אביו של עמיחי מרחביה: "שנהיה ראויים לבנים"

את הספר "עין גנים" העניק סגן עמיחי מרחביה ז"ל לחבר לרגל סיום קורס הקצינים. בגב הכריכה כתב לו עמיחי הקדשה אישית: "זכור שחברה היודעת על מה היא הולכת להילחם כבר ניצחה במלחמה".

את הספר כתב עמיחי ז"ל יחד עם שניים מחבריו לזכרו של שמואל וייס ז"ל אשר נפל בג'נין במבצע "חומת מגן" לפני כחמש שנים. הספר מגולל את ההתיישבות היהודית לדורותיה באזור ג'נין, הידועה בשם "עין גנים" על פי המסורת היהודית. בנוסף לכתיבת הספר, הקימה החבורה גלעד זיכרון במקום בו נפל, לזכרם של הנופלים במערכות ישראל באזור.

שמואל וייס ועמיחי מרחביה למדו יחד, זה לצד זה, בישיבה לצעירים בירושלים. בעוד ששמואל החליט להתגייס מייד עם תום לימודיו לשירות צבאי בגדוד "הבוקעים הראשון" (51) של גולני, המשיך עמיחי בלימודים גבוהים בישיבת "מרכז הרב" שנתיים וחצי נוספות. מות חברו לספסל הלימודים השפיע על עמיחי ובליבו גמלה ההחלטה להתגייס לגדוד בו שירת. הוא הצליח להגשים את שאיפתו. בגדוד "הבוקעים הראשון" עבר טירונות, קורס מ"כים, קורס קצינים, חזר לשרת בתור מפקד מחלקה ואף קיבל אות הצטיינות על תפקודו.

"ידע על מה נלחמים"

לאותה הקדשה התוודע אביו של עמיחי ז"ל, משה מרחביה, רק לאחר ששכל את בנו. "עמיחי ידע בדיוק על מה נלחמים וזיהה טוב את האוייב. הוא ידע לחזק את החיילים לפני המבצע אליו יצאו והסביר להם בדיוק על מה נלחמים", הוא אומר בשיחה ל-ynet.

עמיחי (משמאל) בתרגיל עם חייליו

"את עמיחי של הבית הכרנו טוב. הוא היה ילד נהדר, נפלא. ילד עם ישרות לב, בעל ענווה, עזרה וטוב לב. ביסודו הוא היה איש רוח שאהב את הספר והשירה. הוא לא היה הלוחם האולטימטיבי. הוא היה עושה כי צריך לעשות, אבל לצבא הוא הלך וזה היה מתוך החלטה, מתוך בחירה ושליחות. הוא ראה עצמו כממשיך דרכו של שמואל", הוא מספר.

הפעולה בבני-עקיבא

לעמיחי של החברים, התוודעו הוריו, משה וטובה, רק לאחר נפילתו, מהסיפורים שסיפרו להם חבריו. אחד הסיפורים שהגיעו לאוזניהם מגולל מקרה שאירע בעת שהיה עמיחי כבן 17 ושימש כמדריך בסניף בני-עקיבא בשכונת מוסררה בירושלים.

כאשר נושא הפעולה היה מנהיגות, לקח עמיחי עימו את חניכיו לכיכר צה"ל והעמיד אותם מאחוריו, לפני מעבר החצייה וביקש מהם להמתין ולהביט היטב. בעודם ממתינים, החלו מצטרפים הולכי רגל נוספים לפני מעבר החצייה. הרמזור מתחלף לירוק אבל עמיחי, שעמד בחזית המעבר, נותר לעמוד על מקומו ולא מש. כל שאר הממתינים, עשו כמוהו. כשהרמזור דווקא התחלף לאדום, החל עמיחי לצעוד ואחריו כל שאר הממתינים.

בתום הניסוי אסף עמיחי את חניכיו ולסיכום הפעולה שאל אותם: "נו, מה ראיתם?". "ראינו שאתה משוגע", ענו החניכים. "לא. אתם ראיתם עכשיו דוגמא מהחיים. איך כאשר הראשון מתחיל ללכת, כולם הולכים אחריו, וזו אחריות גדולה מאוד", ענה להם. "על רקע מה שדרש כמדריך במוסררה", אומר משה, "הוא גם נאה קיים כקצין בבינת ג'בל. עמיחי יצא כראש חץ לחייליו והוביל אותם".

המכתב לרמטכ"ל 

במוצאי ט' באב שנת תשס"ה (2005), ערב יישום תוכנית ההתנתקות, התיישב עמיחי ז"ל לכתוב מכתב אישי לרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, בו הוא מביע את כאבו והתנגדותו למעורבות צה"ל בפינוי המתוכנן של הישובים בגוש קטיף וצפון השומרון. בעניין כתיבת המכתב, לא עירב עמיחי ז"ל אף אחד מחבריו או מבני משפחתו. בעקבות המכתב הורה הרמטכ"ל להשעותו מהגדוד למשך שנה. בהתערבות ובלחץ מפקדיו, קוצרה השעייתו לשלושה חודשים בלבד. אחד מחבריו של עמיחי ז"ל סיפר להוריו על השיחה שניהל איתו בנושא. "הרי ברור שהמכתב לא יעזור", אמר לו החבר. "יש מקרים בחיים שהאמת קודמת לכל וצריך לדבוק בה. גם אם יש סיכון, לוקחים אותו", השיב לו עמיחי.

"החיילים הפשוטים עשו את העבודה"

משה מרחביה בהחלט ער לביקורת על התנהלות המלחמה בה נפל בנו. לדעתו, "כדאי לעשות הפרדה בין הביקורת של ועדת וינוגרד ובין החיילים והמפקדים. שם לא הייתה שום מבוכה או משבר. הם היו גיבורים. החיילים הפשוטים האלו, הם עשו את העבודה. הביקורת, ראוי שתישמע אבל היא לא קשורה למלחמה ולקרב בו השתתפו. את הפקודות שהם קיבלו הם ביצעו בצורה הכי טובה שיכולה להיות".

"אותו קרב (בינת ג'בל) בו השתתף עמיחי, היה קרב שבהחלט אפשר להתגאות בו. תוצאותיו היו קשות ומרות, אבל בפלוגה היו גילויי גבורה ורעות כשהחיילים נחלצו לסייע איש לרעהו. הם רשמו באותו קרב דף חדש בגבורה היהודית לדורותיה. ואנחנו מצדיעים וכואבים, כואבים ומצדיעים".

על אף הכאב הגדול, שאין לתארו במילים, מעדיף משה מרחביה לראות את התמונה הגדולה, את הדרך שעשה עם ישראל לאורך הדורות. "אנחנו דור שזכה למה שדורות קודמים לא זכו לו. זה לא אומר שאין לנו עוד כברת דרך עוד לעבור אבל ראוי שנזכור מאיפה באנו ומהו היעד. בחג הפסח יצאנו ממצרים ובחג השבועות נקבל את התורה. זה היעד ואנחנו מתקדמים לקראתו בצעדי ענק, עם כל המכשולים והמהמורות. לתוך המרחב נכנסים גם יום הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל אבל גם יום העצמאות ובסוף החודש נגיע ליום ירושלים. הדרך שעברנו, זה לא דבר קטן. זה דבר גדול מאוד. זה משהו שהדורות הקודמים לנו לא זכו לראות".

המסר שמשה היה רוצה להעביר הוא ש"נהיה ראויים לבנים. הם היו גדולים מהחיים. הם נתנו את הכול. ללא פקפוק וללא היסוס. ואנחנו מצדיעים וכואבים".