הבנקים חונקים את המשק. מה עושים?
המפלגות מגיעות לבחירות עם חובות עתק ותלות גדולה בחסדי הבנקים, ולכן נמנעות מעימות. סמכותו וכוחו של בנק ישראל מוטלים בספק. בהיעדר לחץ פוליטי והפעלת כוח של הבנק המרכזי, קשה לשחרר את המגזר העסקי ממחנק הבנקים - "החנקן של המדינה"
בימים כתיקונם המערכת הפוליטית לא היתה מחמיצה את ההזדמנות לרדת על הבנקים בגלל חלקם במחנק האשראי שמאיים למוטט את המגזר העסקי. המשבר הכלכלי איננו הגורם הישיר והיחיד. אבל נראה שהבנקים תופסים עליו טרמפ כדי להדק את עניבת החנק על בתי עסק גדולים וקטנים. הממשלה ובנק ישראל מציעים פתרונות למצוקתם. הבנקים, עושה רושם, הופכים לחלק מהבעיה.
החנקן של המדינה (1)
בהמשך תבינו במה דברים אמורים, ועד כמה מורגש כעת חסרונה של מערכת פוליטית תוססת שהשקיעה לפני שנתיים זמן ואנרגיה להפחתת עמלות הבנקים.
אבל לא רק האגו משחק כאן. למפלגות, הריאליטי של הבחירות הוא עיתוי גרוע ביותר לעימות עם הבנקים. העבודה והליכוד גוררות חובות לבנקים בסכומי עתק - עשרות מיליוני שקלים כל אחת. מספר המנדטים שלהן יורד מבחירות לבחירות. תוכניות ההבראה לא עזרו, והחובות תפחו. היום גם קדימה במצוקה אחרי הבחירות לרשויות המקומיות.
מימון הבחירות מחושב לפי ממוצע המנדטים שכל מפלגה קבלה בכנסת היוצאת ותקבל בכנסת הבאה. כל מנדט שווה 1.22 מיליון שקל. במגבלות חוק המימון קשה לנהל קמפיין אפקטיבי. החוק אמנם מאפשר למפלגות תקרת הוצאה גבוהה מהמימון הקצוב, אבל בלי אשראי בנקאי המפלגות לא יגיעו לתקרה. כאן הן תלויות בחסדי הבנקים יותר מבעבר.
גם אם המפלגות יקפידו הפעם לנהל קמפיין צנוע, מאמצי החיסכון בגבולות המימון הקצוב לא יחלצו אותן מהבוץ הכספי של החובות שצברו מבחירות קודמות. לרוע מזלן, ההחלטה על הקדמת הבחירות נפלה עם החרפת המשבר הכלכלי. באווירת המשבר שהולידה את מצוקת האשראי במשק, החטוטרת של חובות העבר וקשיי הפירעון לא עושים לגזברי המפלגות חיים קלים בבואם לגייס את ההון הנוסף.
הגזברים הם כעת אנשי המפתח אשר מייעצים לראשי המפלגות לשמור על פרופיל נמוך מול הבנקים, ולהימנע מכל חיטוט או עימות שעלולים לסגור בפניהם את הברזים. הבנקים יכולים לנצל את יתרונם כדי לקנות את שתיקת הפוליטיקאים בנזיד עדשים.
החנקן של המדינה (2)
אין תחליף ללחץ שהמערכת הפוליטית, יחד עם הגיבוי התקשורתי הבלתי נמנע, יכולים להפעיל על הבנקים כדי להקל את מחנק האשראי. את בנק ישראל הבנקים לא סופרים - בהכירם את התנהלות הנגיד והמפקח על הבנקים בעסק הזה. הבנקים מבינים שאם הכנסת בתרדמת, אין עליהם מורא של סנקציה ציבורית. בנק ישראל יכול להוריד את הריבית לשפל חסר תקדים, והם לא יורדים בעקבותיו ומקשיחים את לבם כלפי העסקים המתחננים לאשראי זול.
בבנק ישראל טוענים כי לנגיד ולבנק בכלל אין סמכות להתערב במרווחים שהבנקים קובעים בעסקי האשראי שלהם. הנגיד אמנם קובע ריבית חודשית, שאמורה להיות הסמן הימני של המשק, אבל היא לא מחייבת את הבנקים להתיישר על פיה. הם רשאים לתמחר את האשראי כראות עיניהם, בהתאם לרווח שהיו רוצים להפיק ממנו, כמו גם לסיכון שהם נוטלים על עצמם. צחוק הגורל - דווקא במצוקות המשבר הנגיד יכול לספק רק את הגזר, אבל מקל אין בידו.
תמימים הפרשנים שהבינו כי סטנלי פישר נזף בבנקאים בכנס האחרון של איגוד הבנקים, כביכול בגלל שראה בהם כפויי טובה שלא הלכו בתלם שלו ולא גמלו לו כשהגן על חוסנם הפיננסי והתחייב שלא ייתן להם ליפול. נגיד לא נוזף בבנקים, ופישר האיש לא מסוגל. הוא מעדיף לצפות שיגלו אחריות ציבורית. סגנונו מוגבל להטפת מוסר דיפלומטית, שתזכיר להם כי בתוך עמם הם יושבים, ומוטב שימצאו את "האיזון הנכון בין מדיניות אשראי זהירה לצורכי המימון של משק במשבר".
יו"ר הפועלים, דני דנקנר, השיב לנגיד בשפתו. הוא טען שם כי הבנקים לא חונקים את המגזר העסקי, אלא רק מנהלים "מדיניות סיכונים מקצועית, שקולה ואחראית". הוא יודע כי בלשון הזאת הנגיד לא יכול לבוא אליהם בטענות, אחרי שנתיים שבנק ישראל ביוזמתו מלחיץ את הבנקים לאמץ את התכנית המתקדמת והקשוחה לניהול סיכוני אשראי שנקראת "באזל 2".
מחנק האשראי - נשק יום הדין של הבנקים
אבל אין עשן בלי אש. התעשיינים והעצמאים מאשימים את הבנקים במחנק האשראי אך נזהרים שלא למתוח את החבל יותר מדי. הם לא מגלים כי הם נהפכו לבני ערובה במאבקי כוח שמתנהלים בין הבנקים לבנק ישראל בהקשר לניהול הסיכונים, ומחנק האשראי הוא נשק יום הדין של הבנקים.
הם פועלים להדוף את לחצי המפקח על הבנקים להגדיל ל-12% את הלימות ההון שלהם (היחס בין ההון העצמי לנפח האשראי שהם מספקים). בלחץ המפקח הם כבר העלו אותה מ-9.5% ל-11%, וכל אחוז נוסף פירושו פחות אשראי, אבל גם פחות דיבידנדים.
עושה רושם שמדובר כאן במחנק מלאכותי; משהו כמו דוגמית לתרחיש אימים שיתממש חלילה מהגדלת הלימות ההון, למרות שהשמיים לא נפלו לאחר שגדלה קודם ב-1.5%. אבל כשתרגילי הורדת הידיים נעשים על גב המגזר העסקי, סופם להתפתח למשחק באש, ולהסלמת המשבר הכלכלי.
כדאי לזכור כאן כי המשבר הקודם לפני 80 שנה אמנם החל בהתמוטטות הבורסה, אבל לקטסטרופה גרמו בעיקר בהלת הבנקאים שנחפזו לסגור את ברזי האשראי, ייבשו את המשק האמריקני והפכו מיליונים למובטלים רעבים. במערב הפיקו השנה את הלקח כשעקפו את הבנקים המרכזיים בהצפת השווקים במיליארדים של כסף ממשלתי.
השפל הגדול: הבנקים החמירו את המצב (צילום: gettyimages image bank)
לישראל חסר הלוקסוס הפיננסי הזה, אם כי הממשלה לא חייבת לחזק את ידו הקמצנית של האוצר, החוששת מהמרצת המשק בהגדלת ההוצאה הציבורית - בהשראת בנק ישראל. אבל נראה כי ידו של הבנק לא קצרה. מדוע שלא ינסה ללחוץ על הבנקים לרכך את מדיניות האשראי באיום שיוציא צווים להפחתת העמלות כל זמן שהם לא מפחיתים את הריבית על האשראי? זה כבר בסמכותו. הבנק איים לא מכבר להפעיל צווים כאלה אם הבנקים לא ירסנו את עצמם מרצון בסוגיית העמלות.
האם אפשר לסמוך עליו שיתנדב להביא למהפך דומה גם במחנק האשראי? לאו דווקא. על פי מבחן התוצאה של הרפורמה בעמלות, הבנק לא התייצב עד תום להגנת הצרכנים. דו"ח ביצוע תקופתי של הרפורמה שפורסם השבוע מנסה להוכיח בלהטוטים סטטיסטיים כי העמלות הוזלו, בעוד שהמועצה לצרכנות טוענת כי רוב משקי הבית עדיין משלמים יותר.
כך או אחרת - הלקח המכונן של פרשת העמלות, שאיננו שנוי במחלוקת, מלמד כי לבנק ישראל יש יותר כוח מהעוצמה שפקידיו רוצים או מסוגלים להפעיל. נזכור כי לא ביוזמתו הוא החל להתערב בסוגיית העמלות, אחרי שהתחמק מהמוקש הזה במשך שנים בתירוצים שונים. הכנסת היא שאנסה את הבנק להחליף דיסקט בוועדת חקירה פרלמנטרית ובהצעות חוק שעשו לו יחסי ציבור רעים.
רק תחת הלחץ הפוליטי אזר הנגיד אומץ לבקש מהכנסת שתיתן לו לעשות את העבודה. הוא גילה לבנק המרכזי כמה שרירים סמויים שקודם לא ידעו שם על קיומם. תקדים העמלות מעצים את החלל שנוצר במשבר הכלכלי, בהיעדרה של מערכת פוליטית פעילה נוכח כשל השוק שבמחנק האשראי. רק לחץ פוליטי היה מראה לבנק ישראל דרך נחושה ומהירה יותר לשחרור המגזר העסקי ממחנק הבנקים, אלה שפעם קראו לעצמם "החמצן של המדינה".
החנקן של המדינה (3)
האוצר הזדרז השבוע להגיב על פרסום אומדני העלות של מבצע "עופרת יצוקה". הוא טען שהם מופרכים ולא יצאו ממנו. מילא החשיבות של אמת בפרסום, אבל מדוע הוא נדרש גם לרחוץ בניקיון כפיו?
להלן ניחוש: כדי לרמוז על מקור אפשרי אחר - למי יש עניין בפרסום? למערכת הביטחון למשל. מדוע? כי המבצע יצא לדרך בסוף שנת הכספים 2008 ומתגלגל ל-2009, שנפתחה בלי תקציב, ותחייב לגבש תקציב גבוה ורלבנטי יותר מהצעת הממשלה שהוקפאה בכנסת.
המיקוח הצפוי על תקציב הביטחון הבא יהיה מהקשים ביותר שידענו בשנים האחרונות. בהכרת הנפשות הפועלות מאחורי הקלעים, מערכת הביטחון אכן מנפחת כל שנה את אומדני הצרכים שלה, ולא תחמיץ גם את ההזדמנות של המלחמה הזאת. האוצר, כרגיל, נמצא שם כדי לרסן אם לא לחנוק כל גילוי של תיאבון מוגזם.
לפנייה לכתב/ת 
