אהרן אמיר הלך לעולמו

חתן פרס ישראל, המשורר, המתרגם והעורך, אהרן אמיר, הלך הלילה (ה') לעולמו בגיל 85.

אמיר, יליד ליטא (1923), זכה בפרס ישראל לתרגום לשנת תשס"ג. הוא היה בן למשפחה ציונית אשר חינכה אותו על טהרת השפה העברית ואהבת ארץ ישראל. יחד עם הוריו, עלה לישראל בראשית שנות השלושים של המאה העשרים. הוא החל ללמוד בגימנסיה הרצליה, וכשהיה בן 14 התגייס לפלוגת הנוער של ארגון ה"הגנה" ומאוחר יותר התקבל גם לשורות האצ"ל והלח"י. בשנת 1940 ראה אור לראשונה סיפור פרי עטו בכתב העת "גליונות". באותה תקופה התוודע למשורר יונתן רטוש, ממקימי תנועת הכנענים, והפך עד מהרה לעוזרו הקרוב ולאחת מהדמויות הבולטות בתנועה זו, שדגלה בניתוק בני הארץ מהיהדות והקמת אומה עברית. 

את השכלתו האקדמית רכש אמיר במכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל לכתיבתו הספרותית והלירית, החל לעסוק גם בתרגום ועד מהרה קנה לו מקום של כבוד בתחום זה. הוא תרגם לעברית מאות כתבים

 הכוללים יצירות ספרותיות, ספרי עיון בתחום ההיסטוריה והפילוסופיה וכן ספרים בנושא לימודי ארץ ישראל.

בין התפקידים הציבוריים שמילא במהלך השנים נמנים: עורך כתב העת הכנעני "אלף", יחד עם יונתן רטוש (1948 - 1953), חבר ב"מטה הפעולה להחזקת השטחים" (1967 - 1969) שהפך ברבות השנים ל"תנועה לארץ ישראל השלמה", חבר האקדמיה ללשון העברית (1981 - 1998) ועוד. 

מיצירתו הספרותית: "אהבה" - סיפורים (1951), "ולא תהיה למוות ממשלה" - רומן (1955), טרילוגיה שחלקיה "נון 36", "נון 48" ו"נון 67" הופיעו לסירוגין בין השנים 1969 - 1989, "פרוזה" - אסופת סיפורים (1978), "עולם שכולו טוב" - רומן (1979), "אפרודיטי או הטיול המאורגן: מסע בעשרה שלבים" (1984), "אוב" (1994), ו"הנבלים" - רומן, (התפרסם תחת שם העט מיכאלה נדיבי, 1998).

אמיר תרם את גופו למדע ועל כן לא תתקיים הלווייה.