"די, אמא. תפסיקי"

לפני כחודשיים התעוררה אמילי בת ה-8 לפנות בוקר, ממכות שניתכו עליה ללא הפוגה. היא פקחה את עיניה אל מראה נורא שהיווה עבורה סוף של כל המוכר והידוע לה והתחלה של מציאות חדשה. אימה עמדה מעליה, צעקה והשמיעה קולות של חיה, נהמות ושאגות ותוך כדי כך הכתה את אמילי בכל גופה. היא הגיעה לפנימייה חבולה בכל גופה. רוב המכות היו יבשות ואחת מהן פגעה בראשה.

עוד בפרויקט: הילדים של כולנו

• רוצים לעזור לילדים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
• יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
• המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
• וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
• כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?  
• וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט  
• ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
• העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
• יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
• 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
• התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
  

לא ברור אם הייתה זו הפעם הראשונה, אך משפחתה של אמילי לא הייתה מוכרת לרווחה עד לאותו מקרה. שכנים ששמעו צעקות ורעש חשוד מהדירה, הזעיקו את המשטרה וסיפרו ששמעו את הילדה מתחננת על נפשה "די, אמא. תפסיקי", "מה קרה, אמא?" האם המשיכה להמטיר את מכותיה. אימה של אמילי אושפזה ואמילי נלקחה לבדיקה במיון ומשם לקלט חירום בפנימייה.

"מי משגיח פה בלילה?"

מאז הגלידו השריטות וסימני המכות היבשות נעלמו. למכות הרגשיות ייקח זמן רב להירפא, אם בכלל. "זה דבר נורא שקורה לילד, שאמא שלו אמורה לשמור עליו", אומר יוגב, מנהל הפנימייה אליה הובאה אמילי.

אמה של אמילי חד הורית. מדיווחים של צוות בית הספר בו ביקרה אמילי בעבר, עולה ילדה נורמטיבית, אינטליגנטית מאוד, עם פער מסוים בין יכולותיה הגבוהות לבין התפקוד בפועל. גם המשפט הזה נורמטיבי למדי להורים שראו ילד או שניים.

"כאשר הגיעה אמילי לפנימייה", מספר יוגב. "ניכר עליה שהייתה מאוד מבוהלת וחרדה, אך מצד שני, היא הייתה מאוד מאופקת ומנומסת. מאוד אסופה. היא שאלה הרבה שאלות: 'איפה אני אשן? איפה אגור? כמה חברים יש פה?' היא ביקשה לא לנסוע הבית וגם לא רצתה בהתחלה להיות בקשר עם אמה. היא שאלה 'מי משגיח פה בלילה? מי יהיה איתנו?'"

"בדרך כלל כשהילדים מגיעים אלינו לראשונה, הם בוכים", מספר יוגב. "הם רוצים הביתה למרות מה שקרה להם בבית ושבגללו הוציאו אותם. אמילי לא בכתה ולא רצתה לחזור הביתה. אולי זה מצביע על עומק הטראומה שחוותה. אחד הסימנים של טראומה הוא הימנעות ממקור הטראומה. היא אמרה 'לא רוצה לדבר איתה. לא רוצה לשמוע עליה. אני מאוד מאוד כועסת'".

לאט לאט עולים שברי סיפורים

אמילי עברה בפנימייה אבחון פסיכולוגי מלא ובמקביל קיבלה מהצוות הטיפולי של הפנימייה הרבה חיזוקים, הרגעה ותמיכה. היא מקבלת כיום טיפול נפשי סדיר ועובדת עם העובדת הסוציאלית על עיבוד האירוע הקשה שעברה. היא יצאה מקלט החירום של הפנימייה וכעת היא חניכה מן המניין.

"אמילי הייתה צריכה חיבוק, יחס חם וסביבה מוגנת", אומר יוגב. "חשוב לה שיש מדריך לילה ששומר. העברנו לה הרבה פעמים את המסר שכל המערך שמספק הגנה וביטחון נמצא פה בשבילה. זה מסר מאוד משמעותי לילדים שמגיעים למצב כזה".

"כיום אנחנו חושבים שאולי זו לא הפעם הראשונה שאמילי חוותה אלימות. כשילדים שעברו טראומה מתחילים להרגיש בטוחים יותר, הם הרבה פעמים משחזרים כל מיני התנהגויות שנחשפו להן. בהתחלה הם מאוד משתלבים ומרצים ומתאמצים להשתלב. ברגע שהם נקלטים בפנימייה כחניכים מן המניין, עולה לעיתים התנהגות תוקפנית, עולה חוסר שקט ומתחילות הצקות לילדים אחרים. אם ילד מראה שתלטנות כלפי ילדים אחרים למשל, שאינה מתאימה לגילו, זה נובע הרבה פעמים משחזור מודלים של התנהגות אליהם נחשף בעבר. לאט לאט עולים ממנה שברי סיפורים".

אמילי היא ילדה מאוד מרצה. היא מחפשת אהבה, אוהבת מגע, יוזמת חיבוקים כלפי הצוות וזקוקה לאישורים לעובדת היותה אהובה. היא שואלת שוב ושוב את הצוות 'אתם אוהבים אותי?' מצד שני, כשמקללים אותה, היא טוענת שיש לה זכות להחזיר ולנהוג באלימות ולעיתים היא מגיבה בביטויים אלימים מאוד כלפי ילדים אחרים, ללא פרופורציה לאירוע הספציפי שקרה. היא כועסת על הרבה דברים.

"'לא רוצה לראות את אמא אף פעם"

באחד הלילות בפנימייה, אמילי חלמה שמישהו קושר אותה ומרביץ לה. היא פוחדת להירדם ושמחה שהיא ישנה עם בנות נוספות בחדר. על אמה היא אומרת: 'לא רוצה לראות את אמא אף פעם'.

אמה של אמילי באה לבקרה פעמיים עד כה. לאחר עבודת תיווך רבה של הצוותים המקצועיים, אמילי מוכנה לקשר עם אמה, אך באופן טבעי היא אמביוולנטית לגביו. "היא פוחדת לאבד את אמה", אומר יוגב. "יש המון עבודה לעשות פה. אני חושב שמעבר לטיפול שאמילי ואמה עוברות בנפרד יש חשיבות רבה לטיפול הדיאדי (זוגי) במקרה זה.

זהו אירוע ששתיהן היו קורבנות שלו בסופו של דבר. כאיש מקצוע אני רואה את המקום הקשה שאמה של אמילי מצויה בו ורואה את הכוחות והיכולת שיש לה בתקופות הטובות שלה. היא עוד לא יציבה ופה ושם יש גם נפילות. בנפילות הנפשיות היא מגיעה למקומות לא טובים. כל הקשר נעשה מאוד בזהירות ובאמצעות תיווך. עובדת סוציאלית תמיד נמצאת בפגישות של אמילי עם אמה.

בפגישה השנייה, אמילי הניחה את הראש על אמה והתפנקה עליה. היא יכולה להגיד: "אני לא רוצה לראות את אמא", אבל כשאמה מגיעה, יש ביקור טוב. אמה מדברת על כאב ועצב. היא מאוד אוהבת את הילדה ורוצה להמשיך לטפל בה. "אני מאמין שבסופו של דבר אמילי תחזור הביתה. זו לא ילדה שאני מקווה לראות פה עד גיל 18.

"בעבודה אינטנסיבית של העובדים במחלקת הרווחה עם אמה של אמילי ושל צוות הפנימייה עם אמילי עצמה תוך טיפול דיאדי בשתיהן, הן יכולות להשתקם. משאלת הלב הגדולה שלי היא לחבר את אמילי בחזרה לאמה. זה יהיה מאוד קשה אבל זה הדבר הכי נכון לעשות".

"יש הרבה מאוד ילדים שסיפורם דומה לסיפור הזה. מדובר על ילדים עם יכולות גבוהות שהם כמו הילד של כל אחד מאיתנו. הם זקוקים להזדמנות שווה, על מנת להגשים את עצמם אחרי שהחיים טלטלו אותם. הם צריכים עזרה בלימודים, חוגים ובעיקר תשומת לב אישית. ישנם המון דברים שחסרים במשאבים של הפנימיות וכדי לקדם את הילדים הללו ולהביא אותם למקום טוב, נדרשים תקציבים שאינם נמצאים בפנימיות".

איך אפשר לעזור?

עמותת "ילדים בסיכוי", לקחה על עצמה לנסות ולמלא את החסכים של 6,500 ילדים השוהים בפנימיות. באמצעות מגוון תוכניות זמן איכות, מנסים בעמותה להעניק לילדים אלו לפחות שעתיים של תשומת לב אישית. כמו כן, פעילה העמותה בפרויקט משפחה מארחת לילדי פנימיות.

אירוע התרמה של העמותה, "תני לי יד מחבקת וטובה", יתקיים ב-24.11.08, בשעה 20:00, בהיכל התרבות בת"א. בתוכנית: ערב משירי המלחינה נורית הירש, בהשתתפות האמנים: אילנית, מרינה מקסימליאן בלומין, הראל סקעת ויזהר כהן. מנחה: מיכל ינאי. כרטיסים ימכרו במחיר של 150-600 שקלים וכל הכנסותיהם קודש לילדי הפנימיות. לחצו כאן לפרטים נוספים על האירוע. 

• כל השמות בכתבה בדויים.