מפריז קל יותר לחסום את רעש המסוקים

התהליך התפתח בסגנון האופייני לו: ידיעה קטנה פה, דיווחון קטן שם, סימנים שעדיף שלא להבחין בהצטברות שלהם, כי ממילא אי אפשר למנוע מכדור השלג הזה להתגלגל, להתעצם, לחרב ולהרוס.

בארוחת הערב, בסופה של שבת משפחתית פריזאית עמוסה ונעימה, הוא מספר לי על חברה מפעם, שהרילוקיישן שלה הופך בהדרגה לנצחי, כי בעיניה, המצב בארץ לא בטוח, חסר תקווה. לא מבינה על מה היא מדברת. לא בטוח, לא בטוח, אבל איזה אפשרויות אחרות יש בכלל. תאכלי מתוקה, האוכל מתקרר. ואז הוא ממשיך ומספר, על עוד מישהי, שאנחנו לא ממש מכירים, אבל כותבת תחת מטח של קסאמים. גם לי, כמו לכולם, יש חבר טוב שחי עמוק בטווח הקסאמים. בכל פעם מחדש, כשאני מצליחה לזהות בחדשות שהקסאם נחת הפעם בחצר האחורית שלו, אני שולחת את המייל הקבוע של מה קורה אצלכם ומה יהיה הסוף. יותר משזה נורא, זה מוזר שאנשים חיים ככה, מנהלים חיים בין אזעקות לבין נפילות. אבל הם חיים. מתפרנסים, מגדלים ילדים, מתאהבים. ככה.

רגע לפני האמבטיות, אמא שלי מתקשרת ונותנת לי את דו"ח המצבה הרגיל, מי מהאחים שלי עסוק במה, מי קצת חולה ולמה, ומסיימת, כמו הרבה פעמים, בסקירה שבועית של המצב הבטחוני המסלים, מודאגת. אבל אני לא נותנת לדאגה שלה לחדור הנה. כבר מאוחר וצריך להשכיב את הילדות.

אנחנו כמעט ולא רואים כאן טלוויזיה, אבל האינטרנט, הקשר המרכזי עם חיינו הקודמים, זורם לתוך עורקינו בשצף קצף. עמוד הפתיחה יכול לספר לי 500 פעם ביום מה בדיוק קורה שם אצלכם, ולמרות זאת, לא תמיד אני יכולה להיבחן על החומר הנלמד. הכותרת הראשית, תהיה חמורה ככל שתהיה, נעלמת לעתים קרובות מהמסך לטובת איזה טור אישי על בריאות, ביקורת על ספר חדש שיצא או מייל מהחברים בבית, שמספר על האהוב החדש, על הילדים שגדלים יפה, ונו, תשלחו כבר תמונות.  

האתר של לה מונד קיבל כאן מקום של כבוד במועדפים, כדי לדעת מה קורה ולשפר את הצרפתית, אבל בסוף אני חוזרת תמיד למה שאני מכירה, כך שהעיתון הצרפתי היחיד שאני קוראת בקביעות זה ההוא שמחלקים במטרו, והוא טרוד יותר בהשתלטות הקארה על אופנת האביב מאשר בחדירה החוזרת ונשנית של צה"ל לעזה.

זה לא אגואיזם, פשוט חוסר אונים

ההתנתקות שלי לא החלה בפריז. היא תגובת מטוטלת, חדה וקיצונית, לילדה והמתבגרת שהייתי. אז חייתי את המצב הבטחוני והמדיני במעורבות אדירה רחבה ועמוקה, עמוקה מדי כנראה. קראתי את כל העיתונים, קודם חדשות ודעות ורק אחר כך מגזין, כתבתי גלויות נרגשות לשבויים שחזרו הביתה (אחד מהם גם ענה לי, לשמחתי). אסון צור וצידון קיבל אצלי ייצוג מזעזע על ארון הפורמייקה שעל דלתותיו הרשו לנו ההורים להדביק כל מה שנרצה. אני הדבקתי את תמונות ההרוגים, גזורות יפה, מסודרות אחת ליד השנייה. שנים עברו עד שהצלחתי לשכוח את שמותיהם ופניהם.

היו לי אז גם דעות מוצקות משלי. ידעתי מה נכון ומה לא נכון, ידעתי במי אני תומכת ולמה, העזתי ללכת להפגין. ולהאמין, בציניות המתבקשת שבגילאים האלה היא רק מס שפתיים, כי בכל זאת האמנתי, שמישהו יכול לשמוע. שמשהו טוב יכול לקרות.

לאט לאט התייאשתי. בדרך קרו כמה דברים טובים שהחזירו לי את האמונה, כמו היציאה מלבנון, שעד היום, רק זיכרון שידורי הרדיו שלה יכולים לגרום לי לדמוע. אבל הם היו מעטים מדי. השנים האחרונות היו רצופות התנהלות חלמאית, שרירותית, ובעיקר סיזיפית; לא רק של הפוליטיקאים ושל אנשי הצבא, גם העולם יצא משליטה באופן כללי, עם אסונות בדיוניים כמעט כמו רצח רבין ונפילת התאומים. אין לי על מי לסמוך, אין לי במה לתמוך. כלום כמעט לא נשאר מהדעות שלי, המציאות שחקה אותן עד דק. הכל נעשה מורכב מדי, על כל נימוק לכאן יש אלפי נימוקים לכיוון השני, ולא תמיד אני יודעת להכריע. לדעת מה נכון, מי אחראי.

בזאת אני לא שונה מהרבה אחרים בני הדור שלי. זה לא אסקפיזם, זה לא אגואיזם, זה פשוט חוסר אונים. אני לא גאה בו, במקרה שתהיתם.  

בפריז, הייאוש יותר נוח (צילום: דוד לפרנק, משרד התיירות פריז)

וזה גם קשור לשינוי במצב המשפחתי שלי. בקיץ שעבר, המאובק מהריסות והעקוב מדם, חגגתי יומולדת. היתה לי אז ילדה קטנה ממש ותינוקת בת חודש, גור רך וחסר ישע. אני זוכרת אותנו הולכים, משפחה חדשה ולבושה חגיגי, בנמל תל אביב היפהפה, במזג אוויר מושלם, ביום נוראי של הרבה אבדות בקרבות. אני זוכרת את רעש המסוקים, אני זוכרת בעיקר כמה קירות של ברזל היה צריך להרים כדי לא לאפשר למוות, שביום הזה הגיע במהדורה מורחבת שלו, להיכנס לחיים החדשים והפגיעים שלנו. הפלוס שתיים שבא יחד איתי אמור לכאורה להפוך אותי למעורבת יותר, לדאוג עוד יותר לעולם שבו הן גדלות. בעצם, זה כמעט בלתי אפשרי להכיל באותו מוח, באותו לב, באותה הבטן את האימה שבחיי האקטואליה עם הרכות והפגיעות שלהן.

מפריז קל יותר לחסום את רעש המסוקים. בינתיים.  

עד כדי שיחרגו מהחיה ותן לחיות

חברתי החדשה ללימודי הצרפתית, צעירה גרמנייה, שאף פעם לא שאלתי מה סבא שלה עשה במלחמה, עיקמה קלות את האף כשהזכרתי שהייתי בצבא. היא הופתעה בכלל לגלות שעשיתי צבא, ואני הופתעתי שבחורה שחיה כבר בארבע מדינות שונות, שמדברת חמש שפות ונימוסיה מושלמים, שאיתה יכולתי לדבר על תרבות וספרות בשפה שאיננה שפת האם של אף אחת מאיתנו, מופתעת מפרט טריוויאלי שכזה. לקח לי רגע להבין שזאת לא היתה הפתעה, אלא סוג מעודן של רתיעה, כי היא בטח שומעת יותר חדשות ממני, וקל לה יותר לבלוע אותן, כי הן לא לגמרי רלוונטיות לחייה.

היא לא תגיד לי כלום על זה. אף אחד לא אומר כאן כלום על כלום. אישה אחת הרהיבה עוז ואמרה לי שמאדאם, הילדה אוכלת קש שמצאה על הרצפה, זה מלא חיידקים; הם מאוד מתנגדים כאן למיקרובים, עד כדי שיחרגו מהחיה ותן לחיות המקודש שלהם. אבל איש לא אמר לי, ואני מנחשת שאיש גם יאמר לי, דבר על המצב המדיני. איש לא יגנה אותי. עד עכשיו לא הרגשתי כאן ולו שמץ של גינוי או ביקורת או רתיעה מהישראליות

הגלויה כל כך שלי. אני קוראת כאן במטרו בעברית, מדברת אל הילדות ובטלפון בעברית, בלי שום בושה או חשש. עכשיו אני מבינה שייתכן שזאת לא קבלה, אלא פשוט האדישות שגוברת כאן על כל רגש אחר.

עכשיו, ובאמת, רק כי הכריחו אותי מהעיתון לשבת ולחשוב על זה ולהפסיק להתאמץ להדחיק, אני כבר לא בטוחה עד כמה האדישות הזאת תכסה על ההתנגדות לישראל, שהלגיטימציה שלה תלך מן הסתם ותתגבר. חברה שלי כאן, צרפתייה יהודייה ליברלית, אמנית ופעילה חברתית, שמאלנית לפי השקפתה, קובלת כאן לא מעט על ההחרמה האוטומטית של ישראל שמבצעים בקלילות חבריה אנשי הרוח, כמו למשל במקרה של הסלון הספרותי שיתקיים כאן החודש ושישראל היא אורחת הכבוד שלו. אבל לא הגעתי עדיין לקרבה כזאת ולשיחות עמוקות כאלה עם אנשים שאינם ישראלים או יהודיים, מצב שיאפשר להם להסתייג בגלוי ממני, מהארץ שממנה אני מגיעה ואליה אשוב.

אני נזכרת בהפגנות נגד ישראל שהתקיימו לפני כמה שנים, בתקופת האינתיפאדה השנייה, באיטליה, בצרפת, בספרד, הפגנות ענק שיצא לי לעבור לידן כתיירת. ולפחד. לו היתה לי שרשרת של מגן דוד ייתכן שהייתי מטמינה אותה עמוק בתוך החולצה. עכשיו, כשבלה מונד הכותרת הראשית מספרת על הפעולות של צה"ל ובאותה הרחבה על הגינויים בעולם, וב-ynet אולמרט מצפה מהעולם להפסיק להטיף לנו מוסר, אני חושבת שקל יהיה יותר אם תימשך האדישות הזאת, זאת שאני בדרך כלל חושבת שהיא אם כל רע, אם כל חטאת.