האם זכויות היוצרים ייעלמו?

קחו ספר. כל ספר. פתחו אותו ודפדפו בעמודים הראשונים. כמעט תמיד תמצאו שם הערה בניסוח משפטי, על כך שאסורים העתקה, שכפול, צילום, הקלטה, תרגום, אחסון וכו' וכו', ללא רשות מפורשת בכתב מהמו"ל ו/או המחבר. בשלוש השורות האלה, שכולנו נתקלנו בהן לפחות פעם, מקופלים תמצית הרעיון, היישום והבעייתיות של חוקי זכויות היוצרים בתקופתנו.

לכאורה, ישנו חוק והוא ברור מאד: יצירה מכל סוג, תהיה שייכת ליוצר ו/או לזה שרכש ממנו את הזכויות על היצירה. אדם אחר, שרוצה ליצור עותק שלה, צריך לקבל את רשותם, ולעניין זה אין הבדל בין שכפול במכונת צילום או הקלדה מחדש של הטקסט או הקראה והקלטה. ובכל זאת, אותה הערה תמיד תופיע - כדי לסגור פינות, לאטום פרצות, לחדד נקודות ולהכין את הקייס המשפטי נגד מי שלא יודע את החוק, לא מבין אותו או לא לוקח אותו ביותר מדי רצינות.

אצלנו בהודו

מצד שני, מתי הפעם האחרונה שמישהו מכם לקח ברצינות את חוקי זכויות היוצרים? כמו שאמרה הסבתא של סנג'יב באחת התוכניות של משפחת קומאר (ההשראה לסדרה הכושלת "משפחת קמיצ'לי"): אצלנו בהודו "Copyright was the right to copy". בעידן שיתוף הקבצים, לא רק שרוב האנשים לא מתייחסים לחוקי זכויות היוצרים כמשהו שצריך לכבד אותו - הם רואים בהם חוקים דרקוניים.

החוק ואמצעי האכיפה הולכים ומשתכללים כדי להפוך את הפרת הזכויות קשה יותר לביצוע וקלה יותר לענישה. אבל המידע רוצה להיות חופשי, והוא יצא לחופשי. זה לא עניין של אידיאולוגיה - זה הכיוון אליו מתפתח העולם.

איך נולדו זכויות היוצרים?

חוקי זכויות היוצרים נולדו בבריטניה, אבל את האשמה האמיתית אפשר לזקוף לזכות האמריקנים. ניל פוסטמן, מכנה בספרו "בידור עד מוות" את אמריקה של דור המתיישבים בשם "אמריקה הטיפוגרפית". באותה תקופה, הוא מסביר, היה באמריקה שיעור יודעי הקרוא-וכתוב הגבוה בעולם, ומספר חסר תקדים של ספרים ביחס לגודל האוכלוסייה.

אמריקה של המאה ה-18 קראה הרבה ספרים. את רובם היא ייבאה מבריטניה, שבה 60 אחוזים מהאוכלוסייה היו אנאלפבתים. בחלק מהמושבות בארץ החדשה, הגיע שיעורי ידיעת הקרוא-וכתוב ל-60 אחוזים ויותר אצל הנשים ולכ-90 אחוז אצל הגברים. מהר מאד הצטרף לייבוא הספרים ענף של הדפסה פיראטית.

חוק זכויות היוצרים האנגלי, שנחקק ב-1709, חייב מו"ל שרצה להדפיס ספר לקבל את רשותו של הסופר. תוקף החוק היה ל-14 שנים מיום הפרסום הראשון של הספר. כמובן שלמו"לים זה לא הספיק, ובמשך רוב החצי השני של המאה הם היו עסוקים בתביעות נגד "פיראטים", ואפילו ניצחו בחלקן.

היה זה ג'יימס מדיסון, ממנסחי החוקה ולימים הנשיא הרביעי של ארה"ב, שהכניס את נושא זכויות היוצרים לחוקה האמריקנית. מאז ועד היום הפכה ארצות-הברית לנושאת הדגל בתחום, והעולם המערבי בדרך-כלל יישר איתה קו.

חוק זכויות היוצרים האמריקני, שנחקק ב-1911, הרחיב את מסגרת ההתייחסות מיצירות ספרותיות בלבד ליצירות אמנות מכל הסוגים, ובהמשך - באמצעות תיקונים ופקודות - לרוב סוגי היצירה האנושית, לרבות רעיונות שמבוטאים בצורה מוחשית, מאגרי מידע ותוכנות מחשב.

על השלב הבא, הקריטי, בהתפתחות הרגולציה של המידע, מומלץ ללמוד מהמצגת של לורנס לסיג. לסיג, מהלוחמים הגדולים למען "שחרור המידע", אומר שתולדות רגולציית-היתר של השימוש במידע הן בעצם תולדותיה של חברת וולט דיסני.

ב-1928, הציג דיסני לראשונה את דמותו של מיקי מאוס. דיסני, כשלעצמו, היה הרבה פחות מקורי ממה שאפשר לחשוב ונסמך במידה רבה על המצאות ורעיונות של יוצרים אחרים (לסיג מזכיר את אמן הסרט האילם באסטר קיטון). גם הקלאסיקות של דיסני שכולנו מכירים - שלגייה ושבעת הגמדים, סינדרלה וכו' - הן ברובן סיפורים של האחים גרים, שהיו חופשיים לשימוש. דיסני פשוט עיבד אותם לסרטים.

מהותם של חוקי זכויות היוצרים ב-80 השנים האחרונות, אומר לסיג: שאף אחד לא יוכל לעשות לדיסני מה שדיסני עשה לאחים גרים. זו הסיבה לכך שב-40 שנה הוארכה תקופת הכיסוי של חוק זכויות היוצרים לא פחות מ-11 פעם. בכל פעם שתוקף ההגנה על מיקי עמד לפוג, השתנה החוק. כך קרה שהזכויות של דיסני ויורשיו על מיקי מאוס, הוארכו מ-14 שנים בלבד ל-70 שנה מיום מותו של דיסני.

הקניין הרוחני וגבולותיו

זכות היוצרים היא מושג שמשתייך לתחום רעיוני רחב יותר, שמקובל לכנות "קניין רוחני". זכות הקניין, כידוע, היא אחת הזכויות הבסיסיות בחוקה האמריקנית וברוב התרבויות האנושיות, לפחות מאז אריסטו שהגדיר אותה כ"טבעית".

בניגוד לקניין הרגיל, שחל על נכסים מוחשיים, הקניין הרוחני חל על נכסים אינטלקטואליים - על תוכנה של יצירה אמנותית, על התכנון או העיצוב של מוצר, על המצאות ומוניטין. המושג "זכות יוצרים" מתייחס בעיקר ליצירות אמנות. סוגים אחרים של יצירה אנושית מוגנים באמצעות פטנטים, סימנים מסחריים, ומסגרות רישום חוקיות אחרות.

הנחת העבודה של המחוקקים הייתה שרוב היצירה האנושית צריכה להיות חופשית לחלוטין. גם היום, לא קיים קניין רוחני על רעיון או מושג, עובדה או נתון, תהליך או שיטה כשלעצמם. גם ביצירות מוגנות, מותר לעשות שימוש לשם לימוד, ביקורת, סאטירה, דיווח עיתונאי. בעיקר כשהדבר אינו נעשה למטרת רווח, ו/או תורם לחברה.

הבסיס הרציונלי והאידיאולוגי לרעיון הקניין הרוחני, נעוץ עמוק בתוך ההשקפה הליברלית. הקניין הרוחני הוא אמצעי שמגביל את השוק, אבל הוא גם אמצעי חיוני לקיום סביבה של שוק חופשי. זהו בעצם מונופול שניתן ליוצר על היצירה שלו, שמאפשר לו לקבוע את מחירה ולהתפרנס ממנה. באופן כזה, מתמרצים אותו ליצור לטובת הכלל.

הוגי הרעיון, להזכיר, היו ליברלים קלאסיים, שהאמינו בשוק חופשי נטול התערבות. החריג הזה, מוסבר כהגבלה שהיא גם (א) זמנית, וגם (ב) משרתת את האינטרס הציבורי. כמובן שזכות היוצרים מאבדת את משמעותו כשהיוצר הולך לעולמו - הנחת העבודה הייתה שבסופו של דבר הנכסים הרוחניים יהפכו לנחלת הכלל ויעמדו לשימושו החופשי.

אובדן החופש

מכל הבחינות האלה, אומר לסיג, האבולוציה של חוקי זכויות היוצרים עומדת בניגוד גמור להיגיון ולבסיס המוסרי שלהם. לא זו בלבד שזכות היוצרים כבר לא זמנית כמו בעבר, אלא שאופן היישום מנוגד לאינטרס הציבורי. התרבות האנושית, הוא מסביר, התפתחה לאורך ההיסטוריה מתוך דינמיקה שאפשר לנסח באמצעות שלושה

עקרונות:

א. יצירתיות וחדשנות תמיד נבנות על העבר

ב. העבר תמיד מנסה לשלוט ביצירתיות שנבנית עליו

ג. חברות חופשיות מאפשרות לעתיד להתפתח באמצעות הגבלת העבר

והמסקנה המתבקשת: החברה שלנו נעשית חופשית פחות ופחות. שחרור המידע ושחרור החברה חד הם, טוען לסיג. התרבות שלנו לא תוכל להתפתח כשהיא כבולה בפטנטים ופיקוח-יתר, וכשעורכי-דין שפועלים עבור בצע כסף מקדמים אכיפה אלימה של חוקים דרקוניים ששולטים במידע.

התאגידים - וזה לא מפתיע - שואפים לחסל מתחרים פוטנציאליים, וחוקי זכויות היוצרים והקניין הרוחני משרתים אותם היטב. הדוגמאות הקלאסיות, הן הפעולות המשפטיות של תעשיית התוכנה וחברות התקליטים בתחום זה.

האם הנתונים של חברות המוזיקה נכונים?

אפשר לבדוק, למשל, את הטענות של חברות התקליטים. אם היקף שיתוף הקבצים אכן גדול פי חמישה מהקנייה של מוזיקה חוקית, אז מדוע המכירות שלהם יורדות בשיעור של 5% בלבד בשנה? ונניח שאובדן המכירות הזה נגרם כתוצאה מפעילות שיתוף הקבצים, האם נזק של 5% מצדיק מלחמה אלימה כל-כך בענף גדול פי כמה משלהן? האם מוצדק לחסל את החדשנות של שיתוף הקבצים כדי להגן עליהם? האם זהו עדיין האינטרס הציבורי?

האם המונופול שמקבלות חברות התקליטים על יצירתם של אמנים שהן מחתימות על חוזים, באמת מעניק ליוצרים תמריץ ליצור? בשנים האחרונות קיבלנו מגוון דוגמאות שהוכיחו שלא: עמיר בניון שעדיין גר עם ההורים. פרינס, שהסתובב כמה שנים בלי שם כדי להיחלץ מהחוזה עם חברת התקליטים שלו.

טרייסי צ'פמן, שקראה למעריציה לא לקנות את האלבום שלה. מספר גדל והולך של מוזיקאים מעדיפים היום לממן הכל בעצמם - בידיעה שזה יעלה להם פחות וגם יהיה להם סיכוי להרוויח.

וישנם גם אמנים אמיצים שיוצאים בגלוי נגד חברות התקליטים שלהם, בדרישה שיאפשרו לשתף את היצירות שלהם - כי את מחיר היצירות הם אינם קובעים, ולהתפרנס מהן הם לא מצליחים, ומי שמפריע להם בזה הן דווקא חברות התקליטים.

מקרה שיתוף הקבצים הוא דוגמה למרד צרכנים יחיד מסוגו, אבל זו גם הדגמה מאלפת לעקרונות הפשוטים שלסיג מציג. אף חובב מוזיקה לא יכול לבנות אוסף מוזיקלי סביר מדיסקים שנרכשו באופן חוקי. רבים מחזיקים ברשותם היום אוספי מוזיקה "פיראטיים", שלו היו צריכים לשלם עליהם את רבבות השקלים שהם שווים - במחירי חברות התקליטים - לעולם לא היו מצליחים לעשות זאת.

כך שאם המטרה של חוקי הקניין הרוחני היא לשרת את האינטרס הציבורי, אין ספק שהם נכשלים. המטרה היא הרי שתהיה יותר יצירה שכולנו נוכל ליהנות ממנה. אם היא לא נגישה עבור רובנו, אז מה הטעם? 

בכתבה הבאה: למה שיעור האנאלפביתים גדל, ואיך הטכנולוגיה יכולה לעזור, מה מטרת הטרור התאגידי, ועל ניצני המרד הגדול