הלו עזה, כאן שדרות

מהטלפון הנייד בוקע קולו של ד"ר אכרם עיג'לה, "שלום לכולם, אני מאוד שמח לשוחח איתכם", הוא אומר. "תרגישו חופשי להגיד לאנשים אצלכם שבעזה יש שותפים לשלום, יש להם עם מי לדבר". אכרם עיג'לה, ד"ר לכלכלה המתגורר בעזה, רואה בעצמו שותף כזה, שותף להידברות ולשלום.

בצידו השני של הטלפון עומד אריק לוין, תושב שדרות, ומתרגם את השיחה לקהל בעצרת. "ומה ניתן לעשות כדי ליצור את הגשר ולקדם את האינטרס המשותף?" הוא שואל. "צריך להתחיל מהורדת הסגר, צריך להבין שבצד השני יש בני אדם" עונה ד"ר עיג'לה.

זה סיפור שמתחיל בבלוג. לפני קצת יותר מחצי שנה, במהלך ההתחממות ברצועה וחילופי

הירי בין הצדדים בחרו שני אזרחים, ישראלי ופלשתיני, להציג אפשרות שונה ופתחו בלוג באינטרנט. הרעיון שעמד מאחורי הבלוג היה להפסיק את האלימות מתוך הכרה של כל צד במצוקתו של הצד האחר. הפלסטיני, מחשש שייתפס, קרא לעצמו 'איש שלום' (PEACEMAN) והישראלי, בחר בשם האופטימי  'איש תקווה' (HOPEMAN).

במקביל להקמת הבלוג החליטו הצדדים על הגדלת המאמצים והקימו ארגון בשם 'קול אחר'. מול המאבקים בין ראשי השלטון ראו עצמם אנשי 'קול אחר' אנשי בשורה המחזירים לתודעה הציבורית אלטרנטיבה שכוחה, פתרון חלופי לאלימות– פתרון שיבוא דרך הידברות.

במהלך החודשים התקיים דו שיח בין הצדדים באמצעות שיחות טלפון. כל צד סיפר על קשיי היומיום, על הפחדים ועל המצוקות שנוצרו בעקבות המצב. ההכרה ההדדית באחר, בשונה, באדם שמעבר לגדר, היוותה עבור אנשי הארגון פלטפורמה לקידום השיח האזרחי בין הצדדים.

רוכבים לשלום

השיח האזרחי היה אמור להגיע לשיאו ביום שישי האחרון, חודש וחצי לאחר כניסתו לתוקף של הסכם הרגיעה בין חמאס לישראל. התכנית המקורית כללה מסע אופניים ועצרת בישראל ובמקביל, אירוע זהה בעזה. ואולם, המשבר שפקד את הרצועה הוביל לביטול האירוע בצד הפלסטיני וכך לשינוי התכניות גם בצד הישראלי.

במתכונתו החדשה התקיים מסע האופניים המתוכנן ללא פרטנר לרכיבה בצידה השני של הגדר. קבוצת רוכבים בני כל הגילאים יצאה משדרות לעצרת שהתקיימה בכפר עזה במסע שמהותו דחיפה להידברות. נסיעה של כעשרה קילומטרים היוותה, בעבור הרוכבים, דרך להעביר פתרון אחר בנוגע לאיום הקסאמים ופצצות המרגמה.

"לתמוך 60 שנה בכוח, זאת נאיביות"

העצרת, בדומה למסע האופניים, הושפעה מהמצב השורר ברצועה ולכן,

תקוות המארגנים - לראות בצידה השני של הגדר עצרת פלסטינית - נתבדתה במהרה. למרות השינויים השתדלו המארגנים לעמוד בתוכנית ושוחחו עם הצד הפלסטיני באמצעות טלפון נייד שחובר למיקרופון. כמו כן, הפריחו המשתתפים בעצרת בלונים ועפיפונים וסימלו בכך אות לשיתוף בין הצדדים."רעיון העצרת" אמר לוין, "הוא קריאה לעצמנו, לתושבים ולשלטון להמשיך ולשמר את הרגיעה ולהוביל מהלכי הידברות נוספים".

בנוסף להובלת מהלכי ההידברות נראה שהארגון החזיר לחבריו את התקווה והאמון בעצמם. "אם יתחילו פה הפצמ"רים מחדש אני אהיה בבעיה קשה מאוד", אומרת ליאורה איילון, תושבת כפר עזה ופעילה בארגון. "אם המדינה מציבה אותי בחזית ולא ממגנת לי את הבית, לפחות שתיתן לי קסדה ואפוד. יום אחד אני אהיה מחויבת לתת לנכדים ולנינים שלי הסברים לשאלה 'ואיפה את היית כשכל

זה קרה?' אני רוצה לדעת שעשיתי מה שיכולתי כדי לשנות".

חבר נוסף בארגון הוא זוהר אביטן, רכז מכינות ב'מכללת ספיר' ודמות בולטת במאבקיה של שדרות. "לשמחתנו, מצאנו גם בצד השני אנשים פשוטים שרוצים כמונו שלום", מספר אביטן. "אחרי שמונה שנות קסאמים באזור הזה, כבר ברור לכולנו שמיגון נותן ביטחון אבל לא תורם בבניית חברה. כדי לרפות את ידינו בהקמת הארגון ובשיח שיצרנו כינו אותנו נאיבים. אבל נאיבים הם אלה שמאמינים שבכוח ניתן לפתור בעיות. אנחנו אמיצים, כי צריך להיות אמיץ כדי לדבר עם הצד השני במטרה לבנות פה חיים. לתמוך 60 שנה בכוח, זאת נאיביות".