למה יותם מפחד ללכת לבית הספר?

יותם הוא תלמיד כיתה ד'. במהלך החודש האחרון סירב יותם מספר פעמים ללכת לבית הספר והתלונן על מחושים שונים. בכיתה הוא סובל מקשיי ריכוז במהלך השיעורים ולאחרונה הפך לילד שקט ומסוגר.

אילן, תלמיד כיתה ו', הוא מקור הבעיה. כבר כחצי שנה שהוא מציק ליותם באופן חוזר ונשנה, לשמחתם של חלק מחבריו. לעיתים החברים מצטרפים לסיטואציות ההצקה: דוחפים, בועטים, מקניטים ומגדפים. יותם ניסה לא לבכות ולבקש מאילן ומחבריו להפסיק, הוא אפילו נמנע מלצאת בהפסקה לכל אזור שהוא ללא השגחת מבוגר, אך דבר לא עזר. יותם סיפר להוריו על המתרחש בבית הספר, אך השביע אותם כי לא יתערבו ולא יפנו לבית הספר. אילן איים עליו, כי אם יספר הוא יהיה בצרות רציניות.

אלה, עולה חדשה מאוקראינה, לומדת בכיתה ג'. היא עדיין לא הצליחה להבין מדוע מספר בנות בחרו דווקא בה. כבר כמה שבועות הן מתעלמות ממנה, אינן משתפות אותה במשחקיהן ומתרחקות ממנה כאשר היא מתיישבת לידן. הן מתלחשות מאחורי גבה ומפיצות עליה שמועות כי יש לה חבר מכיתה ו'. "פעם אהבתי את בית הספר", אמרה אלה מבולבלת: "אבל עכשיו אני שונאת אותו". המורה רונית מבחינה במתרחש אך מתייחסת לזה כאל דבר חולף וחסר חשיבות. "אחרי הכל", לדבריה. "הרי הן בכיתה ג'".

יאיר הלומד בכיתה א' סובל מעודף משקל. תלמידי הכיתה מכנים אותו בכל הזדמנות בשמות גנאי "שמנמני" ו"יאיר הדובון". במהלך השיעור יאיר אינו משתתף ואינו נענה לפניות המורה מתוך חשש שברגע שיתחיל לדבר מיד יתחילו התלמידים לקרוא לו בשמות.

אחוז גבוה של הצקות

חשוב שנדע, הסיפורים העצובים המתוארים כאן אינם מקרים בודדים ומנותקים. גני הילדים ובתי הספר שלנו מלאים בסיפורים כואבים על ילדים חסרי ישע המשמשים מושא להצקה והתעמרות בלתי פוסקת מצד חבריהם ואין מגן ומושיע. הנתונים המחקריים שנאספו במוסדות החינוך בארצנו בעשור האחרון, מלמדים כי התופעה שכיחה ביותר והיקפיה נרחבים ומדאיגים.

במחקר שערכנו (רולידר-מינצר 2007) בגני ילדים התברר כי בעת שהפעוטים נמצאים בחצר המשחקים של הגן, חלקם מהווה קורבן למגוון רחב של מיני הצקה מצד חבריהם. תוצאות המחקר הראו כי קרוב לשליש מהילדים סובלים מלפחות שלושה סוגי הצקה מתוך 12 סוגי ההצקה שנרשמו בעת הצפייה. דחיפות: 20%, משיכה בשיער: 21.9%, קללות וצעקות: 23.5%, אי שיתוף במשחק: 33.1%, בעיטות: 18.2%, הצצה ונגיעה באברים אינטימיים 13.2%, הרבצה/הכאה: 19.5%.

תופעת ההצקה אינה פוסחת על ילדי בתי הספר. לפחות מחצית מהילדים בבתי הספר היסודיים סובלים מהשפלות מילוליות מסוגים שונים, דחיפות ומכות לפחות פעם אחת בחודש. כל ילד עשירי בישראל חושש ללכת לבית הספר פן יציקו לו. המייחד את תופעת ההצקה משאר תופעות האלימות היא עובדת היות הקורבנות מחוסרי יכולת הגנה עצמית, אם משום היותם בדרך כלל בעלי נחיתות פיסית ו/או היותם חסרי מידת האסרטיביות הדרושה בכדי להגן על עצמם ולהניא את המציק מזממו.

הילדים הפגיעים ביותר להצקה הם בדרך כלל בעלי עודף משקל, צבע עור או מבטא שונה או ייחוד או כישרון בולט ו/או בעלי חזות ואופי שונים מהרגיל. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הילדים הנוהגים להציק לחבריהם הם מבין הילדים המקובלים, הזוכים בדרך כלל לאהדה ולהערצה בקרב חבריהם (מלכת הכיתה). ההצקה מתרחשת בכל סביבות בית הספר, במיוחד במקומות בהם המבוגרים לא נמצאים ו/או בסביבות בהן המבוגרים איבדו את סמכותם ונוכחותם אינה משפיעה על התנהגות הילדים.

מיתוסים מקובלים בנושא הצקה

סביב תופעת ההצקה קיימים מספר מיתוסים, המונעים הורים ומחנכים רבים מלטפל בתופעה ביעילות ובכך נמנעת האפשרות לסייע לקורבנות הסובלים:

מיתוס 1: "רק בנים עוסקים בהצקה"

הדעה הרווחת היא שבנים ורק הם - משתתפים בהצקה. המחקרים והניסיון מראים כי בנות עוסקות בהצקה לא פחות מאשר הבנים. אופי ההצקה בקרב הבנות שונה במקצת משל הבנים וכולל יותר מרכיבים של הצקה עקיפה, כמו הטלת חרם, הפצת שמועות ורכילות מרושעת. ואילו הבנים נוטים לעסוק יותר בהצקה ישירה ופיסית, הכוללת השפלה מילולית, דחיפות ומכות.

מיתוס 2: "מציק נולד ונשאר מציק"

אין שום הוכחה מחקרית שהצקה היא תכונה מולדת וקבועה. הצקה בין ילדים מתרחשת בסביבות בהן המבוגרים מאפשרים אותה, לעיתים אף מעודדים אותה ואינם מצליחים למגרה.

מיתוס 3: "מציקים סובלים מדימוי עצמי נמוך"

הספרות המחקרית העוסקת בתופעת ההצקה ועדויות מהשטח, מראות שאין הוכחות לכך שהמציקים סובלים מדימוי עצמי נמוך. בניגוד למיתוסים הרווחים, מציקים אינם סובלים מחרדה, הם מבין המקובלים בחברת הילדים והם בעלי ביטחון עצמי רב.

מיתוס 4: "המציקים ממשפחות במעמד סוציו-אקונומי נמוך"

דעה רווחת היא שתלמידים מציקים מגיעים מהשכבות החלשות בחברה. העובדות בשטח מראות כי המציקים מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה. קורבנות ומציקים נמנים על המעמד הנמוך, כמו גם על הגבוה, כאשר לא נמצא קשר בין מעמד סוציו-אקונומי לעיסוק בהצקה.

מיתוס 5: "רוב מקרי ההצקה אינם מתרחשים בסביבת בית-הספר"

חשוב שנדע כי רוב מקרי ההצקה מתרחשים בתוך כותלי המוסד החינוכי, בדרך כלל בהפסקות, במעבר בין שיעור לשיעור ובדרך אל ומבית הספר.

מיתוס 6: "התנגדות הקורבן להצקה תפתור את בעיית ההצקה"

כאמור, אופיו המיוחד של הילד מונע ממנו להתמודד בהצלחה בהצקה המכוונת כלפיו והוא זקוק לכן למבוגרים האחראיים לסביבה החינוכית, שייצרו עבורו סביבה בטוחה, נטולת הצקות וזוהי גם זכותו הבסיסית.

מיתוס 7: "יצירת אמפטיה של המציק לסבלו של הקורבן תביא לסיום מעשי ההצקה"

עבודה פרטנית עם הילד המציק בלבד, למרות חשיבותה, אינה מספיקה. לא אחת מביע הילד המציק צער על מעשיו ומגלה הבנה לסבלו של האחר, אך כאשר הוא חוזר למגרש המשחקים ולחצרות בתי הספר הוא ממשיך להציק ולפגוע בילדים אחרים. החיזוק והעידוד שהילד המציק מקבל מחבריו, תשומות הלב להם הוא זוכה בעקבות ההצקה וההנאה הנגרמת לו מסבלו של הקורבן, מדרבנים אותו להמשיך במעשיו, למרות מודעותו לסבלו של קורבן ההצקה.

איך מזהים בעיה?

כיצד תוכלו לזהות באם ילדכם הינו קורבן להצקות מצד חבריו? מסיבות שונות, חלק ניכר מהילדים הסובלים מהצקות לא ישתף בנקל את הוריו בסבלו. להלן הסימנים לכך כי ייתכן וילדכם סובל מהצקה:

• הילד מגיע הביתה עם בגדים קרועים, חבלות ושריטות, ללא יכולת לתת לכך הסבר הגיוני.
• אינו מביא ואינו יוזם הזמנת חברים הביתה.
• אינו מוזמן למסיבות או אירועים חברתיים של הכיתה.
• שונא ללכת לבית הספר.
• מסרב ללכת לבית הספר ולא מסיבות של אי הצלחה בלימודים.
• מתלונן על כאבי בטן או ראש, במיוחד בבוקר.
• בוחר במסלול הליכה לא הגיוני לבית הספר.
• מסרב לנסוע לבית הספר בתחבורה ציבורית עם שאר הילדים.
• שכיחות גבוהה של חסר מנוחה בעת השינה.
• מאבד עניין בלימודים וציוניו נמוכים מכפי יכולתו.
• חווה מצבי רוח משתנים ומגיב בהתפרצויות זעם פתאומיות.
• גונב כסף או מבקש כסף נוסף מההורים ללא הסבר הגיוני.
  

• פרופ' עמוס רולידר הוא אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות ומנחה הרצאות וסדנאות בנושאי חינוך במכללה האקדמית עמק יזרעאל.