דרוש סופר

הדעה הרווחת בימים אלה בקרב שוחרי הספרות, וזאת שמבקרים ועורכים אוהבים לגלגל על לשונם, היא שהדבר החסר עכשיו בספרות העברית הוא ספרים עם עלילה. פשוט כך. תנו לנו עלילה עם התחלה, אמצע וסוף, הם אומרים, כִתבו לנו סיפור סוחף עם שלל דמויות ונאמר אמן. ויש לבקשה הזאת גם בקשה נלווית: הניחו למשחקי מלים, הרפו מן ההתעסקוּת בשאלות המייצג והמיוצג, מהתמקדות יתר בלשון, מטקסטים שהקו העלילתי שלהם הוא רק המרכבה שעליה יושבים שלל דימויים ומטאפורות ומסרים רבי משמעות. ועוד משאלת לב הם מוסיפים: ואם אפשר, נשמח אם הסיפורים יהיו עתירי מרחבים, ארוכי שנים, ושלא ייסובו סביב מצב רוחה הלא-מאוד-מעניין של תל אביבית בת עשרים וחמש. בקיצור, תנו לנו סיפור שהוא סיפור, והספרות העברית תינצל.

אלא שהעניינים אינם פשוטים עד כדי כך. בארץ דווקא נכתבים ספרים עם עלילות ריאליסטיות, מפותלות ורבות משתתפים. ספרים שהם בעיקר סיפורים. אלא שרובם - לפחות כמעט כל אלה העולים על הדעת בלי לחשוב יותר מדי - שייכים לז'אנר שנחשב ללא קנוני. למשל, ספריהם של מיכל שלו, של נעמי רגן או של רם אורן, שאף על פי שהם מסיבים לקוראיהם עונג רב, הם משאירים על מקומה את תחושת אי-הנחת מ"מצב הספרות". מדוע? משום שתפארתה של הספרות, כמו של אמנות בכלל, מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה תלויה באמצעי אמנותי זה או אחר. גם לא עלילה.

בדידותו של הקנון

בישראל של היום יוצאים לאור ספרים מכל הסוגים וכמעט בכל הז'אנרים. זה לא שחסרה לנו ספרות או ספרות עם עלילה. להפך. דווקא המגוון בספרות העברית גדול היום פי כמה משהיה בכל תקופה אחרת: ספרי מתח וספרים המכונים "ספרי טיסה" הם לא רק עניין שבשגרה אצל סופרי מקור, אלא גם נמצאים במרכז המערכת הספרותית, מה שלא היה קיים עד לפני עשרים שנה. הספרים האלה ממלאים כיום את מדפי הספרים, ורוב ההוצאות לאור מפרסמות אותם בגאון וללא סימני התנצלות וטוב שכך.

מבט זריז לאחור מלמד שבסוף שנות השמונים התהפכו שמי הספרות העברית: השנים 1988 - 1989 ייזכרו כשנים שבהן דחקו בתיה גור ו"רצח בשבת בבוקר" את עמוס עוז ו"לדעת אישה" ממרכז השיח הספרותי. עירית לינור – עיתונאית חריפת-שכל (שלמען הגילוי הנאות יש לציין ש"ניקולאס ניקלבי" מאת צ'רלס דיקנס בתרגומה ראה אור בהוצאה שהקמתי לפני כשנה) - כתבה את "שירת הסירנה" (1992), ספר הצ'יק-ליט הראשון בארץ, ועל אף הדיונים שעורר סביבו לא רק שנשאב למרכז המערכת, אלא גם הפך באחת למודל חיקוי אצל שורה ארוכה-מנשוא של כותבות, שביקשו להישאב כמוה לחיקו החמים של הקונצנזוס בלי לאבד את הערכתם של גבוהי-המצח. רם אורן – עורך עיתון מכובד ונחשב – נתן דרור לכישרונו הספרותי והחל מ-1994 מצליח להניח בחנויות ספר חדש בכל שנה לטובת אוהבי המתח והעלילות. גם הארוטיקה הפכה למושא ספרותי לגיטימי, והאנתולוגיה "שם יש שושנים" בעריכת הגר ינאי (2003) הפכה את הכתיבה על סקס לבון-טון וסיימה את תפקידה ככתיבה אסורה או כתופעת לוואי של ז'אנרים ספרותיים אחרים. וגם ספרות צעירה ואורבאנית – עוד ספרות שקשה לה להתקבל כאן כספרות מרכזית - נכתבת כיום בשפע ולשונה הולכת ומשתכללת, הולכת ומוצאת את קהלהּ. על ספרות רומנטית הרי אין מה להתעכב. מקומה בתוך הגבולות הלגיטימיים של הספרות העברית בחמש עשרה השנים האחרונות הוא עובדה ברורה ויציבה.

אלא שהרגליים הרבות והחיוניות האלה שצימח לו תמנון הספרות העברית הותירו את ראשו הקנוני קטן ומצומק מאוד. יש הרי הבדל בין קונצנזוס לקנון. מאז שנות התשעים יותר ויותר סוגי ספרים התקבלו לתוך הקונצנזוס, ובמהלך מקביל אבל מהופך - פחות ופחות ספרים חדשים התקבלו לקנון. ההצטמקות הקנונית הזאת היא מיוחדת במינה: בעוד שאת הז'אנרים הלגיטימיים שפלשו למרכז, אלה החיוניים לכל מערכת ספרותית נורמאלית, מובילים סופרים המזוהים עם כל אחד מהם (וכבר אמרנו רם אורן ועירית לינור ואפשר להוסיף את אורי אדלמן ז"ל ואת נעמי רגן), הרי שבלב המרכז עצמו, במקום שבו היו אמורים לצמוח סופרים קנונים חדשים שאמורים להמשיך – לפתֵח או לחבוט או לרסק – את כתיבת קודמיהם על הציר הספרותי הקנוני, שם כמעט שלא מתגבשים סופרים שאנחנו קוראים את יצירותיהם ואומרים: הנה הסופרים החדשים והגדולים שלנו. הספרות הקנונית של היום נכתבת, עדיין, בעיקר על ידי הסופרים הקנונים הוותיקים.

גם היום, בשנת 2005, כשחושבים על ספרות קנונית אפשרית, חושבים מיד על – בין היתר - ש"י עגנון, גנסין וברנר, על ס. יזהר ואהרן מגד, על יעקב שבתאי, עמוס עוז וא"ב יהושע, על שולמית הראבן, עמליה כהנא-כרמון ועמוס קינן, על דויד גרוסמן, מאיר שלו, חיים באר ויהושע קנז, על יואל הופמן, אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום.

וכשמנסים לחשוב מה קרה אחריהם, מגיעים למסקנה מתמיהה: אחריהם באו ספרים, לא סופרים. כלומר, פה ושם גם היום רואים אור ספרים מעניינים שנכתבים לא רק על ידי הסופרים הקנונים הוותיקים, אלא שמעטים מדי מן הספרים החדשים האלה נשענים על סופרים שנותנים לנו, הקוראים, תחושה שהם מחויבים לאג'נדה ספרותית כלשהי ומסורים לה בכל נפשם ובכל מאודם.

משימה בלתי אפשרית?

הכמיהה היא לסופרים, לא לספרים. אנחנו מתגעגעים לאותו יוצר העמֵל ללא ליאות במטרה למצוא את דרכי הארגון האמנותי הייחודיות לו. דרכים המעניקות לתכני יצירתו את חד-פעמיותה. אנחנו מתגעגעים לאותו יוצר שהיסטוריית הכתיבה שלו עצמו, וכל ספר וספר בתוכה, מבטאים מאמץ ומחויבוּת כלפי ניסיון פואטי כלשהו, נושא גדול כלשהו או אתגר אסתטי שאינו מרפה ממנו. כלומר, מבטאים מחויבות לעמדה כלשהי. הנושא או האתגר יכולים להשתנות במהלך השנים, המחויבות לחיפוש – לא. סופר מחויב, ירצה או לא ירצה, מתקיים על הציר הספרותי ההיסטורי של תרבותו ומתגושש בדרך זו או אחרת עם הישגי קודמיו. לסוג כזה של מחויבות אנחנו מתגעגעים.

המושג "מחויבות לעמדה כלשהי" עלול לבלבל ולהטעות. לא מדובר כאן בעמדה מוסרית דווקא, ובוודאי אין כאן קריאה לספרות מגויסת. זוהי יכולה להיות עמדה פואטית, אסתטית, פילוסופית, או כל עמדה חוץ או פנים ספרותית, ובלבד שבשורש היצירה יהיה טמון אותו יסוד בוער, שאינו מרפה מהיוצר, ושממנו הוא יונק בבואו ליצור ולעצב את עולמו הבדוי, יהיה אשר

יהיה. עם עלילה מובהקת או בלעדיה, עם יסודות סימבוליים או בלעדיהם, עם גלישות פסיכולוגיסטיות או בלעדיהן, עם סב-טקסט אידיאולוגי או בלעדיו. אין זה משנה כלל וכלל. יהיה זהו גנסין המרפרף, הדיכאוני שנוטש את העלילה ומנסה בכל מאודו להיצמד לתודעת גיבוריו, או א.ב. יהושע הבוחן את אפשרות הקיום היהודי בארץ ישראל בשלל אמצעים ספרותיים – החל מיערות סימבוליים, דרך רומנים ריאליסטים-פסיכולוגיים כמו "המאהב" ועד לריאליזם אקטואלי ומה לא, או אתגר קרת שאינו מרפה מעצמו ומן המילים עד שאינו מפשיט אותן מן המובן מאליו ומגיש לנו אותן להסתכלות מחודשת, הדורשת מאיתנו לנער את מַעֲרך התובנות שבנינו עליהן בלי ששמנו לב. סופר גדול הוא סופר עם משימה. ותהיה המשימה הפואטית שמבעירה אותו אשר תהיה.

בשנת 1998 קרא העורך חיים פסח לספר החדש של אורלי קסטל-בלום בשם "החדש של אורלי קסטל-בלום". הוא אמנם החליט לקרוא לו כך בשל סיבות הקשורות לתוכנו של הספר, אבל זהו שם מוצדק ונכון גם מבחינת הקשר שנוצר בין סופר קנוני לקוראיו. כשסופר גדול פועל ומפרסם, שם הספר החדש שלו הוא בבחינת מספוּר בלבד, לנוחיות קהילת קוראיו העוקבים אחר רצף אמנותו. אנחנו, הקוראים, בונים אמון בסופר כישות פואטית והולכים אחריו. אנחנו מאמינים לו, גם אם אנחנו לא שמים לב לכך, שבין הספר הקודם לספר הזה הוא עבר כברת דרך רצופה בשאלות ושהוא עומד לשתף אותנו בהן, שהוא עדיין מנסה לפענח לעצמו את אותם קודים חמקמקים שמטרידים אותו כיוצר, ושקרוב לוודאי נשמע הד מאותו ניסיון בין דפיו של הספר החדש. לכן אנחנו הולכים וקונים את ספרו החדש.

אלא שכדי שסופר יסתגר בחדר העבודה שלו ויתיש את עצמו שוב ושוב עד שיעשיר אותנו, הוא צריך תנאי קיום שבהם יוכל להתמסר לעבודתו התמסרות מלאה. סופר צריך לכתוב הרבה ולזרוק הרבה לפח, ואז שוב לכתוב - לכתוב באמת - ולעבוד עוד ועוד עם עורך. הדד-ליין היחיד שצריך לעמוד לנגד עיניו הוא זה שבו ניצבת כתיבתו במלוא איכותה. לא העיתוי שמכתיב לו איש יחסי הציבור ולא זה שנושף בעורפו מצד המו"ל המנסה לממש את תוכניותיו העסקיות. גם לא רצונו של העורך - שאמור להיות רשת הביטחון המגוננת ביותר שלו - להוציא את הספר לאור כדי להראות את מרכולתו לעורכים-יריבים. המחויבות של סביבת היצירה של הסופר, כמו של הסופר עצמו, צריכה להיות נתונה לתהליך הספרותי בלבד. וזהו עניין בהחלט לא פשוט היום, כשעיני כולנו מופנות לעבר רשימות רבי המכר ונפעמות מן ההצלחה של סופרי הז'אנרים הלא-קנונים ושל סופרי הקנון הוותיקים.

בשנים האחרונות ראו כאן אור כמה ספרים שהעידו שייתכן מאוד שמאחוריהם סופרים בדרכם אל הקנון. מאיה ערד, אלון חילו, גַיל הראבן, יוסי סוכרי, יובל שמעוני, אמיר גוטפרוינד, דב אלבוים ואיתן גלס הם רק כמה מן השמות. אלא שבחברה הישראלית שמעריכה הצלחות כספיות ומיידיות בלבד, חברה שבה פורחים מו"לים שהם תוצרים ישירים של האתוס הזה, ומתחתם פועלים עורכים שהם עושי דבריהם של אותם המו"לים - איזה סיכוי יש ליוצר אמיתי לכתוב ולהתחרט, לכתוב ולהשתכלל, לפרסם ולא למכור, ובכל זאת להמשיך ולחפש? ואיך יכול אותו יוצר להמשיך ולהאמין שאף על פי שהוא כותב שוב ושוב את אותה השורה, המסרבת בתוקף להצטרף לחברתה וללדת סיפור, ואף על פי שאינו זוכה להערכת איש בהוצאת הספרים שלו משום שגרף המכירות שלו עלוב ונרפה כל כך - גורלו יהיה כמו זה של ואן-גוך שצייר את אותה החמנייה עד ייאוש, אך בסופו של דבר העניק לעולם אמנות מפוארת וגדולה באמת?

האמת היא שהוא יכתוב גם אם הוא לא מאמין. אם הוא סופר – הוא חייב לכתוב. אלא שבינתיים, כל עוד הז'אנרים הספרותיים השונים נאבקים על מיקומם והיקפם בתוך המערכת ואנחנו כחברה מתייחסים בסלידה לעבודה קשה ולכישלונות הכרחיים, הכול יֵלך לאט יותר ותקופת הגעגוע שלנו תתארך.

• שרי גוטמן היא המו"לית והעורכת הראשית של הוצאת "אחוזת בית".
  

טורים קודמים:

שמעון אדף: אין לנו הומור?

אלי הירש: הפוליטיקאים של הלשון.

נועה מנהיים: החיפוש אחר המופלא.