בירת הגוש הפכה לעיר רפאים

נווה דקלים, "בירת" גוש קטיף, הופכת אט אט לעיר רפאים. הבתים ריקים, חלקם עקורי משקופים וחלונות, החנויות סגורות ובניין המועצה האזורית חוף עזה נעול על סוגר ובריח. עשן עולה פה ושם והרבה כוחות משטרה וצבא ברחובות, מסייעים לאחרונים שעוד נותרו בבתיהם להתפנות. נווה דקלים – רגע לפני העברת הדגל לידיים פלסטיניות נושמת את נשימותיה האחרונות.

• ישראל יוצאת מעזה - סיקור מיוחד ב-ynet
  

על המדרכה שמאחורי המרכז המסחרי, שגגו הפך מאז יום ראשון לאולפן טלוויזיה אחד גדול וממנו משודרות התמונות הקשות, צועדת חולייה של המשטרה הצבאית. וברקע ירי בלתי פוסק של מקלע "נגב" היורה לעבר פאתי חאן יונס.

ואז לפתע מגיח בביטחון צעיר ארוך פאות לחיים אל מול החיילים. הוא לא מקומי, מהמסתננים. "תעודת זהות בבקשה", אומר לו המפקד. "אין לי, אני הולך מכאן החוצה, ומסתלק", הוא אומר. החיילים, למודי ניסיון, אינם מאמינים לו ומלווים אותו אחר כבוד לאוטובוס השוהים הבלתי חוקיים אשר יבטיחו את יציאתו החוצה.

בחצר ישיבת "תורת החיים" מסתתרים חברי קבוצת מסתננים אחרת, 17 אולי 18 לכל היותר. הם עומדים מאחרי הקיר, מחכים שחייל או קצין יעבור, משליכים אבן ומסתלקים למחבוא באחד החדרים השוממים של הישיבה. השוטרים הצבאיים, השומרים על מבנה סמוך, אינם מתרגשים.

כששתי האבנים הבאות נוחתות לרגלינו, אנו מבקשים מהם לבדוק מה קורה. "אנחנו לא יכולים, התפקיד שלנו הוא לשמור על המבנה הזה. אסור לנו לצאת", אומר לנו אחד מהם. המסתננים ממשיכים ליידות אבנים – ובינתיים הצבא והמשטרה לא מתערבים.

"חייבים לארוז עד 11:30"

לא הרחק משם, באחת הסמטאות הסמוכות למרכז המסחרי של נווה דקלים, הבתים ריקים, כמעט. רק בחצר ביתה של משפחת יפת, תכונה רבה. מחלקה 2 בפלוגה ב' של חטיבת גולן, פשטה את המדים ומעמיסה כסאות, שולחנות ויתר טובין אל המכולה.

העבודה קדחתנית. האב נתנאל בן ה-44 "מוטרף" עם הסלולרי ביד, ותוך כדי כך מנחה את החיילים, מה לקחת ואיפה לשים. חייבים לסיים הכל עד 11:30, אז החיילים של רס"ן שגיא בנקאי, צריכים ללכת לבית נוסף. הם לא יספיקו לסיים במועד ויפת משתגע. מה יעשה, איך יספיק לצאת מפה עד הערב ולהצטרף לאשתו רחל ולבנו אליחי, המחכים כבר בחדר במלון "המלך שאול" באשקלון.

"אני יזמתי את הסיוע הזה למשפחות", מחייך רס"ן בנקאי, מהנדס בהכשרתו וראש מדור אלקטרוניקה ואופטיקה אי-שם. "לא קיבלתי אישור מהמפקדים, זה הגיע בדיעבד. אין ברירה, חייבים לעזור להם. שבעה בתים באחריותי ועוד שלושה חייבים להתפנות עד אחר הצהרים. אז גייסתי את המחלקה לעבודה ונעזור ליפת כמה שאפשר", הוא מחייך.

"יישר כוח", אומר להם יפת המוטרד, אשר קיבל כגזירת שמים את "הגירוש", כי "לא השכלנו להחזיק את גוש קטיף". הוא עצמו סייע לארבעת תלמידיו מהחברותא, שהקים כאן, לצאת על משפחותיהם, בטרם נפנה לטפל בביתו. עכשיו הוא מאחר, מאחר מאוד. הוא מקווה שהמשטרה והצבא יתחשבו. "אנחנו משפחה נפגעת טרור. הבן שלי איתי נפצע קשה מפצצת מרגמה. אני לא מבקש הרבה, יגלו עוד הבנה", הוא אומר, וחוזר לסלולרי כדי לחלץ את הנהג המוביל שתקוע ב"פקק" בציר כיסופים.

"25 שנה אתה משרת בצה"ל, וזה מה שאתה מקבל"

בבית משפחת משה וייס, דרומית לביתו של יפת, המהומה רבה. וייס צועק על החיילים המבקשים ממנו להזדרז עם האריזה, שיסתלקו משם. "25 שנה אתה משרת בצבא, וזה מה שאתה מקבל", אומר וייס סא"ל (במיל') בעוד רעייתו בוכה וילדיו מנסים להרגיע את הרוחות מסביב.

"אני לא אסלח ולא אשכח את מה שאתם עושים לנו כאן עכשיו. הם הרימו אותנו, הם שמו אותנו בקופסאות. הם אפילו לא יודעים מי אנחנו, הם לא יודעים את השם שלנו", הוא זועק בעודו מיידה לעבר החיילים הנבוכים חפצים צבאיים אשר אסף בעת שירותו הצבאי. מישהו מזעיק חובש, אחר מזעיק רב שגוייס על ידי המשטרה כדי לתווך ולסייע. גם הם לא יעמדו בזמן שמקציבים להם כוחות הביטחון להתפנות. עד הערב הרי צריך לסיים את  פינוי "עיר הרפאים" נווה דקלים.