פרינס נגד תינוק מ-YouTube: מי השתגע?

מי הוא פיראט? התשובה על שאלה זו הייתה ברורה יותר בעולם הישן, הטרום-אינטרנטי. מי שהציב בסטה ומכר קלטות וידאו ואודיו שהועתקו ללא רשות נחשב גנב. בעלות הזכויות נטו לא להתערב בהרגלי השימוש של אנשים במסגרת צנעת הפרט. החלוקה הזו החלה להיטשטש עוד בשנות ה-80', כאשר סוני נדרשה למנוע מאנשים להקליט תוכניות טלוויזיה  בבתיהם באמצעות מכשירי וידאו במסגרת פרשת בטהמקס המפורסמת.

מריצים מהר קדימה. נאפסטר, קאזה, eMule וביטורנט, ארבע רשתות שיתוף הקבצים הגדולות, כל אחת בדורה, ספגו התקפות משפטיות. עשרות אלפי תביעות הוגשו נגד משתפי קבצים, ומי שלא הגיע להסדר עם בעלות הזכויות

 גילה שעליו לשלם להן לא מעט.

צילמתם וידאו ביתי? שלמו תמלוגים

האינטרנט הוא המרחב הציבורי והמסחרי הגדול בעולם. התאגידים מעונינים לעצבו בדמותם, ולהבטיח כי כל פעולה שנבצע תופרט למזומנים שיופיעו בשורת הרווח שלהם. לשם כך, הם מחוקקים חוקים ומפתחים טכנולוגיות אבטחה (DRM) המיועדות לוודא כי נשתמש במוצרים שלהן בדיוק כפי שהם רוצים. בדרך נרמס עקרון השימוש ההוגן, שאיפשר בעבר לאנשים להשתמש ביצירה למטרות לא מסחריות, בתפוצה מצומצמת ובתום לב.

נניח את עניין משתפי הקבצים בצד. הם שנויים במחלוקת. גולש שמעלה שיר אחד ברשת עלול לתרום לכאורה להפצה של עשרות אלפי עותקים שלו ברחבי העולם, כפי שטוענים בעלי הזכויות. אך מה תאמרו על משפחה שצילמה וידאו ביתי וגילתה כי היא נתבעת בסכום דימיוני?  

זה מה שקרה להולדן לנז, תינוק בן שנה וחצי, הכוכב של סרטון ביתי בן 29 שניות שצולם על ידי אמו במסגרת אירוע משפחתי בפנסילווניה. ברקע הסרטון נשמע השיר Let's Go Crazy של הזמר המכונה פרינס.

הסרטון הועלה לאתר YouTube בחודש פברואר ורשם 28 צפיות בלבד כאשר קיבלה האם, סטפני לנז, אימייל מ-YouTube

המודיע לה כי הסרטון הוסר מהאתר לבקשת יוניברסל, חברת המוזיקה הגדולה בעולם. היא הוזהרה כי אם תמשיך להפר זכויות יוצרים בעתיד, חשבונה באתר יבוטל.

"כל הסרטונים שלנו ב-YouTube הם קטעי וידאו ביתיים ולכן חשבתי שעובדים עלי", היא סיפרה לאתר ABC. למרות שהיא חשבה כי לא עשתה שום דבר רע, לנז חששה מגורל דומה לזה של ג'יימי תומאס, שתאלץ לשלם לחברות המוזיקה סכום עתק בגלל שיתוף קבצים. "פחדתי שהם יקחו לי את הבית וירדפו אחרי כל חיי", היא אמרה.

לנז נלחמת

אך לנז סרבה להתקפל ללא מאבק. היא פנתה לארגון זכויות הפרט EFF ובעזרתו הגישה תביעה אזרחית נגד חברת המוזיקה, בטענה כי יוניברסל ניצלה לרעה את חוק זכויות היוצרים דיגיטל מילניום. על פי פירוש אחד של החוק, אתרים כמו YouTube מחויבים להסיר תכנים המוגנים בזכויות יוצרים עם קבלת התראה בדבר הפרת החוק. לנז ועורכי דינה טוענים מנגד לפעולה בתום לב. המוזיקה, לדבריהם, היא בכלל מרכיב שולי בווידאו, מדובר בחלק קטן מהשיר, שלא הופץ לצרכים מסחריים, לטענתם.

"זו זכותו של פרינס"

אם בשלב זה עוד ניתן היה לחשוב כי מדובר בגחמה של המחלקה המשפטית של יוניברסל, בהמשך התברר כי פרינס היה מעורב באופן ישיר בהסרת הווידאו. "פרינס מאמין כי זה לא בסדר מצדו של YouTube או כל אתר גולשים אחר, להשתמש במוזיקה שלו ללא רשותו", מסרה החברה בהצהרה שפירסמה. "זאת, מבלי להתייחס לווידאו כזה או אחר.

מדובר בעקרון. באופן חוקי, יש לו זכות לבקש כי המוזיקה שלו תוסר מהאתר. אנו תומכים בו בעקרון החשוב הזה. לכן, ביקשנו בחודשים האחרונים מ-YouTube להסיר אלפי קטעי וידאו המשתמשים במוזיקה של פרינס ללא רשותו".

מבלי להתייחס לעניין המשפטי, האם חברות המוזיקה לא מבינות כי הגשת 26,000 תביעות נגד קהל של חובבי מוזיקה, בהם אישה שמעולם לא הפעילה מחשב, ילדה בת 10, חובבת גנגסטה-ראפ לכאורה בת 66, איש מת, ועכשיו תינוק, הורסת בשיטתיות את הדימוי הציבורי שלהן? איך הן לא מבינות כי עליהן לראות בסרטונים כמו של לנז שגרירים גאים של המוזיקה שלהן?

צעד של ייאוש?

ייתכן כי התביעות מעידות על ייאוש מצד חברות המוזיקה שחשות פחות ופחות רלוונטיות. יותר ויותר אמנים, בהם מדונה, Nine Inch Nails ו-Radiohead עזבו את חברות התקליטים שלהם ופנו ללייבלים קטנים או הפיצו את המוזיקה שלהם באופן ישיר. Radiohead אף מציעה את האלבום האחרון שלה להורדה בתשלום על פי שיטת האמון. התביעות עלו לחברות מיליוני דולרים עד כה אך לא הניבו את התוצאות המקוות, אז אולי כדאי להכות על חטא ולשנות כיוון?

הפצה חופשית טובה לאמנים

יוצרים רבים מבינים כי הזרימה החופשית של המידע באינטרנט רק תועיל להם. הפצת מוזיקה חינם עשויה להתגלות כשירות שיווקי מצוין - ברשתות שיתוף קבצים, ברשתות חברתיות, בבלוגים ועל גבי כל במה אפשרית.

כיצד האמנים ירוויחו? לא מהשירים אלא מהפיכתם לסלבריטאים - הופעה בפרסומות, פרסום מותגים, חסויות מסחריות, הופעות מכורות מראש ועוד. המודל הזה צפוי להתחזק בשנים הקרובות.

פרינס, ששינה את כינויו בעבר ל"סמל" (symbol) וחקק את המילה "עבד" על לחיו עד שזכה מחדש בזכויות להשתמש במוזיקה שלו מידי חברת מוזיקה אחרת, לא מסוגל להרפות מהאחיזה בשיריו גם כאשר מדובר בווידאו ביתי תמים של תינוק ואף אם פעולה כזו פוגעת במוזיקה שלו. יוצרים כמותו צריכים להבין כי אם הם רוצים לתקוע יתד באינטרנט ולהגיע לקהל גדול, הדבר כרוך בנכונות להכיר בכך שיש להם שותפים חדשים - הגולשים.

לא כל גולש הוא גנב

גם אם חברות המוזיקה ימשיכו לסרב להפנים את המציאות החדשה, ואף אם החוק עומד לצדה של יוניברסל - ועניין זה עוד טעון בירור - המקרה של הולדן לנז ממחיש היטב מדוע אסור להן לשלוח את השוטרים התאגידיים שלהם אחר כל מקרה של הפרה לכאורה. הנחת היסוד, לפיה כל יצירה לשימוש עצמי פותחת פתח לפיראטיות בסדר גודל אדיר, רק מפני שהופצה באינטרנט, היא מופרכת. לראיה, האיום המשפטי של יוניברסל הוא שהעניק לווידאו של לנז פרסום עולמי והוא בלבד. כפי שהיה צפוי, גולשים אחרים העלו את הסרטון ל-Youtube ואתרים אחרים והוא צבר מאות אלפי צפיות.

לא כל גולש באינטרנט הוא גנב וסוחר ממולח שמקווה להתעשר מיצירות של אחרים. לא מעט משתמשים מפרסמים סרטונים ושירים תוך כוונה לשתפם עם חברים ובני משפחה בלבד, מבלי להפנים את העובדה שבאופן תיאורטי, כל העולם יכול לצפות בהם. אי אפשר לצפות מכל משתמש להפגין שיקול לדעת משפטי ולקבוע אם שיר הנשמע ברקע הסרטון מפר זכויות יוצרים. אם תאגידי הבידור לא יפעילו את שיקול הדעת הנדרש, הרי שבתי המשפט חייבים לשים גבולות להתפשטות האגרסיבית של זכויות היוצרים על חשבון השימוש ההוגן של כולנו.