הפטריוט הכנעני

כשמתארים את אהרן אמיר במונחים פוליטיים חברתיים מכאן ועכשיו, מה שמתקבל אלו הגדרות מלאות פרדוקסים. כי מה שהיה כל כך טבעי ומובן לאהרן אמיר, נתפס כסתירה בלתי מובנת למי שתודעתו עוצבה בעימותי שמאל-ימין בישראל של הדור האחרון. אז נתחיל מזה, שהוא עקף את הימין מימין ואת השמאל משמאל. הוא היה כנעני, כונה הכנעני האחרון, אבל לא היה אנטי-יהודי כפי שעלול להשתמע מהאידיאולוגיה הזאת. הוא היה קורא נאמן, כמעט קנאי של עיתון "מקור ראשון", ו"מקור ראשון" הרי ידוע קודם כל כעיתון יהודי.

הוא היה דון קישוט אינטלקטואלי. להבדיל מיריבו אורי אבנרי, הוא לא נהג להוציא את האצבע כדי לבדוק לאן "רוח הזמן" נושבת, כדי להתאים את "עמדתנו" ותעמולתנו. רבים מהכנענים וחוגם פנו שמאלה מיד לאחר מלחמת העצמאות או כבר תוך כדי. כאנשי שמאל בעלי נטיות כנעניות הם התחברו ל"רוח הזמן" הפאן ערבית, הנאצריסטית, אותה חיברו מנטלית לתפיסת "המרחב השמי" שלהם. כלומר, האמינו באחדות הלאומיות הערבית והמרחב שבתוכה היתה אמורה לשלוט. אהרן אמיר שלל את כל זה מכל וכל והמשיך להאמין עד יומו האחרון בפסיפס המיעוטים של המרחב, ואת ישראל ראה כמנהיגה טבעית של הברית הזו. הוא היה מאמין גדול בחיבור הטבעי, בעיניו, בין ישראל ללבנון. אשתו בטין נולדה וגדלה בלבנון.

הוא הקרין דמות של הדר אמיתי, ויש אומרים עד כדי פוציות; אבל בתוך הדרת ההתנהלות שלו – בחברה כמו גם בחייו הפרטיים, תמיד היו יוצאים ניצוצות של הומור, שבגלל נדירותו היה בלתי נשכח. למשל, כחבר האקדמיה ללשון העברית בזמנו נהג לכנות את יצחק נבון, מי שהיה שר החינוך ואחר כך "הנשיא החמישי" – איך אפשר לשכוח – "הווזיר".

ברור שהסתירה הגדולה ביותר היתה העובדה שנולד בגולה, בליטא, עם שם משפחה כמו ליפץ, אבל המציא את עצמו מחדש מבן המרחב המקפיד על הגיה עברית ספרדית מזרחית. למען האמת, תוך כדי שאני כותב אני חש את מבטו הביקורתי הנוקב על העברית שלי. האם אני עומד בסטנדרט. אני מתקשה לזכור מתי בדיוק נוצר הקשר בינינו. אבל אני זוכר שהדבר הראשון שמשך את תשומת לבו אלי וכנראה בעקבות זאת גם נפגשנו יותר מאוחר, היה איזה מאמר תגובה שפרסמתי בדפי הספרות של "הארץ". זה היה בתחילת שנות ה-90. הזכרתי שם את אליהו בית צורי, והבאתי איזה ציטוט מנאומו בבית המשפט בקהיר שם הורשע ברצח הלורד מוין. אני חושב שאהרן אמיר זיהה אצלי נימות של פטריוטיזם ישראלי כנעני, לא בהכרח ציוני.

עוד סתירה. אמיר אכן היה פטריוט גדול ואכן היה לא-ציוני, שלא לומר אנטי-ציוני. וכל זה תוך שהוא כמובן עוקף את הימין מימין ואת השמאל משמאל. ועם זאת, שתי דמויות מנהיגותיות שנחשבו מאוד בעיניו היו אהרן אהרונסון ובנימין נתניהו, שאת אביו בן ציון הגדיר כגדול העורכים בעיתונות העברית ("הירדן", שנות ה-30). אלו לא בדיוק דמויות שנמצאות שמאלה מהשמאל. אם למצות את השקפתו בצורה יותר מובנת במונחים פוליטיים: מדינת כל-אזרחיה בין הים לירדן, תחת דגלה של מדינת ישראל דוברת העברית. שוויון מלא, כפי שהאמין גם ידידו המנוח האלוף בני פלד. גם פלד האמין באיזרוח מלא ושוויוני של כל השטח, "ואם ליהודים יש בעיה שהמדינה לא מספיק יהודית בגלל זה, אז שיעשו יותר ילדים. מבחינתי, שמפקד חיל האוויר יהיה ערבי".

"תרומה" קטנה לעמוס עוז

אהרן אמיר היה בסופו של דבר הכל במידה שוויונית: לכאורה היה קודם כל משורר, אבל יצא שבסופו של דבר כל מה שעשה הבליט אותו בתחום שבו עשה וכך הוא איננו מזוהה רק כ"עורך" או רק כ"משורר" או רק כ"סופר" או "מתרגם". כן, הוא היה מתרגם גדול אבל שנוי במחלוקת. עובדה שכך הצליח לחדור לזמר העברי בשירו הבלתי נשכח של מאיר אריאל "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", והשורה היא כמובן, "תרגם את זה יפה אהרן אמיר".

אבל בעיני כתיבתו המסאית היתה האיכותית ביותר מכל צורות הכתיבה שלו. בקובץ מסות שפרסם בסוף שנות ה-60 נמצאת מסה אישית יפהפיה על חברו אליהו בית צורי. הם למדו יחד באוניברסיטה העברית של שנות ה-40. לימים שיחזר את זכרונות אליהו במסה יפה לרגל 40 שנה לתלייה בקהיר שפורסמה ב"מקור ראשון" מכל המקומות.

בתחילת שנות ה-50 הוא ערך את כתב העת 'אל"ף' – על פי האות העברית הקדמונית, שדמתה לשור (אלוף) והיתה סמל הכנענים. אז גם זיהה המבקר הדומיננטי של התקופה ברוך קורצוויל את חשיבותה העמוקה של קבוצת הכנענים, ואמיר סיפר לי כי מבחינתו העובדה שקורצוויל תקף את הכנענים בחימה שפוכה לא הטרידה אותו. העיקר שהם עלו אל מרכז הבימה. זה היה במסה גדולה שקורצוויל פרסם בשנתון "הארץ" תשי"ג. אך בסוף שנות ה-50 מצא אמיר נוסחה אחרת, אמינה ומעודנת יותר, להעביר את השקפותיו, באמצעות הרבעון הספרותי "קשת". עד היום ישנם אנשים שמחפשים את גליונות "קשת" הישנים והמופלאים. זה היה כנראה כתב העת האיכותי והטוב ביותר בתולדות המדינה. שם פרסם אמיר את סיפוריהם הראשונים של א.ב יהושע (סוף שנות ה50) ועמוס עוז (תחילת ה-60).

לפני שנתיים, כשהאוויר היה מלא בחרושת שמועות על זכייתו הצפויה של עוז בפרס נובל, היה אמיר משוכנע שיש קשר (מיסטי?) בין העובדה שעוז פרסם זה עתה סיפור ב"קשת החדשה" לבין הזכיה הבטוחה, וזאת לאחר ששנים ארוכות, עוד מימי קשת הישנה, חדל לפרסם אצל אמיר. כך היה עם עגנון ב-66', שבדיוק לפני זכייתו פרסם סיפור ב"קשת". סיפורו היחיד שם.

אם הצבר מתחבט בשאלת זהותו מאז שנות ה-40, אפשר לומר כי אהרן אמיר היה שם מאז ועד היום כדי ללוות את התהליך. הוא היה בטוח שהסטיכיה תוביל את הצברים לכיוון הכנעני. אני מניח שבשנים האחרונות הוא חשב שהבדלי הזהות בין הישראליות ליהודיות יהיו כמו אלה שבין האמריקנים לאנגלים. המרחק בין זה לבין החייאת מיתוסים אליליים קדמוניים הוא ברור. מאבן החול הנובית של "נמרוד" כבר לא נשאר הרבה. אהרן אמיר היה איש נעים הליכות, מוכשר, מלא ידע כרימון ותמיד מעודכן. הוא היה מוקף תמיד בידידים צעירים חדשים ואלה ידאגו מן הסתם לשמר את זכרו. חושיו החדים לאיכות והמיסתורין של השקפותיו חיברו אותו תמיד להווה. הם יחברו אותו גם לעתיד.

הכותב הוא עורך "מקור ראשון"