בחזרה מארץ לעולם לא

בשיאו של הסרט הדוקומנטרי "Some Kind Of Monster" לארס אולריך וקירק האמט נוסעים יחד לצפות בהופעתה של "אקובריין", הלהקה החדשה של ג'ייסטון ניוסטד, הבסיסט המוכשר שעזב את מטאליקה והשאיר את חבריה ממורמרים, מלאים בכעס ואכזבה ועל סף פירוק.

ניוסטד, שהצטרפותו ללהקה אחרת בעודו במטאליקה הובילה לפיצוץ עם ג'יימס הטפילד, נתן באותו הערב הופעה מעולה. מיד לאחריה הסתלק מבלי לגשת אפילו להאמט ואולריך שרצו לבקר אותו מאחורי הקלעים ולומר שלום. אולריך, מיואש כולו, פזל למצלמה ואמר: "ג'ייסון ניוסטד הוא העתיד, מטאליקה היא העבר". היום, כשבע שנים אחרי, אין ספק שהוא טעה.

הטפילד. זועק בכל קולו (צילום: אור אלתרמן)

מאז המשבר עם ניוסטד הלהקה התאוששה. היא צירפה אליה את הבסיסט האדיר רוברט טרוחיליו, הוציאה את האלבום "St.Anger", המשיכה לכבוש יעדים ברחבי העולם ושמרה על המקום הבלתי מעורר שלה כלהקת המטאל הגדולה בעולם.

אבל בתוך כל הפעילות שלה, תמיד נותר ניצוץ של ציפיה ליותר. האלבום "St.Anger" שאיכזב רבים ממעריצייה רק חיזק את התחושה.

המשכנו לחכות לרגע בו חייה החדשים של הלהקה הגדולה הזו יחלו. בחודשים האחרונים המעריצים ספרו כל שנייה, עד לרגע הזה, היום בו יוצא ברחבי העולם, כולל בישראל, האלבום החדש, "Death Magnetic". למרות השם הסימבולי, מטאליקה רחוקה מהמוות, היום יותר מאי פעם.

הדבר הראשון שפוגע בך, אחרי שמיעה ראשונית של האלבום, זה החזרה למקורות. מטאליקה נשמעת היום יותר "מטאל" מזה שנים רבות, אולי מאז "And Justice For All" שיצא לפני כ-20 שנה. מלבד שני שירים רגועים יחסית, כל שירי האלבום הארוכים, דוחפים קדימה בכל הכוח כשהם עמוסים בריפים מטאליים ונפוחים, במקצבים כוחניים ומסורתיים ובסולואים מהירים ומשוכללים.

בהאזנות חוזרות, אתה גם מפנים את תרומתו של כל מוזיקאי בלהקה ליצירה החדשה. קירק האמט, שזנח את הסולואים המפורסמים באלבומים האחרונים, מחזיר למוזיקה, תו אחרי תו, את הטכניקה והרגש המדהימים שהפכו אותו לגיטריסט שהוא.

מטאליקה. ברוכים השבים

הטפילד, שמנגן גם הוא נפלא, זועק בכל קולו את מילותיו האפלות, החזקות והנוגעות. טרוחיליו, שאמנם נמצא בלהקה כבר חמש שנים אבל עדיין נחשב לרכש הטרי, מראה סוף סוף כמה הוא יכול לתרום לכתיבה, להרמוניה ולאנרגיות האדירות. ואולריך, שבשנים האחרונות נחשב על ידי המעריצים לחוליה החלשה בלהקה בכל הקשור לנגינה, גורם לך לחייך כשאתה מקשיב לנגינה הזורמת והשולטת שלו ומבין כמה כל מכה ומכה חשובה לו.

כמו מאיץ חלקיקים

בחודשים האחרונים יצאו שלושה שירים חדשים מתוך האלבום. תחילה היה זה "Cyanide" שהופיע בעמוד המייספייס של הלהקה מתוך הופעה בפסטיבל "אוזפסט" בארצות הברית. השיר הזה מביא איתו קצת מכל מה שמטאליקה עשתה במהלך השנים. הוא עולה ויורד, משאיר את המאזין מרותק למה שעתיד לבוא בעוד חמש שניות. השני היה "My Apoclypse", השיר שסוגר את האלבום, מביא טראש מטאל במיטבו ובהחלט מחזיר רגעים מאלבומים ישנים ומופתיים כמו "Ride The Lighting" או "Master Of Puppets".

האחרון היה "The Day That Never Comes". שיר מצמרר ונוגע שמתחיל ברכות והופך לכבד ועצבני בחלקו השני. על פי הלהקה, השיר מבוסס על יחסי אב ובנו, על דחייה וסליחה. את הקליפ המרשים שהופק לשיר, הם לקחו למקום קצת אחר ויצרו סיטאציות טראגיות ואנושיות של חיילים אבודים בקרב, עם התיחסות מתבקשת למלחמה בעיראק.

טרוחיליו. אנרגיות אדירות (צילום: אור אלתרמן)

לפני עשרה ימים דלף האלבום כולו לרשת. ללהקה שפעם עצבנה תעשייה שלמה ומיליוני צרכנים כשהתנגדה לתוכנת הורדת השירים "Napster", זה לא הפריע, ואולריך סיפר כי "דברים כאלה קורים. השנה היא 2008 ואנחנו לא יכולים להיות יותר שמחים ומרוצים". בנוסף, מוציאה הלהקה היום את האלבום כולו לתוך משחק הוידאו הפופלרי "Guitar Hero".

אבל זה עוד לא הכל, כמסע קידום לאלבום ובכדי לא להשאיר את המעריצים המחכים בלי כלום, מטאליקה פתחה לפני כמה חודשים אתר בשם "Mission Metallica", שמוקדש כולו למאחורי הקלעים של האלבום. במקביל גם השיקה תחנת רדיו דיגטלית, בה נוגנו במשך חודש שלם שירי הלהקה, עם אירוחים חיים, ראיונות ואורחים מפורסמים. לפני כמה ימים, הושק גם ערוץ רשמי ביוטיוב שהביא גם הוא את הסרטונים הקצרים מתוך האולפן, החזרות וההכנות, ביניהם גם ברכה אישית ומצחיקה למעריצים מאולריך.

וחזרה ליצירה: אחרי שנים רבות עם בוב רוק בתפקיד המפיק, מי שגם תרם את הבס באלבום "St.Anger" והיה בעצם לחבר חמישי במטאליקה, במיוחד כשהפקתו הגאונית הורגשה לראשונה באלבום השחור, מטאליקה החליטה הפעם לעבוד עם ריק רובין.

ראשית נראה שמדובר בהימור בטוח כשכל מה שרובין נוגע בו, מכל קצוות הקשת המוזיקלית מזה 20 שנה הופך ליצירה נפלאה - אם זה "סלייר", ג'וני קאש, "ביסטי בויז", "דיקסי צ'יקס", "מארס וולטה", "סיסטם אוף א-דאון" או ה"רד הוט צ'ילי פפרס".

אבל מעבר לכך מעניין לשמוע מה התנגשות של להקת ענקית כמו מטאליקה

ומפיק מחונן וגרנדיוזי כמו רובין יכולה לעשות.

והמפגש הזה מרגיש כמו תוצאה של התנגשות במאיץ חלקיקים. האלבום נפתח בפצצה מתקתקת בשם "That Was Just Your Life" ועובר תהפוכות אמציונליות לאורך כל הדרך. מצד אחד, הלהקה מוציאה את כל מה שיש לה ומערבבת את כל הרגשות, הפחדים והאהבה. מצד שני, היא נוסעת בדרך ישרה אחת, על כביש מהיר ארוך ללא מוצא ואין לה שום כוונה לעצור. במיוחד בשיר כמו "All Nightmare Long" שמכה כמו מתאגרף בשיא הקריירה שלו. 

יכול להיות שזהו זה. יכול להיות שהטפילד, האמט, אולריך וטרוחיליו, 25 שנה לאחר אלבום הלהקה הראשון, נמצאים היום בשיאם. ויכול להיות שהם עוד יפתיעו. אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח. מטאליקה פה, היא בליבנו ונשמתנו, חזרה מארץ לעולם לא. 

Death Magnetic, מטאליקה, הליקון