מתפללים לנס, בבית החולים
אמונתי כופה עלי לא להאמין בהשגחה פרטית, לא לצפות ליחס מיוחד מבורא עולם ולקבל ממנו הכל בהכנעה ובהשלמה. אבל על ספסלי האבן מחוץ למחלקת ילדים בבית החולים בנהריה אף הורה לא חושב במונחים של "טבע"
לעושה הניסים הראשי קראו פרופסור קוז'ו-קוז'ו, הוא לבש חלוק לבן של רופאים והיה לו סטטוסקופ מרהיב על הצוואר, אבל אפילו הקטנטנים הכי מטושטשים מזריקות, אלה שרבצו בכסאות גלגלים ולא הבינו למה תקעו להם צינור פלסטיק ביד, ידעו שהוא לא אלוהים ולא רופא אמיתי כי אם ליצן. בתוך כאביהם הגדולים ממידתם, בענן המאיים של אי הוודאות שאפף אותם, הם צחקו איתו.
בשנה האחרונה ביליתי שעות רבות מאוד, תמיד שלא מרצוני, על ספסלי האבן מחוץ למחלקת הילדים בבית החולים בנהריה. בפנים, בתוך פיג'מות עליזות, בחדרים שבהם השתדלו מאד להנעים לילדים את חוליים, היו אנשים נמוכי קומה, חדשים בעולם ומאמינים בכל לב בזכותם לחזור הביתה, רצוי מייד. בחוץ ישבו מבוגרים וחיכו לנס.
היו שהגיעו משפחות-משפחות, עם סלים עמוסים במזון שכמוהו אי אפשר להגיש במוסד רפואי, כזה שאהבה ורעב, לא סדר והלכות דיאטה, יצרו אותו: בשעת הצהריים אפשר היה לעצום עיניים ולנחש את המגוון האנושי המופלא על הספסלים, רק לפי הריח. סירי מקלובה מהבילים של דרוזים, מטפוניה בדואית, גבינות צ'רקסיות,
משאוושה של כולם, חמיצות רוסיות בחורף, אינג'רה כל השנה, ומדי פעם, אריזות מקדונלנדס שמישהו נסע רחוק לקנות וחזר מהר, שיהיה חם, שיהיה נעים לילד.
תמיד היתה שם משפחה עם תרמוס קפה שחור, מר כמו הצורך להמתין לתוצאות של בדיקות, מר כמו הלא-ידוע עצמו, שאחד מבניה עבר בין המבוגרים המותשים שישבו שם וחילק ובירך שיהיו בריאים. פעם אחת, כשאירעה פתאום רעידת אדמה וספסלי האבן המחוברים לקרקע במוטות ברזל זעו פתאום, כאילו היו עשויים ג'לי, כל מי שישב שם מצא מישהו שיחבק אותו, מעבר להבדלי התרבויות והלשונות והריחות והצבעים. גם זה, אם תרצו, הוא סוג של נס.
מתפללים לנס
כולם התפללו מתישהו. כמיטב יכולתם, בכוונה גדולה, לא תמיד על פי מצוות דתם הנוקדנית. כל הדתות שחיות בארץ הזאת הרי מורות למאמיניהן להתפלל בדרך מסוימת ולא אחרת, לכולן יש מה לומר בענין הנס, שמופיע בכתבי הקודש השונים שלהן כאירוע שמנוגד לגמרי לחוקי הטבע – אבל כשיש לאדם ילד בפיג'מה צבעונית בפנים, והיא מוכתמת בדם של תאונת דרכים מחרידה וגרונו חתוך וצינור פלסטיק מאפשר לו לנשום, אדם לא חושב "טבע". גם לא "טכנולוגיה רפואית של פיום קנה, הידועה בשמה הלטיני "טרכאוסטומיה". אדם חושב – אם בכלל הוא מסוגל לתרגם את החרדה העצומה לחייו של ילד למחשבות – רק במונחים של נס.
ברגעים של צלילות חשבתי שלמוסלמים הכי קל, מפני שממילא כל קיומם בעולם הזה, כמו העולם עצמו, מתפרש כגחמה אלוהית אחת ויחידה. הכל נס. עד שאדם מאבד ילד: עד שרואים שאין נחמה בכלום, לא במשפחה מחובקת ולא בבכי ולא במלמולים מרגיעים של רופאים. וברגעים האלה, שכמה מהם ראיתי השנה, אין מזור אפילו בתפילות הכי מוצלחות.
לרוב, לכולם היה קשה במידה שווה. הבדלי הדתות, ברגעי מצוקה אנושית אמיתית, מתגמדים לגמרי לנוכח הקושי וההכרח לעבור אותו, ויהי מה, כי בפנים יש ילד שתלוי בין היתר ביכולתו של מבוגר להכיל את הקושי.
זה הזמן שבו דיברו כולם אל בוראם במלים הכי פשוטות ולא-טקסיות, וביקשו ממנו משהו שעל פי השקפת חכמי ההלכה אינם ראויים לו כלל. אלוהים לא מרחם על ילדי הגן, והוא הורג גם אותם בדרכים מגוונות ויצירתיות, ולאיש לא "מגיע" נס, ורוב המבקשים ידעו זאת – ובכל זאת המשיכו להתפלל, כי אחרת אי אפשר.
פרופסור קוז'ו קוז'ו, ליצן רפואי ששמו אלן קוז'ינסקי, עבר ביניהם כדמות גדולה ומיטיבה, עם תנין פלסטיק כתום קטן שהצמיד לאוזן, ודיבר ג'יבריש כאילו היה סלולרי, עם כדורים שהעלים מאחורי פדחות פרועות-שיער, לשמחת הטף, עם הכשרון הגדול לגרום לכולם, קטנים וגדולים, לחייך לרגעים ולראות איזשהו אופק, מעבר לחרדה. מדי פעם, בהזמנת הרואים, חמק פנימה כדי להצחיק ילד שגופו ונפשו היו במצב של סטרס כה קשה, עד כי אי אפשר היה לטפל בו. וראו זה פלא – פגישה עם ליצן מורידה את לחץ הדם ומייצבת את הדופק ואז אפשר להכאיב ליצור קטן שאינו יכול להבין, כי הכאב הוא חלק מן הריפוי.
האמנם, נס?
רבים מן האנשים שיצאו משם, אוחזים חזק-חזק בילד שאוחז חזק בבלון הליום גדול וצבעוני, חשבו מן הסתם שנעשה להם נס. כי קשה מאד לחשוב אחרת כשאתה הורה: להבין שלגמרי במקרה מד"א הגיעו בזמן, והפרמדיק לא טעה ועשה מה שצריך, והדרך לא התארכה מדי, ובמיון-ילדים קיבלו הודעה בקשר, והרופא הכונן זיהה את הבעיה והפצוע הגיע לחדר הניתוחים כשעוד אפשר היה לעשות משהו, וככה, בשרשרת בלתי נתפסת של מקרים שהיו יכולים להיגמר באבל שאין לו סוף, קרה הלא-יאומן. הוא חי, הילד הזה. סימן שהיה נס, לא?
אמונתי הפרטית מצווה עלי לחשוב אחרת.
שנסים נעשו לאבותינו כשהיה בהם צורך קיומי-לאומי רציני ביותר, כגון, קריעת ים סוף ושמש בגבעון והרשימה הידועה, הספקטקולארית, של מעשי הראווה הגדולים מטעם היושב במרומים. אמונתי הפרטית כופה עלי לא להאמין בהשגחה פרטית, לא לצפות ליחס מיוחד מבורא עולם ולקבל ממנו הכל בהכנעה ובהשלמה, כולל ילדים שנרצחו בשואה וילדים שימותו השנה ברעב ובכפן ובמוקשי-דרך ובחיידקים טורפים. בימים רגילים, זה לא פשוט להתכחש כך לצורך בנס ולא לריב כל הזמן עם הבורא.
אבל למבוגרים שממתינים מחוץ למחלקת הילדים אין ימים רגילים, ואין יום ואין לילה ואין מנוחה מן הדאגה העצומה, ורק פעמיים בשבוע יש שם ליצן שמעלה חיוך שכולו נס על הפנים, וביתר הזמן מתפללים. מכוח האהבה, הדאגה, המצוקה גם מאמינים שלהם זה יקרה. הלא למען הילד הם מבקשים, לא לעצמם.
אינני יודעת אם נותרו עוד ניסים בעולם. קטונתי, ולחקור במופלא ממני ודאי שאינני יכולה, לא על ספסלי האבן מחוץ למחלקה, לא כשהואויר מלא בציפיה לפלא. אם נותרו, מי ייתן ויירדו על ההורים האלה, ועל ילדיהם, ועל כל האחרים שזקוקים להם כל כך.
