יום בדרום: סבתא זפטה נכנסת למקלט
חנה לסלאו ואנשי תיאטרון "גשר" עזבו את הופעותיהם הקבועות והגיעו ליישובי עוטף עזה כדי להנחית על התושבים פצצת צחוק ואמנות מהדהדת. נסענו איתם לעוד יום מרגש
בנסיעות ארוכות עם חנה לסלאו, יש סכנה. במילים אחרות, כדאי מאוד שיהיה איפה לעצור בדרך אם לא רוצים לעשות במכנסיים. שעתיים של נסיעה בדרך לקיבוץ מגן - שעונה בימים אלה לכינוי "מישובי עוטף עזה" - הן ניסיון לא קל לשלפוחית. חברי תיאטרון "גשר", שהצליחו לשרוד לאורך השנים לא מעט מצבים קשים, עמדו גם בניסיון הזה בגבורה. כשלסלאו בשטח, הם יודעים, צריך לזרום עם הזרם.
הטנדר נוסע. לסלאו מספרת על מבצע איתור וחילוץ הירואי שנעשה אמש, בשעת לילה מאוחרת, ממחסן תלבושות בחיפה. לשמלה האלמותית של סבתא זפטה ולחלוק העבודה של קלרה המנקה - שלום.
לסלאו בפעולה. סכנה ממשית לשלפוחיות רגיזות (צילומים: מרב יודילוביץ')
"תשמעו", היא אומרת, "הן לא עבדו כבר הרבה זמן. זאת אומרת, הן חיות בבית אבות וטוב להן שם. אז, נו כן, היינו צריכים להרים חתיכת מבצע כדי להביא אותן לפה היום". שתי הדמויות שהכי מזוהות עם לסלאו, אקטואליות היום בדיוק כמו שהיו אז, אי שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת. "לפרידמנים, הבאתי את סבתא זפטה. לבובלילים, תהיה את קלרה המנקה", היא מדגמנת איזון קדוש ומעוּדְכּנוּת עילאית בריאליטי האמיתי של החיים בישראל.
יש לך קשרים שם למעלה
בטנדר של גואל הנהג אף אחד לא מדבר בישירין על פחדים. לא השחקנים סשה דמידוב ואנג'לה שטיינגרט, לא מנכ"לית התיאטרון, לנה קריינדלין, גם לא רומן קבטנר, מנהל הפרויקטים של תיאטרון "גשר" שמלווה אותו מאז הקמתו.
למרות זאת, הם שם, צפים ועולים ומרימים ראש מדי פעם. כשאנחנו חולפים על פני עזה, לסלאו זורקת לכיוונו של דמידוב: "אני מבינה שיש לך קשרים שם למעלה. תתחיל להגיד תהילים אתה בטח יודע את זה בעל פה". דמידוב עונה "אני דווקא לא יודע תהילים בעל פה". קריינדלין עולה על הגל. היא לא יכולה להתאפק. "אפילו את התפקידים שלו הוא לא יודע בעל פה", היא עוקצת. הטנדר משועשע.
יחידת הקומנדו של תיאטרון "גשר" בדרך דרומה. הטנדר שועשע
עוד יומני מלחמה
אנחנו חולפים על פני קיבוץ ניר עוז. בשביל שטיינגרט זו סגירת מעגל. כשהיא הגיע לישראל בפעם הראשונה כתיירת, נסעה לבקר את אחיה שהתגורר בקיבוץ. "זה מוזר להיות פה בסיטואציה הזו", היא אומרת ומגלגלת בראש זיכרונות מזמנים אחרים.
בשער של קיבוץ מגן, גואל הנהג מקבל הנחיות איפה בדיוק לפרוק את הסחורה. בכניסה למקלט, כשדמידוב יורד לאיטו במדרגות המלט שמובילות אל החלל האטום, יש התרעת "צבע אדום". קשה שלא לשמוע את הדי הנפילות.
"איפה זה נפל?", שואל מישהו. מסביב מושכים כתפיים. קריינדלין שואלת אם ככה זה כל יום, עונים לה: "כן, בדרך כלל, אבל התרגלנו".
קלרה המנקה. יצאה לחופשה קצרה מבית האבות לטובת תושבי עוטף עזה
בעיקר מבוגרים יושבים במקלט בניר עוז, בשעה שסבתא זפטה מתפרצת למקלט. "מה זה 'צבע אדום' באמצע שאני מתלבשת", היא מוחה ותוהה בקול רם, "תכננתם את זה במיוחד בשבילי?". הקהל מתגלגל מצחוק כשעולם האסוציאציות המוטרף של לסלאו-זפטה יוצא משליטה. צחוק בריא, חזק ומשחרר, מהדהד במקלט שהפך לחלל חיים שגרתי בקיבוץ הזה.
מלחמה על הבמה
זפטה מסיימת את תפקידה, מבטיחה לקהל לחזור ועולה להחליף בגדים. בינתיים מספרת מנכ"לית התיאטרון לקהל על ימי בראשית של "גשר", שהתנהלו תחת איום הטילים מאיראן במלחמת המפרץ.
"כששמענו על הסכנה בדרום, חשבנו שזה הגורל שנקבע לנו. התיאטרון נולד במלחמה, כשלחזרות השחקנים הגיעו עם מסיכות אב"כ. מאז, אנחנו מציגים בין מלחמה למלחמה. נו, כנראה שזה התפקיד שלנו". קריינדלין מציגה את דמידוב. "הוא הסמל שלנו", היא אומרת בגאווה.
דמידוב במקלט של קיבוץ מגן. גם הוא בנאצלים
דמידוב מתחיל בקטע מתוך "עץ החיים" של האר"י הקדוש. לא קל למכור קבלה לקיבוץ של גרעין השומר הצעיר, אבל ייאמר לזכותם של החברים, שהם הקשיבו, תוהים אולי לאן מכוון דמידוב.
"בחרתי לקרוא לכם את מה שכתב האר"י הקדוש מכיוון שאני מרגיש את המצב שלכם. אני משער שגם אתם שואלים את עצמכם מה יהיה ולאן אנחנו הולכים", אמר והזכיר שלטובת המעוניינים יש באמתחתו ספרי קבלה שישמח להעניק להם חינם. כדי לשבור את הקרח הוא מציג מונולוג מתוך ההצגה "מינכהאוזן", בה הוא מגלם את התפקיד הראשי. אחר כך הוא יאמר: "זה קשה לי לשחק קטעים מתוך הצגה שהיא הדבר השלם".
שטיינגרט. קופצת למים
אחרי דמידוב הגיעה תורה של שטיינגרט לקפוץ למים. השחקנית הנפלאה הזו, היא לא פחות זמרת, מלחינה וכותבת טקסטים.
לכל כדור יש כתובת
במקלט היא ביצעה שירים שכתבה. מרבית השירים ברוסית. אחד מהם, שיר ערש שמוקדש לבתה שני, נכתב בשפה העברית. "אני מקווה שיש פה לפחות אדם אחד שמבין רוסית", היא סורקת את החדר ונושמת לרווחה כשמספר ידיים מתנוססות. בשלב מסוים מצטרפת לחדר קלרה-המנקה-לסלאו ומסייעת ב"תרגום חופשי מאוד" של השירים. הקהל על הרצפה.
בתום ההופעה אחד אחד ניגשים להודות לשחקנים. "מאוד נהנינו", אומר ללסלאו זוג שטופח לה על השכם. "זה הכוח של העם הזה, אנחנו צוחקים בין מלחמה למלחמה ובמהלכן. מה נעשה, נבכה?".
היא לא מפחדת. אחרי אושוויץ, משם ברחו הוריה, כבר לא מפחדים. "אמא שלי אמרה לי שפחדנים מתים עשרות פעמים בכל יום ושפחד המוות גרוע ממוות", היא אומרת, "אני מאמינה בזה כשם שאני מאמינה שלכל כדור יש כתובת. עברתי את מלחמת סיני, ששת הימים ויום כיפור. עשיתי מילואים בלבנון וכבר איבדתי את הספירה. זה החיים שלנו בארץ הזו וכנראה שבינתיים, עוד לא הגיע הזמן שלי ללכת".
אחרי ההופעה בקיבוץ מגן. חברים ניגשים לברך את השחקנים
"אנחנו חייבים לעמוד על המשמר, זו מלחמת קיום ולא מלחמת לוקסוס. אנחנו מגנים על הזכות שלנו לחיים נורמליים". רחל שחר, מוותיקות הקיבוץ, באה לברך. "בזכותכם נשמנו נשימה של אוויר אחר", היא אומרת. כבר 40 שנה שהיא חיה בקיבוץ מגן. "באתי הנה אחרי השואה. זה קיבוץ נהדר ויפהפה. אני לא רוצה לוותר עליו ואני לא הולכת לשום מקום".
שונית, אשת הקשר שלנו בקיבוץ, אומרת שרחל שחר אינה היחידה שנאחזת במקום. "אם מקיבוצים כמו נירים וניר עוז פונו כמעט כל החברים בגלל פצ"מרים שנחתו בתחומם, פה זה לא יקרה כי הוותיקים לא מוכנים לזוז", היא אומרת.
בחדר האוכל. מחמאות לרוב
הקבוצה נכנסת לחדר האוכל. אנג'לה שטיינגרט זוכה למנות גדושות של אהבה. "גברתי, אני רוצה לאמור לך שאת גדולה", אומר אחד מחברי הקיבוץ. היא מודה לה. אחד אחרי השני ניגשים, לוחצים את היד, אומרים: "תודה". אנחנו יושבים לאכול.
התחנה הבאה: קיבוץ רעים
"אם נמות, שנמות שבעים", אומרת חנה. אנחנו מסיימים ופנינו ליעד הבא. בשער של קיבוץ רעים, חולף על פני הטנדר שלנו טרקטור אדום. "חנה'לה במה זכינו?", שואג קולו המהדהד של נהג הטרקטור אשר מאחוריו יושב ומחייך ללסלאו בחור פיליפיני צנום. "זכיתם במלחמה!", היא עונה לו בלי למצמץ וממלמלת "גם הפיליפיני מכיר אותי".
שוב פורקים ציוד מתא המטען של גואל. שוב לסלאו: "בדרך כלל יש לי מלבישה. תראי איך התדרדרתי ואני סוחבת הכל". אחרי מפגש ראשון בקיבוץ מגן עם דור המייסדים, היא רוצה להחליף כמה מילים גם עם הדור הצעיר של קיבוץ רעים. היא ניגשת לחבורת הצעירים שעומדת לא הרחק מאיתנו ופותחת בשיחה. הם משתפים פעולה. דמידוב מנצל את הזמן ומדליק עוד סיגריה של בוקר.
דמידוב והצוות. קומנדו אמנות
יחידת הקומנדו של "גשר" מובלת אחר כבוד למה שנראה כמו אולם התרבות של הקיבוץ. תוך דקות ספורות מבינים ברעים, שמדובר במפגש עם רייטינג ומעבירים את האירוע לחדר האוכל רחב הידיים שנמצא בצמוד. בניגוד לקיבוץ הקודם, הפעם רבים מהנוכחים הם דוברי רוסית, עולים חדשים או ותיקים שמאוד שמחים על הביקור.
סבתא זפטה בהופעה. מקרה של אזעקת אמת
קריינדלין מודיעה לחברי הקיבוץ באולם שתיאטרון "גשר" פותח את שעריו חינם לתושבי הדרום, על בסיס מקום פנוי ובמקביל להצגת תעודת זהות. היא גם מדגישה את תחושת המחויבות בימים שכאלה להיות לצד היישובים בדרום.
"אני חושבת שזו החובה שלנו לבוא אליכם, כמו שאתם באים אלינו ונותנים לנו אהבה לאורך כל השנים", היא אומרת. רגע לפני שלסלאו תתפרץ לבמה, מבקש הקב"ט של הקיבוץ מהחברים ומאתנו שבמקרה של אזעקה, נתרחק מחלונותיו הגדולים של חדר האוכל.
לסלאו. להקשיב ולהרגיש
אבל ההופעה נמשכת על מי מנוחות, רק מדי פעם נשמעים הדים עמומים של נפילות. בסיומה דמידוב מרגיש טוב יותר. בניגוד למקלט בקיבוץ מגן, פה אולי בזכות העלייה הרוסית, הוא מרגיש שהיתה היענות גדולה לספרי הקבלה שהביא ולתכנים שהעביר.
"נראה לי שפה, הם מוכנים להקשיב ולהרגיש. לא יודע איך להסביר את זה, אבל הרגשתי שהם זקוקים באמת למה שיש לי לומר להם".
"הרגשתי שעשינו טוב"
אני שואלת אותו אם היו חששות לפני הנסיעה דרומה. הוא עונה: "חששות יותר גדולים היו מבחינה מקצועית. אני לא רגיל לעשות הופעות כאלה. בדרך כלל אני משחק ואוהב לשחק בתוך הצגה. זה עולם שאני מכיר, עולם חופשי ובטוח בשבילי".
בסיכומו של יום, החבר'ה מרוצים. "הרגשתי שעשינו טוב", אומר דמידוב בטנדר שמתגלגל החוצה לכיוון תל אביב.
הוא מעיף מבט החוצה. אפשר לראות את עזה מהחלון. מעליה מיתמר עשן. "ראיתי את זה בעיניים. לרגע אחד, ממלאות אותך מחשבות מפחידות. פתאום, בבת אחת, זה נעשה ממש קרוב", אומר דמידוב.
