חצי שירה - הסוף: איך שומרים על המשקל החדש
בפרק האחרון של "חצי שירה" – איך פגשתי את האחד בחיי, איך האורחים לא זיהו אותי ביום חתונתי ואיך שומרים על המשקל ובכל זאת – לא מוותרים על סטייק עסיסי, המבורגר או קינוח מתוק עתיר קלוריות. טור פרידה. כמעט
בחמשת השבועות האחרונים קראתם כאן את סיפור המהפך שלי. מילדה, נערה ובחורה שמנה, השוקלת 133 קילו ירדתי 71 קילו והגעתי למשקל בריא של 62 קילו. שיתפתי אתכם בדרך הארוכה הזו שעברתי, שהיו בה הרבה רגעים קשים, בהם הייתי קרובה מאוד להרים ידיים ולהישבר, וכן, הרבה רגעי אושר ושמחה, על כל קילו שנפרד מגופי. היום, בפרק האחרון של "חצי שירה" אספר לכם על החיים שלי היום, כחצי שירה אבל לגמרי שלמה עם עצמה.
הטורים הקודמים שלי:
- לא הייתי שמנה, הייתי מלכת השמנות
החיים שלי כיום
לאחר הירידה המרשימה עד כה, הייתי נחושה לשמור על ההישג, להשלים את המשימה ולרדת עוד 10 קילו. ההתמודדות עם הקילוגרמים האחרונים האלו היתה קשה במיוחד; ירדתי שני קילו ועליתי אחד חזרה, ירדתי קילו אחד והעליתי אותו שוב. היה לי קשה לרדת יותר מזה, ידעתי שהכל ירד אבל זאת רק שאלה של התמדה לאורך זמן עד שזה יקרה.
אכן לאט לאט הקילוגרמים האלה ירדו, עוד קצת כושר, עוד קצת הליכון, והגעתי ליעד הסופי, הגעתי למנוחה ולנחלה – סיימתי את הפרוייקט של חיי וסגרתי ירידה של 71 ק"ג.
כל-כך הרבה אנשים שואלים אותי מה היחס שלי לאנשים שמנים כיום, כשאני רזה. אני לא רואה ומעולם לא ראיתי אנשים מלאים כשונים. קשה לי כשאני רואה אנשים שופטים אחרים בגלל המראה שלהם, מביטים להם בצלחת כשהם אוכלים, משמיעים את דעתם על סוג האוכל שהם בוחרים לאכול.
דרך ארוכה ולא קלה עברתי מהתמונה מימין לתמונה משמאל
אני יודעת איך הרגשתי בתור שמנה, זו שסופגת את המבטים המעליבים במסעדות ובאירועים; כמה לקחתי ללב ובכיתי בדיוק בגלל אותן הערות וליחשושים, שגרמו לי להרגיש חריגה.
לעולם לא אשכח את הימים בהם יצאתי לבלות עם חברים והתביישתי לאכול לידם, למרות שבטני קרקרה עד שכבר שמעו אותה בשולחנות הסמוכים. העדפתי לאכול בבית לבדי, במקום בטוח בו אף אחד לא מבקר או שופט אותי, על האוכל שאני שמה בצלחת ועל הכמויות שאני בוחרת לאכול.
לעולם לא אשכח את ההרגשה כאדם שמן, תמיד אזכור איך החיים שלי נראו לפני המהפך, וכן, אני מודה - תמיד אשאר שירה שאוהבת לאכול, גם היום. יש אנשים שאוכל בשבילם הוא בסיס לקיום בלבד, יש כאלו שיכולים לשכוח לאכול ארוחה, אבל אני לא כזו.
אני נהנית מאוכל, נהנית לבשל מטעמים ובעיני אין כמו ערב נחמד עם חברים או משפחה במסעדה טובה (כמובן עם קינוח טעים). גם אין לי בעיה להודות בזה.
ההבדל היחידי הוא שהיום אני יודעת ליהנות במידה. למדתי שלחצי מנה יש בדיוק את אותו הטעם של מנה שלמה, למדתי שכשהבטן מקרקרת אז אוכלים ולעולם לא מרעיבים את הגוף, למדתי להקשיב לגוף ולנפש, ואם בא לי משהו מתוק אז מקוביית שוקולד או שתיים אף אחד לא ישמין.
לא מזהים אותי ביום חתונתי
סיפרתי לכם על כמה דייטים לא מוצלחים שחוויתי ועל אחד קצת יותר מוצלח, אבל היה גם אחד אחר ששינה את חיי. עכשיו תשמעו עליו.
את אהבת חיי הכרתי כשסגרתי ירידה של 55 ק"ג (ככה זה כשיורדים הרבה במשקל, מתחילים לזכור אירועים לפי הקילוגרמים). הגעתי לבליינד דייט, עם מי שיהיה לימים בעלי, נטולת ציפיות לחלוטין, כבר ידעתי מספיק אכזבות. אבל שירה שהגיעה לדייט הזה, הגיעה עם הרבה יותר בטחון עצמי מאשר בעבר. ידעתי שבמוקדם או במאוחר אמצא את החצי השני של חצי שירה.
ביום הגדול בחיי. הייתי בשמיים כשלא זיהו אותי (צילום: שי פיירשטיין)
וכשאין ציפיות, ההפתעות נעשות רק מתוקות יותר. הופיע מולי לדייט בחור ממש מקסים, נוצר ביננו קשר מיוחד וכעבור כמה דייטים גילינו שיש לנו עבר משותף – שנינו היינו שמנים. אמנם הוא כנער ואני כל חיי בערך, אבל צחקנו על כך שאם היינו באותו בית ספר, יתכן שהיה נרקם ביננו רומן כבר בגיל צעיר, ליד שולחנות הממתקים במסיבות הכיתה של יום שישי, כששנינו ישבנו בצד בדרך-כלל. הקשר התהדק מהר מאוד, ידענו שזה זה. כעבור פחות משנה החלטנו – אנחנו מתחתנים.
כמו כלות רבות, גם אני הייתי במצוד אחרי השמלה המושלמת, הנעליים הכי נוחות, ומה לעשות - גם לפיגורה דאגתי לא מעט. הזמן עד החתונה היה קצר, וידעתי שמלבד כמה קילוגרמים בודדים, אין סיכוי שאגיע למטרתי הסופית - 71 קילו פחות ממשקלי לפני תחילת התהליך.
ביום חתונתי שקלתי 12 קילו יותר מאשר היום, אבל זה לא הפריע לכמה אורחים בחתונה לא לזהות אותי. הסתובבתי בקבלת הפנים בחתונה בשמלתי היפה, עברתי בין מאות המוזמנים ולא האמנתי. למרות שמלת הכלה שלגופי, למרות שהיה צמוד אלי חתן כל הערב ולמרות שהצלם עקב אחרינו כל הערב ולא הפסיק לצלם, חלק מהאורחים פשוט לא זיהו אותי. הם היו רגילים לשירה השמנה, ציפו כנראה לכלה עגולה ומלאה, ולא האמינו כאשר התקרבתי אליהם לומר שלום.
אחד האורחים, שהכיר אותי מילדות ולא זיהה אותי ביום חתונתי, היה גם זה שקבע את הכינוי העתידי שלי. הוא נכנס לגן האירועים, בירך את בני המשפחה, עבר לידי מבלי להתייחס, ניגש לאימי ושאל אותה, "איפה הכלה?" כאשר אימי הצביעה עלי הוא אמר בתדהמה: "וואו, זו לא שירה, זו חצי שירה", מאז כל חבריי קוראים לי כך.
לימודי תזונה – המהפך של חיי
בתקופה בה עברתי לגור בארצות-הברית לצורכי עבודה, למדתי תזונה. הלימודים ריתקו אותי, פתאום הבנתי כל-כך הרבה דברים שלא הבנתי קודם.
הבנתי למה נעצרתי במשקל במשך הדרך, למה כדאי לאכול סוגי מזונות מסויימים ולא אחרים. הבנתי שבעצם מה ששומר עלי שלא להעלות במשקל זו צורת המחשבה שלי בנוגע לאוכל ואכילה, שהשתנתה לגמרי. נפתח בפני עולם קסום, ידעתי שזה התחום שלי, שזו תהיה המומחיות שלי, שאני עוד אעזור להמון אנשים שחווים עכשיו את מה שאני חוויתי כל חיי ורוצים לשנות את חייהם ולרדת במשקל.
לקראת סיום לימודי התזונה, התקשר אליי קרוב משפחה שעבר התקף-לב שבועות ספורים לפני כן. הוא סיפר לי בעצב שקיבל הודעה רשמית מהרופא שלו שאם הוא לא ישנה את הרגלי התזונה שלו וירד במשקל לפחות 20 קילו, הסיכוי שלו להתקף לב נוסף, בתוך זמן קצר, יהיה גבוה מאוד.
הוא כבר היה מיואש, בעבר ניסה דיאטות שונות ופשוט לא הצליח, הפעם חייו היו תלויים בכך. הוא ביקש שאעזור לו. כמובן שהסכמתי.
ישבנו יחד ובנינו לו תפריט, כללנו בו את כל המאכלים שהוא אוהב, אך בכמות סבירה. מידי שבוע הוא אכל את העוגה שהוא אוהב, אכל כמו כולם בארוחה המשפחתית בשישי בערב, אבל כל השבוע שמר על התפריט שבנינו יחד.
מידי יום התקשרתי לבדוק שהוא אכן "שורד". עודדתי אותו ודירבנתי אותו להישקל פעם בשבוע בלבד ולא כל יום.
לאחר ארבעה חודשים הוא ירד 15 קילו, היום הוא מרגיש מצויין ובעיקר בריא, ואני מרגישה סיפוק אדיר, שעזרתי לו, שהייתי שם בשבילו ויותר מהכל - שהסיכוי להתקף-לב שני ירד משמעותית.
הפסקתי לפחד מאוכל
כפי שסיפרתי לכם בטור הקודם, קיבלתי הצעת עבודה בארצות-הברית. סיפרתי על הלבטים הרבים שהיו לי, כמו גם החשש מהחזרה לארצות-הברית, ממלכת הג'אנק-פוד, אותו מקום שאחראי לקילוגרמים העודפים הרבים שהצטברו בגופי. בסוף נסעתי.
ולמרות החששות שהיו לי לפני הנסיעה, הפעם, הצלחתי לשמור על משקל בריא בארצות-הברית ואפילו לרדת כמה קילוגרמים נוספים במשך התקופה הזו. ואם בטורים הקודמים נשמעתי מיליטנטית וקיצונית בכל הקשור לאוכל, עכשיו זו ההזדמנות לספר שלא כך היה. הצלחתי לשלב פעם בשבוע-שבועיים ארוחה טובה במסעדה וקינוח משובח, ואכלתי בעצם כל מה שרציתי, אבל במידה. לא ויתרתי על המבורגר טעים או סטייק עסיסי מפעם לפעם, ותמיד ניסיתי מסעדות חדשות וטעמים חדשים, אלא שהכל היה בשליטה ובתכנון. וזה בעצם הסוד הגדול.
ידעתי מהם המזונות שאני צריכה לאכול, ארגנתי לעצמי תפריט ארוחות מסודר והקפדתי שלא לדלג על אף אחת מהן. היו שבועות בהם ניסיתי להיות "חכמה גדולה" ולוותר על הקינוח השבועי, במחשבה שאולי כך אצליח לרדת עוד קצת במשקל.
אבל הופתעתי לגלות שבאותו שבוע ללא קינוח הייתי באמוק למשהו מתוק בכל יום. לא משנה מה אכלתי, פירות, קוביית שוקולד, לחם עם דבש, שום דבר לא השביע את התאווה למתוק. מאז אני לא מוותרת על אף קינוח שבועי, כל פעם אני מגוונת, והעיקר – רק את הקינוח השווה ביותר, ושלא ייחשבו לי קלוריות.
נכון לכתיבת שורות אלה, אני נחשבת רזה בכל פרמטר רפואי (BMI, יחס משקל-גובה וכו'), ושומרת על משקל בריא מזה כשנתיים ומעבר להגדרה עצמה, שמשמחת אותי מאוד, אני גם מרגישה רזה והתחושה הזו ממלאה אותי בשמחה.
למדתי לשלב את תענוגות החיים ובמיוחד להפסיק לפחד מאוכל, כל עוד אני שומרת על שליטה.
יש ימים בהם אני אוכלת יותר ויש ימים שפחות, יש ימים בהם אני בקושי גוררת את עצמי למכון הכושר, ויש ימים שאני עושה אימון ארוך יותר מהרגיל. ברור לי שספורט יהיה חלק בלתי נפרד מחיי, לפחות בשנים הקרובות.
חצי שירה, אבל כבר לא חצויה
ברור לי שכמו כל אישה, גם אני אעלה במשקל בהריון. ההבדל היחיד הוא ששירה הרזה תדע לרדת את זה בחזרה אחרי הלידה, כבר עשיתי את זה פעם אחת, לא?
לא משנה מה עובר עלי ואיך היה היום שלי, בכל ערב אני מסתכלת במראה ומודה לעצמי על השליטה, על כוח הרצון, על ההתמדה והנחישות. אני מסתכלת במראה ועדיין (קצת) מתקשה להאמין שזו באמת אני.
היום אני לא מתביישת להגיד שאני רעבה (הרי שירה השמנה היתה מתביישת לאכול ליד אנשים), היום אני לא מפחדת להגיד את משקלי (62), היום אני לא מפחדת כשמסתכלים לי בצלחת ופולטים הערה. היום אני לא מתביישת לסרב להצעה לצאת למסעדה, אם זה לא מתאים לי ולא מתביישת להוציא סנדוויץ' שהכנסתי בבית באמצע פגישה.
היום, סוף סוף, חצי שירה כבר לא באמת חצויה, היא שלמה לגמרי עם עצמה ועם איך שהיא נראית.
אני רוצה להודות לכולכם על שנתתם לי הזדמנות לספר לכם את סיפור המהפך של חיי. אני יודעת שחלק מכם היו רוצים לקרוא עוד ולשמור עימי על קשר. כל אלה מוזמנים לפנות אליי באמצעות האימייל, או להצטרף לקבוצת "חצי שירה" בפייסבוק או באתר האינטרנט שלי.
תשמרו על עצמכם ותמיד תאמינו שכן, זה אפשרי, ואני ההוכחה לכך.
עד כאן "חצי שירה" – הטור שנפרש על פני שישה שבועות וליווה את הדרך הארוכה שעברתי מ-133 ק"ג ל-62 ק"ג. אבל יש לי עוד משהו אחד לתת לכם לפני שאני נפרדת. בעוד שבועיים - פרק בונוס בו תמצאו את המתכונים האהובים עלי, אלו שהחזיקו אותי שפויה (ורזה) לכל אורך הדרך, ועוד הרבה מאוד טיפים לבישול טעים, אבל מופחת קלוריות ושומן.
לפנייה לכתב/ת 
