העולם יסבול, אבל אפריקה תמות מחום

בשבוע הבא תתכנס בבאלי שבאינדונזיה ועידה של האו"ם בנושא שינוי האקלים, כדי לגבש מנגנון בינלאומי להפחתה בפליטת גזי החממה, כתחליף לאמנת קיוטו שתוקפה יפוג ב-2012. התשתית המדעית לכינוס הונחה על ידי הפאנל הבין-ממשלתי לנושא שינוי האקלים (IPCC), שקבע בשורה של דו"חות כי אקלים כדור הארץ מתחמם, וכי בסבירות כמעט ודאית פליטת גזים שיוצר האדם אחראית לכך.

בין המדענים שישתתפו בוועידה קיימת הסכמה רחבה כי שינוי האקלים לא מייצג רק סיכון סביבתי או אתגר כלכלי, אלא גם איום בטחוני של ממש. היבט זה של שינוי האקלים זוכה להתעלמות, למרות שהוא מהווה גורם שמשקלו גדל והולך בפרוץ סכסוכים ברחבי העולם, בעיקר נוכח הידלדלות עתודות הקרקע ומשאבי המים.

עוד בנושא:

• מחקר: מלחמות אקלים מאיימות על יציבות העולם
• ארגון סיוע: פי 4 אסונות טבע - בגלל שינוי האקלים
• דו"ח: שינוי האקלים הוביל לטבח בדרפור
  

המצב חמור במיוחד באפריקה - היבשת הכי פגיעה לאי-הוודאות ולשינויי מזג האוויר הקיצוניים. אירועים המאפיינים שינויי אקלים קיצוניים כמו שיטפונות, רוחות חזקות, בצורות וגלי גאות, הם האיומים העיקריים בפניהם ניצבת היבשת כיום. יתרה מזאת, שילוב של שינוי האקלים עם לחצים אחרים - כמו התפשטות האיידס, השפעות הגלובליזציה הכלכלית, הפרטת המשאבים ופרוץ סכסוכים - הופך את אפריקה לחלשה עוד יותר.

חשוב מכך: שינויי האקלים יכולים לבטל אפילו את ההתקדמות המעטה ביותר בפיתוח שרוב מדינות אפריקה השיגו עד כה. יחד עם שינויי האקלים קיים גידול בהתפשטות מגיפות כמו מלריה ודלקת קרום המוח. לפיכך, במקום שהמשאבים המעטים שבבעלות מדינות עניות אלה יתועלו לפרויקטים חיוניים להגדלת הפיתוח הכלכלי, הם מתועלים למשבר אחד אחרי משנהו.

האירוניה האכזרית היא שאפריקה מושפעת ותושפע מהתחממות כדור הארץ, למרות שהיא תורמת פחות מכל יבשת אחרת לתופעה זו. מנתוני משרד האנרגיה האמריקני לשנת 2002 עולה כי בכל שנה מייצרת אפריקה בממוצע קצת יותר מטונה גזי חממה ופחמן דו-חמצני לנפש. אפריקה כולה תורמת רק 918.49 מיליון טונות של פחמן דו-חמצני, שהם פחות מארבעה אחוזים מכלל הייצור העולמי. מנגד, כל אמריקני מייצר כמעט 16 טונות פחמן דו-חמצני לשנה, וארה"ב לבדה מייצרת 5.7 מיליארד טונות של פחמן דו-חמצני כל שנה, שהם כ-23 אחוז מסך הייצור העולמי של פחמן גז זה. 

אפריקה משנה את פניה

אפריקה כבר חווה כיום על בשרה את השפעות התחממות כדור הארץ, וסביר להניח כי תחוש בהשפעות משמעותיות יותר בעתיד. אזורים שיורדים בהם הרבה גשמים – כמו יערות הגשם בקו המשווה – יירדו בהם עוד יותר גשמים; אזורים שיורדים בהם מעט גשמים – כמו האזורים היבשים התת-טרופיים - יירדו בהם עוד פחות גשמים. כתוצאה מכך, אזורים צחיחים או צחיחים למחצה בצפון, במערב, במזרח ובחלקים מדרום אפריקה נעשו יבשים יותר, בעוד שאפריקה המשוונית וחלקים אחרים של דרום אפריקה הפכו ללחים יותר.

המדבר משתלט. חקלאי בסודן (צילום: AFP)

דו"ח משנת 2001 של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים דווח על עליית טמפרטורה של 0.7 מעלות צלזיוס באפריקה במהלך המאה ה-20, ושינוי בדפוסי ירידת הגשמים. המשמעות היא התפשטות של המדבריות לעבר אזורים שהיו בעבר שטחים מעובדים המושקים על ידי מי גשמים. במקביל, האזורים הרטובים יותר באפריקה המשוונית נעשים רטובים יותר - מה שמוביל לעיתים לשיטפונות הרסניים. בקיץ האחרון נראה כי השיטפונות הגיעו לכל פינה באפריקה, ממאוריטניה במערב ועד אריתריאה במזרח, ומדרום אפריקה בדרום ועד סודן בצפון. הם עקרו מבתיהם מאות אלפי בני אדם בכל רחבי היבשת.

מצוקת מים, בצורת ורעב

באפריקה קיימת מצוקת מים. שני שלישים מהאוכלוסייה הכפרית ושליש מהאוכלוסייה העירונית כבר מושפעים מהיעדר נגישות למי שתייה. שינויי האקלים צפויים להגביר מצוקה זו. ככל שכמות הגשמים פוחתת, כך פוחתת גם איכות המים וזמינותם לשימוש ביתי, כי השפכים הביתיים והתעשייתיים נעשים מרוכזים יותר, ושכיחות המגיפות הנישאות במים עולה. באזור הנילוס למשל, רוב התרחישים מעריכים ירידה בזרימת הנהר בשיעור של עד 75 אחוז בשנת 2010, מה שיביא לעקירתם של עד 90 מיליון איש מבתיהם בשנת 2015.

מצוקת המים בשל שינויי האקלים גוררת השפעה עמוקה על החקלאות באפריקה. בכל יבשת, ירידה ביבולים משמעותה צרות, אבל באפריקה המשמעות היא אסון. כ-40 אחוז מהתוצר הלאומי הגולמי במדינות אפריקה מקורו בחקלאות וכ-70 אחוז מהפועלים האפריקנים מועסקים בחקלאות, רובם בחלקות אדמה קטנות. אפריקה מלאה באנשים עניים התלויים מאד באדמה, בגשמים ובאקלים לפרנסתם.

בה בעת משנה החקלאות באפריקה את אופיה. שינויים בבעלות על הקרקע, מדיניות סחר חופשית, מיסחור של הסקטור החקלאי והתרוששות גדלה והולכת במקביל לגידול באוכלוסייה, דחפו אנשים לעסוק בחקלאות באזורים יבשים, כמו הסוואנה למשל, שקודם לכן שימשו לרעיית צאן ולחיות בר. ככל שהשטחים הפתוחים מתמעטים, אנשים שהיו אך ורק נוודים בעבר עוברים להתיישבות קבע ולשתילת יבולים כדי לספק את צורכיהם. חקלאים חדשים אלה נוטים להיות עניים, וחלקותיהם הנמצאות באזורים היבשים הללו קטנות בדרך כלל, ופגיעות יותר לבצורות או שטפונות.

הבצורת תגרור הגירה (צילום: AFP)

בעת ששטחי המרעה יתדלדלו, אנשים התלויים במשק החי יוכו קשות. הנוודים הינם בדרך כלל בעלי עדרי בקר, הדורשים הרבה מים ואזורי מרעה נוחים לגישה. כאשר המים אינם עוד בנמצא או נדירים, הם נאלצים לנוע עם עדריהם דרומה לאזורים רטובים יותר, התפוסים בדרך כלל על ידי חקלאים יושבי קבע. העימות יהיה בלתי נמנע.

פגיעת שרשרת במערכת האקולוגית

עם השינויים בשימוש בקרקע ובאקלים, מספר אזורים במזרח אפריקה הפכו להיות יבשים יותר, ומקורות המים נעלמים או הופכים עונתיים. התפשטות החקלאות אל הסוואנה חוסמת גם את נתיבי הנדידה של בעלי החיים הגדולים כמו הזברות והפילים. כתוצאה משינויים אלה בסביבה האקולוגית, מספר מקורות בר של מזון נעשים גם הם נדירים יותר.

כמות הדגים באגמי השבר הגדול העמוק של מזרח אפריקה, לדוגמא, יורדת ככל שטמפרטורות האוויר הממוצעות עולות. אגמים אלו – שרשרת של אגמי מים הכוללת את אגמי ויקטוריה, מלאווי וטנגניקה – מכילים את מגוון צורות החיים הביולוגיות הגדול היותר מכל מערכת אחרת של מים מתוקים בעולם. מגוון זה תלוי באצות המקבלות את מזונן כאשר מים מפני הים מתערבבים עם מים עמוקים העשירים בחומרי תזונה. עם שינויי האקלים תופעת ההתערבבות הזו פוחתת, כי השוני בצפיפות המים, המווסת על ידי הטמפרטורה, גדול יותר. הפחתה בכמות האצות משמעותה פחות מזון עבור כל שרשרת המזון, והתוצאה היא ירידות משמעותיות בכמות הדגים שניתן לדוג באגמים אלו.

חוקרים גילו כי שינוי האקלים תרם לירידה של 30 אחוז בכמות הדגים באגם טנגניקה ב-80 השנים האחרונות. ירידות משמעותיות שכאלה עלולות להיות הרות אסון עבור הכפרים באזור, שתושביהם תלויים בדיג לפרנסתם ותצרוכת החלבונים שלהם.

המים הולכים ואוזלים (צילום: רויטרס)

אך הפגיעה לא מסתכמת בפרנסה ובדיאטה של תושבי כפרי החוף; כאשר הדגים פוחתים, כל האספקטים הסביבתיים באזור מושפעים. ראשית, הלחץ על הקרקע גדל מאחר שהדייגים עוברים לעסוק בחקלאות. המעבר לעיסוק בחקלאות מוביל לחקלאות אינטנסיבית יותר, וכתוצאה מכך לכריתת יערות, שחיקה גדלה והולכת של הקרקע ושחיקה של קו החוף. שחיקה של קו החוף הורסת בתי גידול חופיים טבעיים ומרבצי רבייה של מיני דגים רבים, וכך חוזר הגלגל להשפיע על אוכלוסיית הדגים.

כאשר מקורות המזון נגמרים, האפריקנים תמיד פונים לציד חיות הבר. ציד חיות הבר עלול לסכן את קיומם של מספר מינים הנמצאים בסכנה, ולחשוף את אוכליהם למחלות. דו"ח שפורסם במגזין Science מנובמבר 2004 מראה כי הירידה בדגה בגאנה – בלפחות 50 אחוז משנת 1970 – תואמת את העלייה בביקוש לבשר, אשר הוביל לירידה של 76 אחוז במספרם של 41 סוגי יונקים כולל תאו, אנטילופה, קופים ופילים.

חרקים – ועמם המחלות שהם נושאים – מושפעים גם הם מתנאי מזג האוויר החדשים. כאשר אפריקה מתחממת, מגיפות הנישאות על ידי חרקים הגדילו את הטווח שלהן. המלריה, לדוגמא, עוברת אל מקומות גבוהים יותר באפריקה, מאחר שאזורי הרמות וההרים התחממו מספיק כדי לאפשר התרבות של יתושים. יתרה מזאת, כאשר המלריה מגביהה, היא מגיעה לאנשים אשר לא פיתחו חיסון נגדה כילדים, והתוצאה היא גידול בתמותת המבוגרים.

השנה למשל נרשמו כמה מקרים של מלריה באזורים הגבוהים בקניה ובאוגנדה - מקומות בהם לא תועדה המחלה כלל קודם לכן. בשנת 2004 פגע הארבה במספר מדינות במערב אפריקה כתוצאה מהמדבור ומטמפרטורות גבוהות. המגיפה הרסה יבולים רבים וגרמה למשבר מזון בסאהל - רצועה לרוחבה של היבשת שמפרידה בין הסהרה לאזור המשווני.

רעב ומגיפות מובילים למלחמה

הרעב והמגיפות הקטלניות מבשרים את בוא המלחמה. ירידה בכמות האדמות המתאימות לשבטים הנוודים, או האדמות המעובדות, ירידה בכמות חיות הבר וירידה בכמות המים הזמינים, מביאים יחד להחרפתם והתרבותם של סכסוכים. ההערכה היא שאזורים תת-טרופיים יבשים וצחיחים יהיו מקור עצום לסכסוכים החל ממחצית המאה הבאה.

באזורים הללו יש עדיין רמות גבוהות של גידול באוכלוסייה, רמות נמוכות של צמיחה כלכלית וסביבה גיאוגרפית מתדרדרת. לכן, קיימת נדידה מסיבית של אנשים החוצה, לאזורים בעלי יותר משאבים. על פי הערכות, בשנת 2050 יהיו 250 מיליון איש שייאלצו לנטוש את בתיהם כתוצאה מבצורות, מידבור ואירועי מזג אוויר קיצוניים.

מאבק הישרדות (צילום: AP)

החקלאים, הנוודים והחקלאים הנודדים החדשים, כבר מתחרים על מקורות מים ועל קרקע המתאימה לחקלאות ולמרעה. התחממות ויובש אזוריים צפויים אך ורק להחמיר את המצב. במספר מקרים, הסכסוכים הנובעים מתחרות זו יכולים להדרדר לאלימות. אלימות שתגרום גם לאובדן משק החי והרס הקרקע, תביא אנשים למצב של עוני, שיהפוך אותם פגיעים למקרי בצורת. סכסוכים רבים לא נובעים משינויים אקלימיים בלבד, אלא מסיבות פוליטיות או אי שוויון בגישה למשאבים, אך בצורות יכולות להסלים את הסכסוך והאלימות.

דרפור כתמרור אזהרה

דרפור היא דוגמא בולטת לכך. משבר דרפור נדון תמיד מבחינה פוליטית וצבאית, אך הוא בעל שורשים במשבר אקולוגי הנובע ישירות משינויי אקלים. דו"ח סוכנות הסביבה של האו"ם מיוני השנה מצא כי הסכסוך בדרפור נובע משינויי אקלים ומשחיקה סביבתית, המאיימים לעורר שורה של מלחמות חדשות בכל רחבי אפריקה. "דארפור הינה בעלת לקחים עגומים עבור מדינות אחרות הנמצאות בסיכון", נכתב בדו"ח.

מחסור במים מוביל לנהרות של דם. מורדים בצ'אד (צילום: AFP)

הסכסוך בדרפור פרץ ב-2003, ועל פי הערכות גבה בין 200 ל-500 אלף קורבנות, והפך מיליוני בני אדם לפליטים. הסיבה המיידית לפרוץ האלימות הייתה מרד מקומי שדוכא בעידוד ממשלת סודן, בידי מיליציות ערביות שביצעו טיהור אתני בשבטים השחורים. המחקר של האו"ם גילה כי הסכסוך התחיל עוד לפני 2003, ומקורו באי ירידת גשמים ובמדבור מואץ. המדבור הוסיף באופן משמעותי ללחצים על הפרנסה של החברות הנודדות, דבר שאילץ אותם לנדוד דרומה כדי למצוא כרי מרעה.

הבצורת הגדולה והרעב של 1984–1985 הובילו לפרוץ סכסוכים מקומיים, אז תקפו ערבים נוודים חקלאים אפריקנים שחורים במסגרת מאבק על המשאבים המתדלדלים. מאז 2003, מעשי האיבה הללו הסלימו לעימות צבאי כולל, הגולש גם אל צ'אד והרפובליקה המרכז אפריקנית.

המדבר בצפון סודן התקדם דרומה למרחק של כ-100 ק"מ ב-40 השנים האחרונות, וכמות מי הגשמים ירדה בשיעור של בין 16 אחוז ל-30 אחוז. המודלים האקלימיים מצביעים על עלייה של בין 0.5 לבין 1.5 מעלות צלזיוס בין 2030 לבין 2060, ויבולי הדוחן, מוצר המזון העיקרי, עלולים לרדת בשיעור של כ-70 אחוז.

שינויי האקלים יגדילו, לא רק בסודן, את הפגיעות כתוצאה מאסונות טבע, ממגפות וממאבקים על משאבים - גם אם לא יהיו הסיבה היחידה או העיקרית בפרוץ סכסוכים. המפתח ליישוב סכסוכים או למניעת פריצתם, אם כן, הוא להפחית את הסיכונים במידת האפשר.

אך שינויי האקלים ולחצים סביבתיים עשויים לשחק תפקיד ביצירת שיתוף פעולה במקום אלימות. המים הם דוגמא מצוינת לכך. מבחינה היסטורית, חוסר מים פעל לעתים – אם כי לבטח לא תמיד – ליצירת שיתוף פעולה בין מדינות. דיאלוג בין מדינות הנובע מאספקת מים מדלדלת עשוי להוביל לאמון, למיסוד שיתוף פעולה וליצירת זהויות אזוריות משותפות.

אם נחזור אל המזרח התיכון, אזי ידוע כי המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים נפסק עם פרוץ האנתפאדה. מה שפחות ידוע הוא כי המשא ומתן בין הצדדים נמשך אך ורק בנושא המים.

• ד"ר טרדמן הוא עמית מחקר ב-PRISM ומומחה לאיסלם באפריקה. הכתבה נערכה מתוך הרצאה שנשא בכנס באוניברטיסת תל אביב