באר שבע: ורטיגו עם הילדים

בדרך לבאר שבע שירן, שניר ואייל, רקדני להקת המחול "ורטיגו", מנסים לבנות תוכנית הפעלות. רקדנים צעירים, מה להם ולאזורי קרבות, מקלטים וחלומות רעים של ילדים בטראומה? בקיבוץ נתיב הל"ה, בו הקימה הלהקה כפר אקולוגי מטופח, המלחמה שמתרחשת בימים אלה בדרום נראית רחוקה. שירן מוציאה דף ועט, כותבת רעיונות שנזרקים לחלל הטנדר של צביקה. הם מתייעצים טלפונית עם רקדנים אחרים בלהקה, שפוזרו גם הם בין מקלטים באזור הדרום. "זה המעט שאנחנו יכולים לעשות", אמר לי אמש מנהל הלהקה עדי שעל.

חברי "ורטיגו" והילדים במתנ"ס בבאר שבע (צילומים: מרב יודילוביץ')

עוד יומני מלחמה:

• "שקטק" בכפר הנוער אשלים
• דויד ברוזה במועצה אזורית אשכול
• סי היימן בנתיבות
• אמנים בשדרות
  

משחק הכסאות. הבאבא סאלי מביט מהקיר

המפגש הראשון של רקדני להקת ורטיגו, שהגיעו בסיוע סל תרבות ארצי – החברה למתנ"סים, הוא עם בני גילאים משתנים שהמבוגר ביניהם בן 12. הכיתה קטנה, צפופה, כמעט ואין בה מקום לזוז. מהקיר נשקפות פניו המחייכים של הבאבא סאלי. כששירן, שניר ואייל מציגים את עצמם, העיניים. "אז מה עושים רקדנים?", הם שואלים ושירן עונה, "באנו לשחק אתכם".

לרקוד באמת כמעט ואי אפשר היה בכיתה הפצפונת הזו במתנ"ס, אבל משחקי תנועה, משחקי תפקידים ופנטומימה שמפעילים את הדמיון היו שם לרוב. בעולם הדמיון של הילדים בבאר שבע יש לחיילים מקום של כבוד. היו שם, במשחקי הפנטומימה, לצד הקאובוי והסוס גם "חייל צלף", "חייל במארב", "חייל שנמלט מאש שורפת" ו"חייל על סוס".  

קאובויז על הסוס

והיה גם חייל צלף

תגידי, מתרגלים לזה?

אנחנו בדרך למחלקת הרווחה של עיריית באר שבע. אם הכיתה במתנ"ס על שם הרבנית קלאוזנר נראתה לרקדני "ורטיגו" קטנה, המקלט שקיבל את פנינו היה אף קטן ממנה. בחדר הבטון שגודלו כשני מטרים רבועים, ישבו ושיחקו על המזרנים הפרוסים על הרצפה הקפואה 12 ילדים. גם הם מגיעים למקלט מדי יום, מאז שפיקוד העורף הודיע לתושבי באר שבע להיערך. גם פה הגילאים מעורבים. הקטנה ביותר בת שלוש. כל אחד מציג את עצמו ומוסיף לשם תנועה. ביחד הם יוצרים מכונה שמשמיעה בערבוביה, שמות. זה מצחיק אותם. גם אלה שבהתחלה מתביישים, לאט לאט מתקלפים מהמבוכה ונספחים פנימה. הגדולים דואגים לקטנים. אחים ואחיות מחזיקים ידיים.

במקלט בבאר שבע. מתקלפים מהמבוכה

ההפעלה נמשכת חצי שעה ואז אומרים לנו שהגיע הזמן להמשיך הלאה. רגע לפני היציאה מהמבנה נשמעת אזעקה רחוקה. ברגע הראשון האוזן לא מזהה את הצליל. צביקה הנהג, מצדו השני של הכביש, צועק לנו: "אזעקה!". שניר, שירן ואייל מסתכלים אחד על השני בבהלה. זו הפעם הראשונה שבה הם שומעים את זה לא דרך מסך הטלוויזיה. "תרוצו פנימה", אומר לנו גבר מבוגר שמאיץ את הליכתו. אנחנו רצים בחזרה למקלט ואז נשמע "בום". שירן משתתקת. "בחיים שלי לא שמעתי שום דבר שדומה לזה", היא אומרת.

ואתם רוקדים. רקדני "ורטיגו" עוזרים לשחרר את הלחץ

המקלט הקטן, שהכיל רק בקושי את 12 הילדים מאכלס בתוכו כעת גם את אלה שהגיעו היום לעבודה במחלקת הרווחה של העירייה. "נפילה אחת. שתיים. שלוש", אומר מישהו. זה נשמע כמו משחק, אבל זה לא. רקדני ורטיגו והאמהות במקלט מנסים להסיח את דעתם של הילדים. הם מרכיבים פאזלים, בונים בקוביות, מספרים בדיחות, הכל חוץ מלחשוב על מה שקורה שם בחוץ. כמה דקות חולפות. מישהו אומר שאפשר כבר לצאת. שניר שירן ואייל מעדיפים לחכות עוד כמה דקות במקלט ליתר ביטחון.

"תגידי, מתרגלים לזה?", שואל שניר את אחת האמהות שעומדת בפתח המקלט והיא עונה: "איך אפשר להתרגל?". בטנדר של צביקה שאוסף אותנו ליעד הבא שניר מתקשה להאמין שאנשי שדרות וישובי עוטף עזה חיים ככה כבר 8 וחצי שנים. "אני לא מבין איך אפשר", הוא אומר. ברדיו מדווחים על הנפילות בבאר שבע. החבר'ה בטנדר משתתקים. "טיל גראד אחד נפל סמוך למבנה וגרם לנזק בינוני", אומר השדר, "הטיל השני נפל בשטחים פתוחים".

אייל מחזיק את אסף מימון הקטן. ביחד זה פחות לבד

אייל שותק. הוא מעכל את השעות האחרונות, מעביר לעצמו בראש את המראות והקולות, מנסה לגבש תובנות. "זו מדינה כל כך קטנה ולמרות זאת, יש בה שני עולמות", הוא אומר. זה מכעיס אותו. "לא מרגישים את זה בתל אביב. אנחנו חיים בניתוק מוחלט. אני כבר שבוע בבית וההרגשה איומה. לא בא לי לעשות כלום", הוא אומר, "זה הרגיש לי מוזר כשכל החברים שלי יצאו לחגוג במסיבות הסילבסטר. בלי לשפוט אבל זה בלתי נתפש". שירן מקבלת SMS וצוחקת. היא מקריאה לנו את תכנו: "כרגע נלחמים חיילנו בעזה. אמרו פרק ג' של תהילים ושלחו לעוד 5 אנשים". כל יושבי הטנדר מסכימים שמדובר במדינה משוגעת.

למרות הכל ממשיכים לשחק בקוביות 

איכס. אתה רוקד עם בנות?

עכשיו אנחנו בדרך למרכז השחמט העירוני בו יושבת גם תזמורת הסינפונייטה העירונית. שניר, שירן ואייל מחליפים חיוכים כשאנחנו נכנסים למקלט רחב הידיים של המרכז. בפינה הטלוויזיה מופעלת על הגל השקט. על הקירות עשרות ציורים שמאחלים מזל טוב לילדה שחגגה אתמול במקלט יום הולדת. עשרות ילדים שקועים בצביעת ציורים. גם פה יש לא מעט מתנדבים ומתנדבות שמלווים את הילדים ביומיום. הם שמחים להפוגה קלה.

מציגים את רקדני ורטיגו. אחד הילדים ניגש לאייל ומעווה את פרצופו. "איכס. אתה רוקד עם בנות?", אמר והצביע על שירן. מישהי שואלת אם הם רקדני בטן. שירן עונה שלא. ילד כבן חמש ניגש לשניר ומחזיק לו את היד. "איך קוראים לך?", שואל שניר, "אסף מימון", הוא עונה ושואל, "במה משחקים?".

אחרי כמעט שעה של הפעלות, החבר'ה מקפלים ציוד. לא ברור למי קשה יותר להיפרד. אסף מימון הקטן מחלק חיבוקים והולך לבנות קוביות. שניר, אייל ושירן מנפנפים לשלום. "אני כל כך שמח שבאנו", אומר שניר, "גם אם לא מדברים על זה התחושה פה קשה. זה נורא לחיות בידיעה שכל רגע יכול ליפול פה טיל. אנשים חושבים שילדים לא יודעים מה קורה, אבל מרגישים שהם מאוד דרוכים".

אייל מאושר מההזדמנות למפגש עם הילדים ועם ההורים. "אני מקווה שהצלחנו להסיח את דעתם ולו לקצת", הוא אומר. "מה שעצוב זה עד כמה הם רגילים לסיטואציה הזו", אומרת שירן, "בשבילנו מקלט זה עניין ארעי, בשבילם זה היומיום".