הושט היד וגע בם?
שולמית לפיד מצליחה ב"חוות העלמות" להוציא את הדמויות מספרי ההיסטוריה, אבל לא מצליחה להעניק להם חיים של ממש
"גיא אוני", דור שני: במרכז הרומנסה ההיסטורית החדשה של שולמית לפיד עומדת נוניה סילס, ביתה של פאניה. כפי שהאם נוצרת עימה סוד גדול שהופך לתחושת אשם כבירה, גם לנוניה יש סוד. בימים היא עמלנית ומעשית וחולמת להתנתק מבית הוריה וללכת אל "חוות העלמות" ללמוד להיות אינדיבידואל מועיל בהפרחת האדמה, ובלילות היא עושה מעשים טובים מתוך שינה. בניגוד לרוב הסהרורים, היא מצליחה לאפות, לנקות ולסייע לזולת כשהזולת ישן, ובהתעוררה בבוקר איננה זוכרת דבר מכל אשר עשתה.
רבב של אשם ותחושת נחיתות דבק בה בגלל התכונה המשונה הזאת, אבל היא לא מרבה לתהות עליה מעבר לשאלה, אם
סיכוייה להינשא ייפגמו בשל כך. מתישהו במהלך העלילה יש גם תעלומת רצח, והיא תייסר את עצמה בשאלה אם רצחה מתוך שנתה אם לאו. אבל הייסורים הם לא העיקר, כי יש ליישב את הארץ, ואינטרוספקציה נדחית מפני חיי המעשה, ספקות ולבטים אותנטיים נדחים מפני הצורך ליישב אותם עם שלל האידאולוגיות הרווחות בזמן, קצת לפני מלחמת העולם הראשונה, ולחיי רגש של ממש בכלל אין מקום. קודם צריך לנכש עשבים, לעדור, לחרוש.
נוניה אכן מתנתקת מראש פינה ואמה המאכערית היודעת-כל והדעתנית, והולכת ללמוד עבודת אדמה אמיתית. אל "חוות העלמות" שעל שפת הכנרת נקבצות נשים צעירות כמוה לעבודה מפרכת ולשיחות ארוכות-ארוכות עם בחורים מחפשי-דרך. גם ב-1912 נערכו מסעות מרגשים לגילוי העצמי, וגם אז הנוסעים היו אנשים צעירים שמדדו זהויות חדשות כמי שמודד בגד, וגם חלמו לתקן עולם, כל אחד בדרכו. היו ביניהם חסידים גדולים של "השומר", היו מי שהאמינו שרק ייעוד פרולטרי נכון לאדם בארץ ישראל, היו נעבעכים ששרדו בקושי, היו פליטים של עבר מוכחש מכל קצווי תבל: כך מתניה, הבחור הראשון שנוניה קצת מתאהבת בו, הוא בכלל גר צדק, מין קוזק משיחי. ודב בער, אהובה השני והרציני, הוא מתאגרף חובב אמריקני שרק אלוהים יודע מה הביא אותו לכאן ומדוע גם הוא חש צורך עצום להסוות את עברו.
ציר המקום של הסיפור הוא הגליל הפראי, כמעט לא מיושב, שבו מהלכות הדמויות בין שלל אמונות מתנגשות שלהם-עצמם ובין בדואים, צ'רקסים ואחרים שלא ברור אם לנו הם או לצרינו, לפעמים כך ולפעמים אחרת. על סף רעב, בעוני תמידי, בתוך יקום שאדמתו עויינת ואנשיו לא מסבירי פנים, פורחים נוניה ודב בער כל אחד בדרכו העיקשת עד שהם נפגשים, נפרדים, נפגשים – ובסופו של דבר מגלים את אהבתם המהוססת, ומרגע שגילו, הדרך אל האושר נפתחת. "גינת הירק היא שפתה וצווארה ובטנה, והשדה שייחרש הוא השיער הזהוב על החזה שלו... ולשניהם אין שמץ של ספק שגשם הנשיקות שלהם יביא ברכה על כל אשר יעשו בכל ימי חייהם".
רב-מכר נולד
לא קל לכתוב רומנסה היסטורית. ראשית, צריך לערוך תחקיר מעמיק על אודות התקופה, כדי שלא נתבלבל בין מחרשה למורג ובין אמרות של א.ד. גורדון לאלה של ברנר, וכדי שרחל המשוררת אכן תתוודה במקום ובזמן הנכונים על אהבתה לאיש נשוי. כיוון שדמויות היסטוריות אמיתיות מחיי היישוב שזורות כאן, צריך לומר שהן שזורות בטבעיות משובבת נפש, אבל לפעמים הנפש מתייגעת משלל הארועים בערוגת הגינה ובגורן. גם אם העבודה החקלאית היתה מרכז חייהם של הגיבורים, היא לא חייבת בהכרח להיות כזו בעלילת הרומן. הרגעים היותר מוצלחים הם דווקא אלה בהם לפיד מדווחת על הקושי העצום, על סף הייאוש, שמשותף כמעט לכל החולמים והחורשים בעלילה הזאת.
עניין אחר שיש לטרוח עליו לא מעט הוא הניווט הנכון בין הקולות הציבוריים של התקופה, אלו שמהווים את ה"צייטגייסט", לבין מצבו של היחיד או היחידה. ברובד הזה נכנעה לפיד לאילוצי הנראטיב הציוני, ובנתה את דמויות המשנה בעיקר כבובות שמדקלמות רעיון, ואת נוניה – כמי שמתחבטת בין מגוון הרעיונות האפשריים בתקופה, מבלי לכפור בעצם תוקפם. כך, הנסיון להוציא את הדמויות הציבוריות מספרי ההיסטוריה על אודות התקופה מצליח – אבל הנסיון להעניק להן חיים משלהן לא תמיד מסתייע, וכובדם של שיעורי תולדות הציונות בבית הספר חוזר ומהדהד אל תוך הרומן. גם הנסיונות להפקיע את הסיפור מידי הנראטיב ההיסטורי המוסכם לא תמיד מסתייעים. נוניה, למשל, כופרת בהנחה המשותפת של הדמויות האחרות, כי המהגרים מתימן הם לא יוצלחים, לא "משלנו" ולעולם לא ילמדו להיות עובדי אדמה. היא דווקא מאמינה שכן, ואפילו מתעתדת להעסיק תימניה בגינת הירק שלה. אבל לא מצאתי בספר חיבור או מפגש בין נוניה לבין דמות אחת של תימני או תימניה, והללו נותרו אנשי צללים, נטולי שמות או סיפורים אישיים. אמינות עלילתית נבנית לא מן ההצהרות של הדמויות אלא מתוך המעשים שלהן, מתוך מארג הקשרים שלהם עם דמויות אחרות. וכך נוניה נטועה היטב בתוך "משלנו", גם אם היא מורדת-לכאורה במוסכמה שולית.
עניין אחרון, והקשה מכולם, הוא הלשון. בני הזמן דיברו בליל של עברית משכילית מעורבת בקצת חידושים של בן יהודה, ערבית גלילית, רוסית, יידיש, קצת צרפתית, קצת תורכית וקצת ממה שהביאו, כל אחד מעברו-שלו. אין כל דרך ליצור דיאלוגיים קוהרנטיים ומובנים לקורא מתוך הלשון הזאת, ולפיד מוותרת, בצדק, על הנסיון – בדיוק כפי שעשתה ב"גיא אוני". כולם מדברים איפוא עברית תקנית ארכאית קצת שמדי פעם נזרק בה ביטוי בערבית או ביידיש, ודווקא הלשון הנגישה, הברורה והמובנת-לכל תהיה אבן שואבת להמוני הקוראים הצפויים לרומן הזה, כולל אלה שעוד ילמדו אותו, שנה אחר שנה, לבחינות הבגרות.
ואולי פשטותו העלילתית, רדידותן המסויימת של הדמויות והקלישאות הלשוניות בעצם מייעדות אותו לשני קהלים עיקריים: כאלה שמתאהבים בכיתוב שעל גבי העטיפה כשמופיעות שם המלים "סיפור עוצר נשימה של יצרים ורעיונות", וכאלה שמתאהבים בשורות של תיאורי טבע כמו "השחר החיוור, האמיץ, פקח עיניים זוהרות", ומאמינים בכל לב לרגעים כמו "רפרפו אצבעותיה על זרועו...ובה – חלחלה של אושר ופחד", או "לא צער ממלא את ליבה אלא ייאוש וחוסר תוחלת". יחד עם גשם הנשיקות ועם הידיעה שאחרי ההתלבטויות צפויה חתונה וסוג של סוף טוב, הנה נולד רב-מכר.
