איך תרם משה קצב לניצולי השואה?
בראשית השבוע אישרה הכנסת שורה של קיצוצים בתקציבי המשרדים על מנת להגדיל את קצבאות קורבנות השואה ובהזדמנות זו - לממן גם צרכים אחרים. בין היתר יקוצצו שירותים לילדים בסיכון, מיגון עוטף עזה והתוכנית לחיזוק הצפון. שימוש ציני של מצוקת ניצולי השואה?
משה קצב, הנשיא לשעבר, תרם השבוע בעל כורחו 70 אלף שקל לטובת ניצולי השואה. התרומה הזאת קוצצה מתקציב הלשכה שהוא כבר בונה למרות הסכנה שהיא תילקח ממנו אם יורשע בקלון. קצב איננו היחיד שנאנס לתרום. קיצוצים דומים נעשו גם בתקציבי לשכות הנשיאים לשעבר קציר ונבון, ושל אלמנות הנשיאים הרצוג וויצמן. לנשיא פרס קיצצו את תקציב הנסיעות לחו"ל ב-416 אלף שקל לטובת הניצולים.
הח"כים לא קראו מה הם מקצצים
התרומות הן טיפה בים הקיצוצים בתקציבי המשרדים שאושרו בוועדת הכספים בראשית השבוע. 764 מיליון שקל שנועדו להגדיל את הקצבאות לקורבנות השואה, ובהזדמנות זו לממן גם צרכים אחרים, שהאוצר לא מצא להם מקור מימון אחר. הגרזן הונף על 500 סעיפים בתקציבי המשרדים. הסכומים מפורטים ב-56 עמודי החוברת שהוגשה לוועדה. אבל רוב הח"כים שתמכו בקיצוצים לא טרחו לעלעל בה כדי לעמוד על טיבם.
עם זאת, כבר במבט חטוף על פני מאות קיצוצים אחרים ניתן להתרשם שמדובר בקילוף שכבות שומן שהעלתה הביורוקרטיה בהעדר דיאטה אחרת. אגפי האוצר, למשל, לא ישותקו אם ייאלצו לגמור את השנה עם פחות 20 מיליון שקל בהוצאה השוטפת.
היו לוועדה סיבות טובות לערער על הקיצוץ: שיעורו הכפול מהחלטת הממשלה - 6% מהתקציב במקום ה-3% שאולמרט התפשר עם השרים המתנגדים; הטרמפ הציני שהאוצר תפס על מצוקת ניצולי השואה בעסקת החבילה הכפויה הכוללת מימון צרכים אחרים, שבלעדיהם אפשר היה להסתפק רק בשליש מהסכום (230 מיליון שקל); והתרגיל התמוה של קיצוץ 100 מיליון שקל מתקציב הביטחון, כדי להגדיל את אותו תקציב ב-109 מיליון. הכל תחת ערפל שחזר והוכיח כי בתחום האפור של הביטחון איש הישר בעיניו יעשה.
הרוב בוועדת הכספים שתמך בקיצוץ, נמנע מלהתחשבן עם האוצר לכבודם של ניצולי השואה. נראה שזו היתה גם הנחת העבודה של ראשי האוצר בעניין זה מול הממשלה והכנסת, כאילו לא די היה בהתנכרותם הביורוקרטית ההיסטורית למצוקת הניצולים. האוצר סחב את פירעון החוב הכספי והמוסרי הכרוך ביישום מסקנות ועדת דורנר, עד לרעיון הטרמפ שהפך את הניצולים לבני ערובה בעסקת הסחיטה שבקיצוץ הגדול.
ניפחו את התקציב בשביל לקצץ
לו כל חברי הוועדה היו מקצועיים ובעיקר אכפתיים כמו השלושה שהצביעו נגד הקיצוץ במחאה על התרגיל (שלי יחימוביץ וזאב אלקין מהקואליציה וחיים אורון מהאופוזיציה), הם היו יכולים הופכים את חוברת הקיצוצים לחרב פיפיות, בעיקר לקראת הדיון בתקציב הבא. שכן בחינת פרטי הקיצוצים, דוגמת אלה שנעשו בתקציבי לשכת הנשיא ומשרד האוצר, היתה מעלה את הסברה שמא מדובר שם בכלל בהוצאות מנופחות מלכתחילה.הניפוח התקציבי האפשרי מזכיר את הסוג המוכר לנו מתרגיל ה"עזים" שהאוצר מכניס לחוק ההסדרים כדי להוציאם במיקוח הפוליטי. אלא שכאן מדובר בכסף גדול. אומדן של 500-400 מיליון שקל מכלל הקיצוץ שהובא לוועדת הכספים, שאפשר היה לקצץ מראש באותם מאות סעיפים בהכנת התקציב. ואם כך היו פני הדברים - מי יתקע לידינו שחוברת הקיצוצים איננה בעצם תכנית מגירה ואולי רק דוגמית לכיסים מנופחים נוספים בתקציב? אם ניתן היה לקצץ בכולם מראש, הרי לכם 2 מיליארד השקלים שחסרים בתקציב 2009.
יו"ר הוועדה החדש, ח"כ אבישי ברוורמן, לחץ על אישור הקיצוץ בלי חשבונות, כי ניצולי השואה הם ערך עליון גם בעיניו. זה היה מבחנו הפוליטי הראשון בתפקיד, ושר האוצר רוני בר-און אף מיהר לברכו בטלפון. באוצר חששו מהמינוי של הכלכלן המקצוען ובעיקר הדעתן. אבל מוקדם לומר שהוא מיישר קו. הביקורת שלו מכוונת מעל לפרטי התקציב.
"תהליך הכנסת התקציב פגום אצלנו מהיסוד", אמר השבוע. "בארה'ב הבית הלבן עובד קודם עם הקונגרס על סדרי העדיפויות וגודל התקציב. אצלנו הכל הפוך. פקידי האוצר קובעים את סדרי העדיפויות על תקציב השנה הקודמת, ומגישים לנו מסגרות סגורות. הדיונים בממשלה ובכנסת הם חסרי משמעות. שרים וח"כים מתמקחים על כסף קטן.
זו תרבות שהתפתחה מכישלון שיטת הממשל. יותר מדי שרים שמתחלפים כל חצי שנה במערכת שאין בה בקיאות מקצועית ויש לא מעט הפקרות פוליטית.
הוויכוח הציבורי שמתמקד בחוק ההסדרים הוא הצגה ששותפים לה פקידי אוצר, ח"כים מתוקשרים ועיתונאים. השילוש הקדוש הזה יודע שבסוף יוציאו מהחוק את רוב הדברים אבל בהיעדר דיון רציני על התקציב, מתנהל מחזה שהציבור לא מבין אותו. הדבר הזה היה צריך להיפסק במשטר נאור. אני אעשה את כל המאמצים לצמצם את חוק ההסדרים למעט הדרוש לביצוע התקציב, כי הדרמה הזאת היא בקושי טלנובלה. יש בה יותר שקר מאמת".
ברוורמן היה מבוקש השבוע יותר כפרשן של הצונאמי המאיים על המערכת הבנקאית האמריקנית. הוא לא יודע לומר כמה זמן יימשך המשבר החמור שידעה אמריקה מאז שנות ה-30. הוא כן יכול להרגיע שהבנקים שלנו לא ייפגעו. "אנחנו מדינה קטנה ונגזרת משוק ההון העולמי, אבל אינני צופה זעזועים במערכת הפיננסית הישראלית. המערכת הבנקאית שלנו יציבה וחסונה. ההשלכה היחידה תהיה בהאטה המשמעותית שלא תפסח עלינו".
"להפסיק את המסחר באשליות"
ברוורמן מודאג יותר מכך שאנחנו לא מתמודדים עם הבעיות האמיתיות שלנו. "ישראל לא צועדת בתוואי של צמיחה ברת-קיימא. הצמיחה לא היתה נמשכת גם בלי המשבר העולמי. המדינה לא משקיעה מספיק בהון האנושי שלה, בחינוך, בהשכלה הגבוהה ובמחקר, וגם לא מבצעת את הרפורמות הדרושות בשיטת הממשל ובביורוקרטיה – המקומות שבהם מסוגל הפוטנציאל האנושי שלנו להוביל לצמיחה ברת-קיימא. עד שלא נבתק במכת חרב את הפלונטר הביורוקרטי-פוליטי-חוקתי הזה נמשיך להפסיד כל שנה שלושה אחוזי צמיחה".ברוורמן לא הופתע מהצונאמי שעובר על שוק ההון האמריקני. "הסיפור הזה רק הולך ומחמיר. המערכת הזאת מתנהלת בשנים האחרונות בחוסר אחריות הגובל בהפקרות. יש בה שכר ואין בה עונש. בתקופה של גאות הבנקאים אומרים שהשוק עובד נהדר נוהגים בחוסר אחריות במתן האשראי, מעלים את ערך הנכסים וגורפים את הרווחים. בהתרסקות לא תראו אותם שם, כי הם יודעים ובונים על כך שהממשלה תישא בחלק גדול מהאחריות.
נביאי השוק החופשי מתעלמים מכשלי השוק, ושוקי הפיננסים הם הכי פחות יעילים בעולם. משחקים בהם חזאים ועיתונאים, שאינם אלא סוחרי אשליות, וגם אותם אתה לא יכול להעניש".
ברוורמן מוסיף כי "את המסחר באשליות צריך להפסיק גם אצלנו. הצמיחה היתה בגלל ההון האנושי וההשקעות הגדולות, אבל מצד שני לא נבנה אפילו מפעל חדש אחד בנגב ובגליל. אי השוויון גדל החינוך וההשכלה הגבוהה בירידה. אנחנו בתקופת מעבר. אבל ישראל לא תשרוד אם תתבולל באותו קפיטליזם מעוות ורקוב שמתפתח בעולם. עם ישראל צריך את החברה הסולידרית ואת הערבות ההדדית היהודית.
"לקפיטליזם יש כוחות הרסניים. למזלה של אמריקה הנגיד שלה הפנים את המשבר של שנות ה-30 והחליט כי לא הוא ישלם על עיוותי השוק שיש בהם לא מעט שחיתות. הוא איננו האיש שיקבל על עצמו את האחריות להתמוטטות כללית של הבית שתביא לאבטלה של מיליונים. לכן מיהר לעצור את השיטפון בהורדת הריבית ויחד עם שר האוצר עשו את המהלך הלא קפיטליסטי של התערבות המדינה בשוק ההון כשהלאימו את הבנקים".
הלקח של ברוורמן - הביטו לאירופה ולא לאמריקה. "גם אצלנו ניתן לבסס קפיטליזם נאור, סוציאל-דמוקרטי, עם מספר קטן של שרים בממשלה, חלקם מקצועיים וכולם לא מושחתים. כאלה שרואים לטווח ארוך, עושים משק חופשי עם איזונים ובלמים בחקיקה, נאבקים בחלוקה הלא צודקת של ההון ונותנים עדיפות לקידום החינוך, ההשכלה הגבוהה והבריאות. זוהי דרך ביניים לא פשוטה ומאד קשה בעידן התקשורת, שבו קל יותר לקנות את העם בלחם ושעשועים, אבל למדינת ישראל זה הכרחי".
לפנייה לכתב/ת 
