איך המרגש? תפוח בדבש
שנתיים אחרי מותה של נעמי שמר רואה אור אוסף שירי ילדים פרי עטה. דורון קורן על נפש נדיבה, שמחה ואופטימית, המחוברת לישראל באהבה עצומה
מה שמקסים ב"הכל פתוח", ספר שירי הילדים של נעמי שמר, שהלכה לעולמה בחודש תמוז לפני שנתיים, הוא לא רק אוסף השירים שבו, אלא גם המהות הרגשית והרוחנית ביסוד השירים. הנפש השמחה, הנדיבה, החושנית והיחפה העולה מן המילים, היא שהופכת את "הכל פתוח" לספר שמומלץ במיוחד ללוות עימו את ימי הפעוטוּת והילדוּת.
הנה למשל אותו שיר מכניס אורחים, "אצלנו בחצר" ("בן מאיטליה אומר בונג'ורנו... / הַי מהוואי אומר אלוהה"), המסתיים בשורות: "אצלנו בחצר / ילדי העולם כולו / רוקדים במעגל / ואומרים שלום". במקריות מעניינת, בשבוע שבו הופיע "הכול פתוח" התקבלה גם החלטת הממשלה לפתוח את הלב כלפי ילדי העובדים הזרים ולהקל את תנאי איזרוחם. ואותה הארת פנים לאחֵר אנו מוצאים כאן גם ב"שלומית בונה סוכת שלום", מהמנוני החג: "יבואו השכנים / כולם בהמונים - / ולכולם יהיה מקום". מי שמכיר את אהבת התנ"ך וידיעת התנ"ך של נעמי שמר, יכול לשמוע בשירים האלה את הדהוד פסוקי הנביאים על פתיחת ישראל לעמי העולם - כגון "פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כ"ו) - כחלק מתהליך השלום העולמי.
אבל הכל מתחיל אצל נעמי שמר מאהבת אדם פשוטה: כך בשיר "אנשים טובים באמצע הדרך" - מושג שניסח אצלנו איזו אמת אנושית מנחמת: "איש אחד יבנה לי גשר כדי לחצות נהר / איש אחר יצמיח יער במורדות-ההר / ואשה טובה אחרת, אם יהיה קשה / רק תצביע אל האופק ותבטיח שֶ – ". את אהבת האדם של שמר מזינה איזו התרוננות פנימית, איזה "כושר לאושר" - כפי שכינה זאת דוד אבידן. "איך המרגש? תפוח בדבש", היא שרה בראש השנה, והנה היא בשדה ובמים בשיר התענוגות הילדיים "הטיול הקטן": "בשלולית המים / שמנו ת'רגלים / על החוף ישבנו בתוך סירה / בחלקת אספסת / רצנו בתופסת / כל הלטאות נבהלו נורא" (ומוכר לנו, מהשדה או מהגינה, רשרוש הלטאות הבורחות הזה). והנה שיר הכזב העליז על הילדים שגידלו אבטיח בגודל בית, עם הפזמון המתנגן "לַ-להדם להדם להדם / לא-לא היו הדברים מעולם / איפה ראית איפה בדית / מין מתיחה גדולה כזאת".
בחלק מדפי השירים מופיעות הערות רקע, המספרות בין השאר על נעמי הילדה, שהיתה מתעוררת בשש בבוקר לקול פעמון ההשכמה ("ודנדון פעמון הפלא / השומר תמיד עלי", שר יהורם גאון על אותם בקרים רעננים), והיתה רצה נחפזת לבית הספר עם עגבניה בפה ושוטפת בדרך את פניה בטל שאספה מהעלים, נעמי הילדה שאכלה פירות ישר מהעץ והלכה יחפה על רגבים וקוצים ("עור כף הרגל שלנו הפך לסוליה", מספרת כאן אחותה), ושיומה כלל נגינה בפסנתר ולימודים ועבודה חקלאית וטיולים.
אחרי מותה
הווידוי של נעמי שמר
ynet
נעמי שמר מודה במכתב לגיל אלדמע: "ירושלים של זהב" אינו מקורי. לדבריה, הדבר נעשה "בבלי דעת". משפחתה: מברכים על הפרסום
בשלב מסוים ולתקופה מסוימת נפלה נעמי שמר כידוע, שלא בטובתה ולא בטובתנו, למלתעות הפשטניות של מחנאות "הימין" ו"השמאל", והוגדרה כימנית. אהבתה לארץ תוארה לפתע כקיטש מתקתק (דן מירון, למשל, דיבר על "מתיקות מז'ורית הנודפת לכל עבר בשיר 'הופה היי'"). ובימים שאהבת הארץ ואהבת התנ"ך הוצאו מחוץ לתקן ונחשבו לעניין "מתנחלי", הותקפה גם נעמי שמר - היא, שצמחה בקבוצת כנרת ושבפסח שלה הקריאו פסוקים מכתבי ברל כצנלסון ובחנוכה פסוקי שיר מ"למתנדבים בעם" של ביאליק, היא, שהוריה עלו מווילנה וקראו לבכורתם נעמי ולאחותה רות – כמו השתיים השבות לארץ במגילת רות – ולבן הקטן קראה האם רבקה "יעקב", כמו רבקה ויעקב. כך או כך, "הכל פתוח" הוא הזדמנות להשיב לילדים את אהבת הארץ האבודה הזאת.
ונער קטון נוהג
אוצרות העבר השמורים אצל שמר מהולים תמיד באיזו תשוקה לחדש: "בראש השנה, בראש השנה / ליבנו ענה בתפילה נושנה / שיָפה ושונָה תהא השנה / אשר מתחילה-לה היום". השנה הסתיימה, והנה היא נשנית (על כן שמה "שנה"), ונעמי מבקשת שנה שונה כדי שיהיה מעניין. וכבר השנה מתנגנת, כבר היא "מַתְחילה-לה". אבל בצד הנשנה, המחזורי, יש גם עונג (גם חריזה היא פעולה מחזורית), וכמה מהשירים היותר ידועים בספר הם מעגליים, כגון "שנים עשר ירחים" ("בתשרי נתן הדקל...והתחלנו את שירנו מהתחלה"), וכגון "הטיול הגדול", שבו אוספים המטיילים בדרך איילה וחמור ובדואי זקן ונערה ברה ועדר עיזים מהר כורזים, וכל בית-שיר מונה את הקודמים ומצרף את החדש, והם לא רוצים להפסיק ללכת, כי "תענוג עם כולם / לטייל / בעולם".
וכך גם מחזור האלף-בית בשיר החכם והציורי "אלף אוהל, בית – זה בית", שגם בו חומרי הנפש הם פתיחוּת ("מהי דָלת – זוהי דֶלת / שפותחת את הכל") ופריחה ("הֵא הדס וּוָו הוא ורד / שפרחו לי בחולות") וריקוד ("ויוצאות במחול מחניים / אָלֶף, אלף בית") וטעמים ("מם ונון זה מן ונופת") וחיות ("פא – פרפר") ויופי (באות יוד) וטוּב (טית) וצחוק גדול (צדי) ותודה (תו) ושלום (שין).
השלום הוא גם שיאו של אותו שיר ותיק וצובט לב, "אחרי השקיעה בשדה", ששרה אי אז הילדה טהורת הקול נעמי (כן, אותו שם) לוי, ממקהלת צדיקוב. השיר מספר כזכור על ילדה שהלכה בשדה עד שהלכה לאיבוד בשקיעת השמש ונמצאה על ידי חיילי גדוד שריון (מקרה שפורסם בעיתון, ונעמי שמר, שידעה מה זה ללכת לאיבוד בשדה, הפכה אותו לשיר). וסוף השיר הוא: "הביתה בין ערמות עננים.../ ילדה נוהגת בטור שיריונים.../ וזמר עולה מן הצריח - / איתך לקצה עולם נגיע". ילדת השדה הזאת הופכת את השיריונים לשיר, את החניתות למזמרות, לכן "איתך לקצה עולם נגיע". והילדה עם ערימות העננים מזכירה איכשהו את אלתרמן הקורא לנוכח העננים (בשירו "אל הפילים"): "השמים הולכים / השמים הולכים, / ונער קטון בם נוהג!". ושניהם, אלתרמן ושמר, מאזכרים הרי את אותו נער מנבואת השלום הנפלאה בישעיהו י"א: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם". שירי ילדים, אמרנו?
לשיר או להקריא
אל הטיפול המסור שהעניקו לספר העורכות ומכנסות השירים, ללי (קיצור של הללי) שמר, בתה של נעמי, ותמר רודנר, מצטרף העיצוב היפה, הפשוט והאלגנטי, של דורית שרפשטיין, עם צבעי היסוד החמים ותבליט-השער האלבומי. מעניינת גם ההחלטה לצרף שבעה מאיירים לשבע חטיבות הספר: מאבנר כ"ץ עם הקו הילדי הגס והצבעוני, דרך רות צרפתי העדינה והמופשטת ואמי רובינגר המבדח, ועד הקו הדק, המדוייק והיפה של הילה חבקין. את השירים מומלץ לשיר לילדים ואיתם, או – כשלא זכורה המנגינה - להקריא להם ואיתם. חוברת התווים המצורפת תועיל ליודעי תווים, אבל ממילא רוב השירים שמנגינתם אינה ידועה עומדים גם לעצמם (אם כי לא כולם).
במבוא לספר שיריה "סימני דרך" שכינסה נעמי שמר עוד בחייה, בשנת 2003, היא כתבה: "לילדי ולבני זוגם, לנכדי ולבעלי אני מודה על הזכות הגדולה לאהוב אותם בכל מאודי". בספר שלפנינו יש גם שיר על בתה ללי, "ילדה ברבור" שמו, הנפתח בתינוקותה ומסתיים בעזיבת הבית עם בן זוגה: "מוצאת לה עוד ברבור – מוצאת לה קן / אל תוך הסוּף מתרחקים השניים / והם שורטים משעול עדין במים / והאגם שלנו מתרוקן". גם ללי, וזה ניכר בספר, שומרת על זכותה הגדולה לאהוב את אמא שלה בכל מאודה. טוב, כמעט כולנו, בעצם.
לפנייה לכתב/ת 
שמר. נפש נדיבה
צילום: צביקה טישלר
שמר בצעירותה. צובטת את הלב
צילום: לע"מ
מומלץ לימי הילדות
מומלצים
