משפחת גבריאלוב ירדה לבאר שבע

כשמיקי גבריאלוב היה ילד, אבא שלו היה לוקח אותו ימים ספורים לפני חג הפסח לרחוב אלנבי בתל אביב. שם, בין המדרכות המטונפות והסוחרים, הם היו מחלקים נדבות לקבצני הרחוב משקית שגבריאלוב הקטן היה אוחז בשתי ידיים. אביו רצה שידע מקַטְנוּת שלצד היומיום מאיר הפנים, יש גם מציאות חיים שבה אנשים נלחמים על חייהם כדי לשרוד. "אני חושב שזה היה שיעור טוב מאוד", הוא אומר בדרך לבאר שבע.

לפני הכניסה לב"ש. אבא גבריאלוב מעיר את בתו (צילומים: מרב יודילוביץ') 

על הספסל שמפריד בינינו בטנדר של ג'רי, יְשֵנֲה שירה גבריאלוב - בִּתוֹ. שעת היציאה המוקדמת לכיוון העורף הדרומי שהפך לחזית, היתה קצת יותר מדי מוקדמת עבורה. ככה זה כשעובדים באולפן על מיקסים אחרונים עד השעות הקטנות של הלילה. קצת לפני באר שבע גבריאלוב טופח קלות על גבּהּ ואומר בשקט: "שירה קומי. עוד מעט אנחנו מגיעים".

עוד יומני מלחמה

• סבתא זפטה ותיאטרון גשר ביישובי עוטף עזה
• דקלון באופקים
• "שקטק" בכפר הנוער אשלים
  

• דויד ברוזה במועצה אזורית אשכול
• סי היימן בנתיבות
• האמנים יורדים לשדרות
• להקת "ורטיגו" עם הילדים בבאר שבע
  

שמונה מלחמות גבריאלוב עבר בארץ הזו ושתי אינתיפאדות. בכל המלחמות והקרבות הוא היה שם לשמח ולרגש חיילים ואזרחים כאחד. עכשיו, הוא אומר, חשוב לו להראות לבתו גם את פניה הקמוטים של הארץ ואת גווה השפוף. "שתבין שלא הכל רמת השרון ושהמדינה הזו היא לא רק מקדונלד'ס", הוא אומר, "ילדים צריכים לקבל פרופורציות לחיים. לא לחשוף אותם לקשיים, זה לסגור אותם בבועה".

במטה מחוז דרום של המשטרה. ילדים סקרנים

כשהטלפון מ"אמנות לעם" צלצל ומהעבר השני שאלו אם ירצו להופיע בפני יושבי המקלטים בדרום, במשפחת גבריאלוב לא היססו לרגע. "נוסעים!", הם אמרו בסינכרוניזציה ההרמונית שמאפיינת אותם. בשביל שירה, מדובר במלחמה הראשונה. זו גם הפעם הראשונה בה תשב במקלטים ובמרחבים מוגנים ותשיר לילדים, מבוגרים, חיילים בסדיר ובמילואים, שצריכים הפוגה.

היא לא מפחדת. אולי כי עד שאתה שומע לראשונה את סירנת האזעקה ואת ההד ההמום של נחיתת הקסאם, אתה לא באמת יודע שצריך לפחד.

איך נראית קייטנה במקלט?

פנינו מועדים למטֶה המחוז הדרומי של משטרת ישראל. עוד מעט הם יופיעו במקלט שממוקם בקומת המרתף. מאז נפילות הרקטות הראשונות בעיר, מתפקד המקלט כגן ילדים. במשטרת באר שבע קוראים לזה "קייטנה", אבל מטבע הדברים, הקייטנה הזו היא לא פיקניק. "הבייביסיטר לא רוצה לקחת אחריות על ילדים אחרים. אפשר להבין אותה, אבל זה קשה", אומרת אחת השוטרות שהביאה שניים מילדיה למקלט, "אנחנו עובדים מסביב לשעון וצריך איכשהו לאפשר לנו לעשות את תפקידנו".

הקייטנה הזו היא לא פיקניק 

שירה ומיקי גבריאלוב מתמקמים על כסאות פלסטיק לבנים. המקלט מלא בילדים ובאמהות במדים כחולים שרצו לוודא שהכל בסדר. "אתם נהנים פה?" שואל גבריאלוב את הילדים. ילד כבן 5 משיב: "יותר מאשר בבית, זה בטוח". הוא שואל אם מישהו בקהל יודע לנגן בגיטרה. ילדה קצת יותר גדולה אומרת שהיא מנגנת על גיטרה ב-Wii. גבריאלוב עושה פרצוף של סימן שאלה והיא מסבירה: "נו, זה משחק מחשב כזה". גבריאלוב מנסה לשכנע שלהקים להקה אמיתית זה הרבה יותר שווה מלהסתפק בעשיית מוזיקה וירטואלית. ניסיון השכנוע מסתמן ככישלון.

"אמנים לא משנים מציאות, אבל הופכים אותה לנסבלת יותר"

הילדים סקרנים. הם רוצים לדעת מה זה בדיוק עֲלה הפלסטיק שהוא מחזיק ביד (מפרט) ואיזה שירים הם ישירו. הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לשיר. גבריאלוב מוציא ארטילריה כבדה שמתחילה בשיר "אני ואתה". אחר כך יאמר ספק לילדים ספק לאמהות שלהם: "את השיר הזה כתבתי ביחד עם אריק איינשטיין ב-1970. כמה דברים השתנו מאז".

גבריאלוב חותם לילדים

שירה תשיר את הלהיט הגדול שלה "הבוקר יאיר" שהגיע למקומות גבוהים בטבלאות ההשמעה של כמעט כל תחנות הרדיו בישראל. כמו אצל אבא שלה, גם בה יש משהו צנוע מאוד שמצליח לגעת גם בקטנים וגם בגדולים. ביחד הם ישירו גם את "שכשנבוא", שיר שמסרב להתייאש ושואל הרבה מאוד שאלות שאקטואליות היום, יותר מתמיד, במדינת ישראל. "האם עמלנו לא לשווא? האם ביתנו לא ייחרב? האם תחייה האהבה גם אחרינו?"

בחווידע. יש ילדים שלא רוצים שהמלחמה תיפסק

המקלט רוחש. הילדים שרים אבל יכולת הריכוז, כמו ברבים מהמקלטים שהפכו לגני ילדים בדרום, אינה במיטבה. "זה מפגש מאוד אינטימי. לחוץ. סוג של שכונה", מסכמת גבריאלוב את המקלט הראשון, "זה קצת כמו לשיר לחברים בבית. אתה בא לשיר איתם, לא לשיר הם".

"חוויה היא משהו נעים"

תוך דקות ספורות אנחנו מגיעים למרכז "חווידע" בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון. היום, מארח המרכז בין היתר גם את ילדי עובדי הסגל האקדמי. גבריאלוב שואל אם הקסאמים מפחידים ומביע תקווה שכל הבלגן יסתיים בקרוב. מישהי עונה לו בפסקנות: "מה כבר יש כאן לפחד?" וממשיכה, "אנחנו בכלל לא רוצים שהמלחמה תיפסק, לפחות עכשיו אנחנו בחופש". גבריאלוב מזועזע. "אל תגידי את זה!", הוא אומר לה ופונה אל שאר הילדים, "תאמינו לי, אל תגדלו על מלחמות. מספיק. גם ככה זה נראה כאילו שזה יימשך כל החיים, הלוואי ואני טועה".

גבריאלוב ג'וניור חותמת למעריצות  

גבריאלוב מציג בפני הילדים את שירה ומפנה לה מקום לצדו. ביחד הם שרים את "עוף גוזל" ומחייכים זה לזו כשהקהל

הצעיר מצטרף כהד. מישהי שואלת: "אתה באמת המצאת את השיר הזה?" גבריאלוב מהנהן. גם פה חשוב לו לומר לילדים שאת שירה הוא צרף למופעים במקלטים מתוך רצון שתחווה את חווית המקלט. המינוח הזה מקומם ילדה בת 10 בערך שמתריסה ואומרת: "להיות במקלטים זו לא חוויה! חוויה היא משהו נעים". היא כנראה צודקת.

משפחת גבריאלוב בפעולה מול חיילי צה"ל

מיקי ושירה גבריאלוב, שרים ברוך את "אבא סיפור" לילדים שבימים האחרונים לא קל להרדים אותם ואת "עוף גוזל" להורים ששלחו ילדים להילחם מעבר לגבול. אחרי המפגש עם הילדים במקלט ולפני הופעה במתנ"ס, שמאכלס מאז המתקפה הראשונה בעזה חיילי גדוד שמתמחים בין היתר בחילוץ ופינוי פצועים מהריסות, הגבריאלובים נוסעים לראיון קצר ברדיו דרום.

אל המתנ"ס רחב הידיים שבו ישנים, מתקלחים, אוכלים ולמעשה חיים בימים אלה חיילי סדיר ומילואימניקים, אנחנו מגיעים באיחור. החבר'ה בארוחת צהריים אבל מקפלים אותה די מהר לטובת האירוע. הם מכירים את כל מילות השירים ובשבילם, כך עושה הרושם, גבריאלוב האב הוא קלאסיקה ובתו, היא אייקון.

הם נהנים מכל רגע, שולפים טלפונים ניידים ומצלמים, מקליטים קטעים נבחרים. אחר כך הם יבואו, מהוססים, קצת מבוישים, לומר תודה. "תודה לכם", אומר גבריאלוב לחילים במדים, "תחזרו הביתה בשלום".