הסרט של כל הזמנים?

האשימו בכך את צ'רלי קאופמן וספייק ג'ונז ("אדפטיישן"), אך בכל פעם שעולה שמו של גורו התסריטאות, רוברט מקי, עולה

חיוך על פנינו. זה לא שאנחנו מזלזלים באדם ובפועלו, חלילה, אך יש משהו בדוגמאטיות המקפיאה שלו שמסבה לא מעט נזק ליצירות קולנוע מופלאות שאינן עומדות בתו התקן הדקדקני שלו. ואמנם, לאחרונה פורסמה במדור הקולנוע של ynet רשימה שכותרתה "הסרט של כל הזמנים", שמדגימה עד כמה סקירה של למעלה ממאה שנות קולנוע יכולה להיות חד גונית וחוטאת להיסטוריה של האמנות השביעית.

את האשם ניתן למצוא, כפי שהאיר את עינינו שמוליק דובדבני, באוריינטציה שמנחה את בחירותיו של מקי, קרי, מלאכת התסריט והזיקה המובהקת לכור מחצבתו - הזרם המרכזי של הוליווד. בעשותו כך בוחר המומחה הנערץ לוותר על עבודתם של במאים דגולים, ז'אנרים מרכזיים, עשורים שלמים ותעשיות קולנוע מפוארות.

איפה הבמאים הגדולים?

ההיסטוריה הקולנועית, לשיטתו של מקי, כלל אינה צריכה להכיר בתרומתם של אנדריי טרקובסקי ("המראה", "סטאלקר"), רובר ברסון ("הנידון למוות ברח"), סרג'יו ליאונה ("הטוב, הרע והמכוער", "היו זמנים באמריקה"), ז'אן פייר מלוויל ("הסמוראי"), אקירה קורוסאווה ("שבעת הסמוראים", "רשומון"), ג'ון פורד ("המחפשים"), "הווארד הוקס ("ריו בראבו"), אורסון וולס ("האזרח קיין"), יאסז'ירו אוזו ("סיפור טוקיו"), ארנסט לוביטש ("להיות או לא להיות"), רוברט אלטמן ("נאשוויל"), מרטין סקורסזי ("נהג מונית"), טרנס מאליק ("ימים ברקיע"), קוונטין טרנטינו ("כלבי אשמורת") ורבים אחרים.

העלבון לא היה גדול כל-כך אילו מקי לא היה נוקב פעמיים בשמו של הבמאי היעיל אך חסר ההשראה – סידני לומט. ואם כבר בחר בלומט מדוע אלו "רשת שידור" ו"פסק דין" הבינוני שנבחרו ולא יצירתו הטובה ביותר, "אחר צהריים של פורענות"?

עוד מעניין לגלות שבאופן שיטתי כמעט מקי בורר את שכנתה של יצירת המופת של כל במאי. כך תמצאו את "רוח החופש" של לואיס בונואל ולא את "סוד הקסם הבורגני" או "יפהפיית היום" הנערצים. את "מבעד לזכוכית האפלה" ו"פרסונה" של ברגמן ולא את "תותי בר" או "החותם השביעי". את "וויקאנד" של ז'אן לוק גודאר ולא "לחיות את חייה" או "אלפאוויל". את "הטנגו האחרון בפריז" של ברנרדו ברטלוצ'י ולא את "האסטרטגיה של העכביש" או "הקונפורמיסט".

אבל כאמור המקום אינו רב ויש לפנות מקום לגדול במאיה של האמנות השביעית, ג'ון מאדן ("שייקספיר מאוהב").

מערבונים, קומדיות, דרמות ומותחנים הם כוס התה המועדפת על מקי. אמנם גם בתוך אלו תמצאו נעדרים יקרים כמו "המחפשים", "ריו בראבו", "חבורת הפראים", "היו זמנים במערב", "בצוהרי היום", אבל יש מספר סוגות שזכו להתעלמות גורפת. המיוזיקל נפקד לחלוטין מרשימותיו ולפיכך לא תזכו למצוא בהן את השמות הבאים - "שיר אשיר בגשם", "סיפור הפרברים" ו"מטריות שרבורג".

ומה באשר לסרט האימה? "הנוסע השמיני" הוא בן כלאיים (מד''ב/אימה) ראוי, אך לאן נעלמו "מגרש השדים", "תינוקה של רוזמרי", "פרנקנשטיין", "פסיכו", "הניצוץ", "The Thing", "פלישת חוטפי הגופות", "טבח המנסרים מטקסס" וכמובן "ליל החיים המתים" והמשכיו המפוארים?

גם אף סרט פעולה, ז'אנר השנוא בדרך-כלל על חוקרי ומבקרי קולנוע, לא מצא את דרכו לחמישים הגדולים של מקי. האם "מת לחיות" ו"שליחות קטלנית 1,2" אינם ראויים למקום של כבוד ברשימה רק בגלל ייחוסם המשפחתי ה"נחות"?

דובדבני מצר בכתבתו על-כך שניכר כי מרבית הקוראים סבורים שמרבית יצירות המופת של הקולנוע הן תולדה של שני העשורים האחרונים, אך נראה כי גם מקי מפנה את גבו ליותר מארבעים שנות קולנוע. האחרון מתחיל את הספירה עם "האשליה הגדולה" משנת 1937 ובכך מונע מהענקים שעל כתפיהם הוקמה האמנות השביעית את המקום המגיע להם בפנתיאון.

האם הקולנוע לא היה ממשיך להלך בצילן של האמנויות הוותיקות יותר אילולא פגש במגע ידם של סרגיי אייזנשטיין ("אוניית הקרב פוטיומקין"), פרידריך וילהלם מורנאו ("זריחה"), פריץ לאנג ("M"), צ'רלי צ'פלין ("זמנים מודרנים"), באסטר קיטון ("הגנרל"), האחים מרקס ("מרק ברווז"), ד.וו. גריפית ("אי סובלנות"), אריך פון שטרוהיים ("תאוות בצע"), ג'וזף פון שטרנברג ("המלאך הכחול"), אבל גאנס ("נפוליאון"), ז'אן ויגו ("אפס בהתנהגות"), רנה קלייר ("לנו החירות"), דזיגא ורטוב ("האיש עם מצלמת הקולנוע") ובזבי ברקלי ("כורות הזהב של 1935")?

אבל שוב, הרבה יותר חשוב לשמור מקום לאירוע ההיסטורי שנעל את העשור האחרון של המילניום החולף - "אמריקן ביוטי".

ואם כבר לבחור בסרטים הוליוודיים משנות השמונים ואילך מדוע אלו "דג ושמו וונדה" המהנה ו"אנשים פשוטים" המדמיע ולא "השור הזועם", "בלייד ראנר", "בחזרה לעתיד", "האימפריה מכה שנית", "החבר'ה הטובים", "אני והחבר'ה", "חומות של תקווה", "המופע של טרומן", "החשוד המיידי", "סודות LA", "מועדון קרב", "ספרות זולה", "לילות בוגי", "משפחת טננבאום", "שמש נצחית בראש צלול"?

הקולנוע בתפישתו של מקי כולל את הוליווד ומספר מועט של שחקני חיזוק זרים. הקולנוע היפני הפורה והתוסס מיוצג בדמותו של סרט אחד, "האישה בחולות" של הירושי טשיגהארה. אבל מה לגבי במאים נפלאים כמו אקירה קורוסאווה ("ראשומון"), קינג'י מיזוגוצ'י ("סיפורי אוגטסו"), יאסוז'ירו אוזו ("סיפור טוקיו"), מיקיו נארוזה ("עננים נודדים") וטאקשי קיטאנו ("זיקוקין דינור")?

מצבו של הקולנוע היפני לפי מקי טוב מזה של הקולנוע הגרמני, שלא הפיק אף לא סרט אחד הראוי להיכנס לטבלתו. פאבסט ("תיבת פנדורה"), פון שטרנברג, מורנאו, לאנג, פאסבינדר ("פחד אוכל בנשמה"), הרצוג ("אגירה, זעם האל"), ונדרס ("אליס בערים") לא נכנסו, וגם הרוסים (טרקובסקי, אייזנשטיין, פודובקין, קלטוזוב, קלימוב ומיכלקוב), מתברר, לא מרשימים את מקי.

גם בריטניה הגדולה, מולדתם של סרטים כגון "Brief Encounter", "האדם השלישי", "במעגל הנקמה", "הנעליים האדומות", "לחסל את הליידי", "קס", "עירום" ו"טריינספוטינג", זכתה לייצוג בדמותם של במאים אנגלים (היצ'קוק, שלזינגר) אך לא זכתה לשגר אף סרט לרשימה הנכספת.

מקי, כך אנו למדים מרשימתו, גם איננו מאמין גדול בשוויון הזדמנויות, ולפיכך לא תמצאו במאית אחת לרפואה שלא לדבר על יוצר שחור. ואולי זה המקום לתקן את העוול ולהציע את שמותיהם של אנייס ורדה המופלאה ("קליאו מ-5 עד 7") וספייק לי הזועם ("עשה את הדבר הנכון") כקנדידטים ראויים לטבלת "50 הסרטים של כל הזמנים".