האויב שבפנים
איזה זכרונות נוצרים לכותב ששפות אבותיו - הערבית והגרמנית - הפכו לשפת האויב? אלמוג בהר, בספר שירים ראשון, מתכתב עם העבר, ונותן פתח לעתיד
אי אפשר להניח מהיד את ספרו של אלמוג בהר, "צמאון בארות". לא רק בגלל איכות שיריו, הרבדים שבהם והרעיונות המקוריים, אלא בעיקר בגלל המסע אותו הוא מעביר את הקורא. הוא מתכתב על שירת ימי הביניים ושירת האייקו כאילו היו דבר שבשגרה, הוא משוחח עם פרימו לוי ומחמוד דרוויש, וכל זה כשהוא רק בן 29 ומשמש כמחנך בבית ספר בשכונת הקטמונים בירושלים.
"להיות מורה זה קשה", הוא אומר, "אני מעריץ מורים שנשארים בתוך המערכת הזו עשרות שנים, ולא בטוח שיהיו לי את כוחות הנפש להישאר. החברה שלנו לא באמת מעוניינת בחינוך.
האליטה לא דואגת לחינוך כי יש לה בתי ספר פרטיים, והחינוך הציבורי מתרוקן ממשאבים. יש לזה גם השפעה ספרותית: מסלולים שאין בהם בגרויות, כמו המקצועיים, תורמים להוצאת אנשים צעירים ממעגל הקריאה והכתיבה. כך לאט לאט מסתגרת לה קהילה ספרותית, שבעה, מצומצמת, תל-אביבית. זה אסון, כי הספרות העברית, מאז מעולם, מהנבואות והפיוטים בבית הכנסת, נועדה לכולם, וכולם ראויים לה".
הילדים בבית הספר שבו אתה מלמד מכירים את היצירה שלך?
"כשזכיתי בתחרות הסיפור הקצר של הארץ, הזמינו אותי להתראיין בטלוויזיה. באותו זמן חינכתי כיתה ח', ולימדתי גיאוגרפיה והיסטוריה. ילדים כמובן לא קוראים "תרבות וספרות" של הארץ, אבל רואים טלוויזיה, וכשחזרתי מחופשת הפסח לבית הספר, הם התרגשו מההופעה שלי בטלוויזיה, והם ביקשו שנקרא את הסיפור ביחד. זו היתה חוויה מרגשת: הם הכירו את המילים בערבית, את שמות הרחובות. בגלל שגם לי וגם לגיבור יש זקן, הם רצו לדעת אם הסיפור אוטוביוגרפי. מתוך הסיפור דיברנו על יהדות וערביות, על כך שהמשטרה עוצרת אנשים בירושלים בגלל שהם נראים ערבים, ובגלל המבטא שלהם, ועל אילו יהודים נראים ונשמעים ערבים, ולמה. הסיפור גרם להם לחשוב על המציאות הגזענית בצורה אחרת, להבין את המורכבות שלהם בתוכה".
מנהרת הזמן
זהו ספר שיריו הראשון ובו נשמע בבירור קול לשירה ישראלית מסוג אחר, שקולה לא נשמע כמעט: שירה ישראלית נטולת עמדות מוקדמות, שבוחנת את עצמה, את מקורותיה ולשונותיה ויוצרת עמם דיאלוג אינטימי.
"בקשר שבין ההיסטוריה לשירה יש משהו יהודי מאוד", אומר בהר, "שמתבטא בציווי של "והגדת לבנך". שמירת הזיכרון לאורך שרשרת הדורות קיימה את היהדות. הכוונה היא לא לכתוב את העבר היהודי מחדש, אלא לערבב את הזמנים, לערבל את ההיסטוריות, לשלב את הטקסטים היסודיים – מקרא, מדרש, פיוט – עם הקולות של ההווה".
החיבור לעבר אינו זר לבהר. לאורך כל השירים עולה געגוע אל העבר. "נוסטלגיה היא לא מילה גסה", הוא מוסיף, "יש לה מקום כל עוד עושים בה שימוש נכון. אנחנו מדמיינים את העבר כהרמוני, ולכן אנחנו חווים נפילה בהווה: אנחנו מדמיינים את החיים בבגדד לפני מאה שנה כשלמים, ולכן החיים שלנו כיום פגומים. אבל זה לא נכון: גם העבר היה קרוע.
כשבהר היה בגן הילדים והילדים שאלו אותו מאיפה באו ההורים שלו, הוא ענה מערביא. "הערבית היתה נוכחת בבית שלי כילד", הוא אומר, "ההורים של אמי, הדודות שלי, דיברו ערבית ביניהם. ידעתי מילים בסיסיות כילד: אשלונכּ (מה שלומך בערבית עיראקית), כמה קללות. כשעברתי לירושלים, התחזק הצורך בערבית. היה לי חשוב לבטא ע', לשלוט בהגייה הזו ולסגל אותה. כתבתי כמה סיפורים שעוסקים בקשר עם התרבות הערבית, והרגשתי שהלכתי את המקסימום ללא השפה הערבית, ולכן כתבתי על המחסור בה, על המחסור במקורות הערביים שלי. התחלתי ללמוד ערבית כדי לשחרר את הכתיבה שלי מהצורך לכתוב שוב ושוב על החוסר, מהצורך לכתוב שוב ושוב את אותו הסיפור, ובהדרגה הרגשתי שנפתחים לפניי עולמות חדשים. הערבית קיימת מסביבנו – בבתי הכנסת, בתרבות הפלסטינית שמסביבנו, בשפה של הבית. היא חלק מאיתנו".
ובשירים אחרים אתה כותב על החצי השני שלך, על הצד של סבך וסבתך מצד אביך, ניצולי שואה, שדוברים גרמנית.
"בבית היתה נוכחות של ערבית ושל גרמנית, שתי שפות שהורגש שצריך להתבייש בהן מחוץ לבית. קראתי את קפקא בסוף התיכון, ממש נשאבתי לתוכו, מפני שגם לו – כיהודי שחי בפראג – יש קשר בעייתי עם הגרמנית. כמו הערבית, גם הגרמנית היא שפה של יהודים ובה בעת שפה של אויב היהודים. הגשר עם גרמניה שוקם במהירות, אפילו במהירות מופרזת. כשמדובר על הערבית, הגשר לא שוקם, משום שהפוליטיקה שוב ושוב מחריבה אותו. למזרחים בארץ יש שאלות ביחס להיסטוריה הציונית והתרבות הערבית. אם אנחנו רואים את הערביות רק דרך הציונות, אז אנחנו נותרים רק עם מחאה ועם התנגדות. הדיאלוג הכפול– עם הציונות ועם הערביות – מאפשר להרחיב את העולם של המזרחיות בארץ.
אתה כותב שירה ופרוזה; אילו יחסים אתה מנהל בין שני סוגי הכתיבה הללו?
את השיר הראשון כתבתי בכיתה א', אז השיר הראשון קדם לסיפור הראשון. אבל אחר כך עזבתי את השירה וכתבתי פרוזה. עד היום, הפרוזה היא מרכז התשוקה שלי לכתוב. היה לי חלום, שהספר הראשון יהיה שילוב בין שירה ופרוזה, משום שההפרדה בין שניהם היא בעייתית. המילים עצמן לא עושות הבחנה כזו. אבל יצא שהספר הראשון שלי הוא ספר שירים, משום שבירושלים נערכו ערבי קריאה סטודנטיאליים, וזה הפך את השירה ליותר דומיננטית בחיים שלי: זו היתה התנסות ראשונה בדיאלוג עם קוראים ועם שומעים חיצוניים, וזה הרגיל אותי לרעיון לפרסם שירה.
אבל הרבה שירים וסיפורים שלי מנהלים דיאלוג זה עם זה: "אנא מן אליהוד" התחיל בשיר "הערבית שלי אילמת", "אמירה בת סלימה" התכתב עם השירה של אמירה הס. לתוך הסיפורים שלי נכנסים שברי שירים, ולהיפך.
הסיפור הוא השפה, ולכן הפרוזה מנהלת את הקרב הראשון, וגם את האהבה הראשונה, עם השפה, ולכן היא קרובה לשירה. מצד שני, גם בשירה יש את המקום העלילתי, יש בה סיפור. אני מקווה לטשטש את ההבדל בין הז'אנרים, אבל אולי לא לגמרי. השירה לעולם אינה ריאליסטית, היא בונה עולם שקשור בעולם החיצוני, אבל לא מייצג אותו ישירות. לפעמים פרוזה רזה מבקשת לטשטש את הגבולות, כאילו הסיפור הוא ייצוג מדויק של החיים, אבל זה שקר גמור. הנוכחות של השירה בתוך הפרוזה מונעת את האשליה הזו, היא מרחיקה את הטקסט מהייצוג השקרי של העולם.
"צמאון בארות", אלמוג בהר, הוצאת עם עובד, 160 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
