למה הילד מוריד את הכיפה
"איך זה קורה במשפחות 'שלנו'? איך אפשר להבין ילד שגדל בבית "שפוי", סובלני, פתוח עם פלורליזם קדוש... וביום בהיר מוריד את הכיפה? איך מסבירים את זה? ואיך מתמודדים עם הכאב". יעל משאלי כותבת ליום המשפחה
פעם לא יכולתי להבין את ההורים שניתקו את עצמם מילדיהם ש"יצאו בשאלה", או "חזרו בתשובה". פעם חשבתי שחזרה בתשובה או יציאה בשאלה קשורים לאמונה שהתגלתה פתאום או לשבר אמוני. הכל בתחום היחסים שבין אדם לאלוהיו. יש מי שמצא אותו פתאום ויש מי שאיבד אותו.
היום, אחרי שנים של התבוננות והקשבה לצעירים הפורמים את חייהם הראשוניים, אני יודעת ששום דבר לא קשור באלוהים. לא אצל החוזרים בתשובה ולא אצל ההולכים במסע ההפוך. כשמישהו מוריד את הכיפה או שם אותה פתאום, הוא עושה את זה כי איבד את תחושת השייכות במקום הטבעי בו גדל. במשפחה ובקהילה.
מבחינה זו, הורים המנתקים את עצמם מילדיהם, אינם עושים מעשה חריג ומפתיע, אלא מחזקים מה שבמילא היה שם בבסיס היחסים שלהם עם הילד. חוזרים על הדבר שבגללו בחר הילד בחיים אחרים. מדגישים את כ
לכאורה, אין שום סיבה היום "להוריד את הכיפה". גודל הכיפות, צבען, החומרים מהן הן עשויות ומשמעותן כל כך מגוונות, כל כך מאפשרות לא להיות מוגדר בהגדרות מצמצמות ומחייבות, שכל אחד יכול למצוא את עצמו מנהל כל סוג של קשר עם הקב"ה. אלא אם הוא רוצה להצהיר הצהרה חברתית גורפת. אני לא שייך יותר. אני לא רוצה להיות מזוהה "אתכם".
כשהחוט נקרע
תחת הכיפה הקולקטיבית יכולים כולם למצוא את עצמם, במיוחד אלה שנולדו למשפחות שכיפה על ראשן. אלו ששומרים על קלה כחמורה, אלה שמחפפים כאידיאולוגיה, אחרים שמחפפים כפרקטיקה וגם כאלה שכל קשר בינם לבין גירסה דינקותא שלהם נשאר רופף וקלוש, אך חוט הכיפה הדק משוך והולך בינם לבין משפחתם, לבין קהילתם ועולמם הפנימי. והחוט הזה לא יינתק לעולם. אלא אם תפקע השייכות, אם ייווצר קרע על רקע יחסים.הורים קיצוניים, משני הצדדים, מתמודדים עם המצב באופן קיצוני, על כל הטווח שבין קריעה-שבעה ועד להשמצות מתוקשרות של הורים לילדים שחזרו בתשובה. במשפחות (קהילות) כאלו, ניתן להבין מדוע הילד האומלל היה צריך לעשות מה שעשה. פשוט לא הייתה לו ברירה, אם הוא רצה לחיות, פשוט לחיות.
אבל כשזה קורה במשפחות "שלנו"...? איך אפשר להבין ילדים שגדלו בבתים "מתונים", שפויים, הכל במידה החינוכית הראויה וסובלנות, ופתיחות, ופלורליזם קדוש... ובכל זאת ביום בהיר אחד (ביום האחרון של הישיבה התיכונית, או ההסדר, או הצבא) הם בכל זאת מורידים את הכיפה? איך מסבירים את זה? ואיך מתמודדים עם הכאב?
קשה להאמין כמה כאב. הרי אנחנו באמת ובתמים דוגלים בזכותו של כל ילד לבחור את דרכו, והוא בשום אופן לא צריך לבחור דווקא את הדרך שלנו... אדרבא. אנחנו לגמרי בטוחים שאין לנו שום בעיה לקבל כל ילד כמו שהוא.
עד שהוא מוריד את הכיפה, או חובש אותה. גם אז אנחנו מאמינים שזו זכותו ומקבלים אותו ומכבדים אותו ואוהבים אותו... אבל הכאב, גם הכאב שם.
והכאב ההורי נובע מאותו המקום שרואה את האכזבה של הילד מהקהילה (צבועים, בורגנים, בינוניים, מתנשאים וכיוב') ומההורים עצמם מאותן סיבות, או דומות מאד. ומצד אחד זה פוגע (איך הוא לא רואה כמה אנחנו טובים? כמה אנחנו באמת בסדר? איך הוא לא מבין שככה בדיוק זה נכון לחיות?) ומהצד השני כואבים את הכאב של הילד, הכאב והפגיעה שגרמו לו להרגיש לא שייך. והכאב הזה גדול מקודמו ומהדהד ממנו.
כי להוריד את הכיפה או לחבוש אותה פתאום זה סימן שמשהו במשפחה לא עובד כמו שצריך. משהו ביחסים. משהו בהורות. אין לזה שום קשר לאלוהים ולמצוות (מתנצלת בפני החוזרים בתשובה), אין לזה קשר למשמעות שהייתה חסרה לנו או לאור גדול. רק לזה שתחושת השייכות של הילד במשפחה נפגעה.
