש שהורים חיים ביבשת אחת, ילדיהם ביבשת שנייה ונכדיהם מפוזרים ביבשת שלישית, אף שכולם חוגגים את אותם החגים, זוכרים שפת אם אחת, שהיא למעשה שפת הקשר ביניהם. ליל האהבה ההוא שכנע אותה: זאב רצה ממנה אחות לאדיב. מה שנובט ברחמה הוא עוגן נוסף שהטיל בעלה בהוויה היהודית-הישראלית.

שוב ריחפו תקוות באוויר, תקוות זהירות. היו אלה ימי רגיעה יחסית בין שני העמים. פחות עימותים, פחות התכתשויות, אבל עדיין נפלו קורבנות תמימים. בכל-זאת זאב לא חשש בדרכו אל החתונה. אפשר שתחושת הביטחון שלו, מקורה היתה בהרגשה שהוא עצמו בן לשני העמים.

***

ביתה של נבילה המה אורחים בבגדי חג שמילאו את החדרים וגלשו אל הגינה. לא התנגנה מוסיקה, שכן המון המצהלות ושאון הדיבורים הדהדו בכל פינה והרטיטו את האוויר. התא המשפחתי החבול תפח פתאום בן לילה והיה לשבט גדול של

קרובים וידידים. אדיב נשא את זרועותיו באוויר כטובע בים של צבעים וקולות. כשהרכיבו אביו על כתפיו, נפערו עיניו של הילד למראה הססגוני העליז: גברים משופמים, נשים מאופרות, זקנות בכיסוי ראש ובשמלות רחבות, פה ושם נראו אפילו תרבוש או שניים.

המראה היה מרנין. על פניהם של רבים ניכרה התשוקה העזה לשמוח, לנגוס נגיסה עסיסית של פורקן. לא אדיב ולא הוריו לא נקלעו מימיהם להמון דחוס שכזה. הניחוחות שפרצו מפתח המטבח הרחיבו את נחיריו של הילד ופיו נמלא ריר.

או-אז עטו עליו ועל הוריו הזרועות הנפרשות ככנפיים של האישה הנאה, שרעמת שערה שזורה חוטי כסף נוצצים והיא נקראת גם סבתא, גם גרנדמד'ר, גם ג'ידה. ממרום שבתו שמע אותה קוראת "טו דה גארדן, טו דה גארדן", בעודה חותרת בשמאלה בקהל כבמשוט, והוא, אדיב, והוריו ושמיל חצו בעקבותיה את המון הקרואים, ובעקבותיהם נאחזו יד ביד הדמויות הרחוקות ההן ממעיין חרוד, שלא זכר את פניהן, ואחריהן זהווה באיפור עדין, מצודדת למראה וקורנת מאושר. היתה שעת אחר-הצהריים, ולמרות הרוח הקלילה פלטו מרצפות השיש של המרפסת ועלעלי הדשא את החום שנאצר בהם, יקוד השמש שקרניה להטו באביב. אל החבורה הנרגשת הצטרפו עבד אל-ווהאב, אשתו וילדיו.

זאב חייך בקורת-רוח. ענת הקרינה אצילות והתנהגה בהדר פשוט וכובש לב. היא לחצה את ידה של נבילה והשהתה את האצבעות החמות בין אצבעותיה, עיניה מחייכות אל עיני האישה וחיוך נלבב על שפתיה. אחר-כך משכה אל חיקה גם את סנא הדקה והסרבנית ואימצה אותה אליה עד שחשה שהשרירים הקטנים המתוחים של סנא מתרפים קמעה. זאב ידע שענת מיטיבה לשחק, וראה שהיא אף משתעשעת במשחק הזה ונמשכת אליו בהנאה. גם נבילה, גם סנא וכרים ידעו שיש כאן משחק, אלא שהיה זה משחק נעים ואף רצוי, ולו כדי להתגבר על המבוכה. ענת התנשמה ואמרה באנגלית איטית לסנא, "את כל-כך דומה לאחיך, אתם כל-כך דומים," כאילו איזו סנא אחרת השתחררה מהחיבוק האמיץ.

רק סנא לבדה ידעה מה חלף במוחה, בדמה ובאיבריה באותו רגע של מגע גופני קרוב. שנים מקוללות של בדידות מצמתת זעקו מחביון בשרה האלמן. כמי שסבל מכפור מתמשך הביטה עכשיו בענת בערגה כבושה. קסמן של נשים יפות עשוי לצודד לא רק גברים אלא גם נשים. עיניה של סנא נסתמאו, היא לא ראתה כמעט כלום. כעיוורת תרה באור המסנוור אחר פנים להיאחז בהם. עיניה של נבילה נמלאו חום של אם מבינה. שתיהן היו גאות מכדי להניח לדמעות לפרוץ החוצה, ומבלי דעת מיהרו זו אל זו עד שנצמדו כתפיהן.

ענת, לעומת סנא, היתה חופשייה ונדיבה ברגשותיה, אולי משום שהאמינה בזאב, ואולי משום שלא התנסתה באסונות כבדים כסנא. יתרה מזו, לרשותה עמדה החומה הבצורה של שמיל, שהיה האב החכם והשורד שלא נטש את זאב מעולם. לא היה לה ספק שהאיש המנומנם פקוח העיניים ידע להחזיר את בעלה אל התלם אם תיכנס בו איזו רוח שטות.

כרים היה שקוע כל-כולו בזהווה שלו, שהיתה שקטה ומאופקת כדרכם של צעירים במחיצת מבוגרים מהם. בכל מאודו טרח לגלם את הג'נטלמן המלוטש כפי שהצטייר לו מן הספרים הרבים שקרא. כל-כך זקוף היה, וגינוניו מעודנים כל-כך, עד שנדמה כי קומתו גבהה בסנטימטרים אחדים. ואילו עבד אל-ווהאב, כמי שהיה בקי ומורגל בפגישות עם שליחים זרים, הזדרז להציג את עצמו לפני ענת, "אני הדוד של הכלה זהווה וידיד המשפחה מילדות," והוסיף לכך ברכת "Welcome, welcome" לבבית. את שמיל כבר פגש כמה וכמה פעמים, ושניהם היו שבעי רצון זה מזה, כשניים היודעים להוקיר פעילות חרוצה מאחורי הקלעים. הוא כבר התרגל לעבוד בפרויקט הקפריסאי, והיה מחלק את עתותיו בין האי לבין משפחתו היושבת עדיין ברמאללה. גם כרים כבר גמר בדעתו לעקור עם זהווה לקפריסין בעוד חודשיים-שלושה.

נוהאד וסוהייל הביטו באדיב בעיניים קרועות. בעורו השקוף ובעיניו הירוקות היה בעיניהם כצעצוע מושך לב, והם קרבו אליו עקב בצד אגודל, כמנהג ילדים הבוחנים לראשונה איזה משחק חדש. שניהם לא זכרו אותו ממעיין חרוד, כשם שגם הוא לא זכר אותם. אך הוא ניחן בפתיחותו של זאב ובתעוזה הבוטחת של ענת. הוא בירך את שני הילדים בעברית, וכשלא זכה למענה לא הסתיר את פליאתו. הוא לא הבין שהם אינם יודעים את שפתו. נבילה חשה אליהם והזעיקה את זאב לעזרתה, והם הסבירו לילדים בשתי שפות עד כמה הם קרובים זה לזה. אדיב, שהיה בן יחיד להורים שאף הם היו ילדים יחידים, היה צמא לקרבתם של שארי בשר. בשמחה הביע את השתאותו, "הם בני דודים שלי? ואיך קוראים להם? ואיפה הם לומדים? ומתי יבקרו אצלי?"

נבילה כופפה את ברכיה והקיפה בזרועותיה את שלושתם. הילדים נדחקו זה אל זה, נוגעים זה בזה בתנועות מגששות, מגרגרים בצחוק נבוך. עתה לא התביישה נבילה בדמעותיה. אף-על-פי שחשה את איבריהם הרכים על חזה, אף-על-פי שהיה זה חלום בלתי-אפשרי שהתגשם, הציפה את לבה גם חרדה נוראה. הרי זה עולם, חלף הרהור במוחה, שתמיד נהג כבוד בדמעות של שכול, אך התבייש בדמעות שמחה. בעודה נושמת את הבל פיהם המתוק של שלושת נכדיה הרגישה שאין עשירה ומאושרת ממנה, ובו בזמן גם אין מאוימת ממנה במציאות הזאת של חולות נודדים תחת משבי רוח סוערת.

מתוך "יונים בטרפלגר" מאת סמי מיכאל, הוצאת "עם עובד".

סמי מיכאל נולד בשנת 1926 בבגדאד. היה פעיל למען זכויות אדם בעיראק. הגיע לישראל ב-1949. בוגר אוניברסיטת חיפה בפסיכולוגיה ובספרות ערבית. 25 שנים עבד כהידרולוג. ב-1974 פרסם את הרומן הראשון שלו "שווים ושווים יותר".

ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים יוקרתיים, עובדו לתיאטרון, לטלוויזיה ולקולנוע ונחלו הצלחה רבה. עוד בין ספריו: "חסות" (1977), "חופן של ערפל" ("1979), "חצוצרה בואדי" (1987), "ויקטוריה" (1993) ו"מים נושקים למים" (2001).

מסתיו 2001 סמי מיכאל הוא נשיא "האגודה לזכויות האזרח בישראל".