לכל אישה יש שם

כבודו - כפי ששם המשפחה שלי מעיד עלי, אני נצר לשושלת ארוכה של מלמדים. אני גאה בשם הזה. אני גאה באבי שלא שינה אותו למרות שהשם היה בעוכריו כשהנאצים ראו אותו לראשונה, כשנכנסו לעיירה שלו ברוסיה. "מלמד" זיהה אותו מייד כיהודי. מה שקרה לו אחר כך, קרה לכל יהודי בעיירה שלו בעלז. אבל משפחת מלמד, קלרה וסמיון ופולה, היו הראשונים שהנאצים החלו לטפל בהם. בגלל השם.

אני בת גאה לגרישה מלמד ז"ל, ומורה לשעבר בבית הספר הממלכתי-דתי רמב"ם באשדוד. תקופה קצרה לימדתי שם בשנות השבעים, ומכל מלמדי שם השכלתי ובענווה אני חייבת לומר לך, כבודו, שאתה פשוט לא מכיר נשים. ויש כמה כאלה שהייתי רוצה להכיר לך, כמובן בהתחשב במגבלות המוטלות עליך מכוח אמונתך. לא לחיצת יד איפוא כי אם רק כרטיסי ביקור. הנה אני מניחה אותם על שולחנך.

מצגר זה קצב בגרמנית

אגב, פירוש שמך שלך, מכובדי, הוא "קצב". כמו של אתה-יודע-מי שמוחשד ביחס לא נאה כלפי נשים. יש עוד פירוש: "בעל איטליז", בגרמנית. המילון מאפשר גם להשתמש במילה "מצגר" בהוראה של "נקניקאי" או "העוסק במעיים של בעלי חיים". מטעמים של נימוס הייתי מציעה לך לשנותו, אלא מאי? לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו, כפי שכתבה יפה כל כך המשוררת זלדה, אישה שלא הזדהתה בכתיבתה בשם משפחה כדי לא להרגיז חרדים כמוך. ומי אני שאציע לך לשנות ממעשי האלוהים או ממנהגי הוריך?

לא הייתי נדרשת לשמך וגם לא הייתי מנפנפת בייחוסי, לעומת שלך – הלא שמות יהודיים מעידים על מוצאם של בעלי השמות או על עיסוקיהם – אלמלא דרשת ממני להחליף מלמד בעגלון לשם ויתור על ה"יישות העצמאית שלי". היישות הזאת, כבוד הרב, היא אישה שמחייתה על מחשבתה. לא מקובל עליך, אני יודעת. כשיש במחנה שלכן נשים חושבות, או כותבות, הן צריכות לדבר בשקט ובזהירות גדולה לבל תוקיעו ותקיאו אותן. את היישות הזאת אתה מבקש לבטל. את היישות הכותבת.

וגם את היישות הקודמת לה, באטריס אלברכט, אמא שלי ששמרה בגאון על שם משפחתה שלה עד שהגיעה לישראל ואנשים כמוך אמרו לה שזה לא טוב ככה, בטח לא לילדה, שני שמות: אמא שלי שלימדה אותי לחשוב באופן עצמאי. אמי החזקה, החכמה, שהיתה מהנדסת מכונות עם התמחות בתחום הגרעין עוד בגולה הדוויה, בשנות החמישים של המאה הקודמת. אמי שתכננה מנועים של סכרים ודברים כאלה, אתה יודע, לא קטנים. גם ממנה ביקשו שתחליף את שמה – אבל העילה היתה אחרת. גרמני מדי, אמרו לה.

סבתא אנה ובאבע דינה

אוי, והיתה עוד אחת גם לפניה. היתה סבתא רבא, שכל ניניה לא זכו לראותה אבל שמעו ספורים מדהימים אודותיה: איך ישבה ליד החלון וקראה ב"צאינה וראינה" ולא ביטלה זמנה ולא הלכה רכיל וגידלה שני בנים ושתי בנות לתפארת ועברה מלחמת עולם אחת ועוד אחת.

באבע דינה קראו לה, אלה שזכו ואלה שלא, וכולם ידעו שהיא הקימה במו ידיה את בית החרושת הראשון לקרח בבוקובינה לפני יותר ממאה שנה, כבוד הרב. ובענין קלה וחמורה – לחתולים של הבית היתה מלבישה גרביים לערב פסח, לבד ייכנס למעונה אבק חמץ. נו, לא אישה כלבבך?

לו זכית לראותה היתה מלמדת אותך שאין אומרים "אג'נדה" כי מקור המילה לטיני ולא אמריקני-מעוות, ולפיכך יש לומר אגנדה, כי מן הלטינית אנו מעתיקים ללשוננו כך. ובכלל, היתה נוזפת בך ביידיש, זייט מיר מוחל, אפשר רעדט מען לשון-קודש? בלשון הקודש השגורה בפיך כפי שהלטינית היתה שגורה בפי באבע דינה, אפשר להגיד "סדר יום".

באבע דינה, אתה כבר יכול לנחש בעצמך, שמרה על שם משפחתה מנעוריה כעל אוצר. זה היה אוצר של זהות ושל זכרון, של אישיות ושל יישות.

כשאתה מבקש מנשים לוותר על שם נעוריהן, שמן מבית, אתה לא רק מוחק את זהות נעוריהן ובתיהן. אתה, כבוד הרב, מבקש למחות את זכרן של מליוני משפחות בישראל. כולן ראויות להיזכר לא פחות מן המשפחות שלי, מן הנשים הנפלאות שבמשפחה שלי, שהן שורש נשמתי וחלבי ודמי ממש. אשמח להכיר לך עוד נשים נפלאות שכאלה, כבוד הרב. האם תרצה?

ולכל אישה כזאת יש שם, כבוד הרב, שנתן לה אלוהים. ונתנו לה אביה ואמה.