רוני בר-און: שר ללא אג'נדה
התבטלות מול פישר, מתן יד חופשית לפקידים והיעדר משנה סדורה, היו חולשותיו של שר האוצר היוצא - אך גם מעלותיו. האם הדרג המקצועי יתגעגע לשר שהעניק גיבוי מרבי לאנשיו? ואילו הישגים הוא רשם לזכותו באקלים הכלכלי הקשה אליו נקלע? סיכום ממשלת אולמרט - פרויקט מיוחד
נגיד בנק ישראל היה רק "מטרת דמות" בביקורת שהודלפה נגדו ממשרד האוצר. הדברים היו מכוונים בעקיפין אל שר האוצר, רוני בר-און. לא נראה שהם הוטחו בגלוי בישיבה של הנהלת המשרד, וספק אם יצאו בכלל מפי אחד הבכירים. אבל יש סימנים שהם נאמרו בפורום זה או אחר, גם אם לא הודלפו בציטוט מדויק או במלואם.
לפחות רוח הדברים מבטאת מצב רוח של קנאה ותסכול בדרג המקצועי על כך שבסערת המשבר הגלובלי עקף בנק ישראל את האוצר, תפס מנהיגות על המשק, ומאז רק על פי הנגיד, סטנלי פישר, יישק דבר. כל זה, בשיתוף פעולה של שר האוצר, אם לא בהסכמה מאולצת מצדו. שכן מסופר עליו כי בחדרי חדרים, הוא יצא מכליו ולא פעם בגלל הנגיד.
מוקירי השר יכולים ללמד עליו זכות, אם אכן התנהלותו נקיה ממשחקי כבוד וכל תכליתה היא למען שלום המשק בלבד. בשעת משבר אכן לא ראוי ללכת ראש בראש עם הנגיד, כפי שנהגו שרי אוצר קודמים בנסיבות אחרות, אולם בדרג המקצועי במשרד האוצר קיימת תחושה כי התבטלות השר לפני פישר מאפיינת גם חלק ניכר מתקופת כהונתו של בר-און, עוד בטרם ימי המשבר הכלכלי.
בקרב גורמים באוצר, הוויתור לנגיד על הובלת הטיפול במשבר לא נתפס רק כהחלטה אסטרטגית של השר במטרה לשמור לפחות על מראית עין של חזית ממלכתית נחושה. התבטלות השר כלפי הנגיד יוחסה לא אחת לעובדה שבר-און הגיע מתחום המשפט, בעוד שפישר נהנה ממוניטין כלכלי מוכח.
הצלחת הפקידים היא הצלחת שר האוצר
בר-און הוקפץ לאוצר מלשכת שר הפנים לפני כשנה וחצי. לא זמן מספיק להערכה מוחלטת של תפקודו בצומת המרכזי של המשק, לפחות על פי מבחן התוצאה. עם זאת, לדרג המקצועי יש די חושים חדים ולפקידים הוותיקים גם מסורת ארוכה, כדי לעשות השוואות עם קודמיו ולשפוט במהירות עם מי יש להם עסק. במבחן הזה, ההתייחסות כלפי בר-און היא דו-ערכית.
מצד אחד, מודים באוצר שבר-און ראוי לחיבוק חם. לא היה לפניו שר כמותו שהעניק להם חופש פעולה וגיבוי נדיבים כל כך להחלטותיהם ולמעשיהם. בר-און הצדיק את גישתו באומרו שהצלחת הפקידים, היא, בעצם הצלחתו. אבל יחד עם זאת הוא נתפס כמי שמעלתו נובעת מחולשתו. לא כולם חשו שהאיש בא עם משנה סדורה ואג'נדה משלו.
נכון שהשר לא חייב להיות מקצוען. אבל מאחר שהכלכלה איננה מדע מדויק, מצפים שם מהשר לפחות לתרומה המשלבת תפיסת עולם וניסיון חיים. אם לא עמד בציפיות, למזלו מצא במשרד צמרת מקצועית ויצירתית, והוא מילא את החסר במינויים טובים, ביוזמתו או בסיוע הבקיאים ממנו במצאי הקיים בברנז'ה, כמו מינוים של החשב הכללי שוקי אורן, הממונה על התקציבים רם בלינקוב, והממונה על השכר אילן לוין, בתום כהונת קודמיהם.
לפי המסורת שהתפתחה באוצר, ראשי האגפים - כולם בדרגת מנכ"ל - נוהגים להגיש לשר הצעות ורעיונות (בענייני תקציב, רפורמות ושינויים מבניים במשק להתייעלות וחיסכון) והוא מעלה את רעיונותיו, על פי משנתו. בסוף היום כולם מתיישרים לפי השר. בר-און נהג לרוב לאמץ את הקו והרעיונות של הדרג המקצועי, אחרי שיקול דעת קצר. גם אם נכנס לדיון ביקורתי, בשורה האחרונה הוא התיישר אתם.
בשורה התחתונה, הוא התיישר (צילום: גיל יוחנן)
הפקידים תלו את ההתנהלות החד-סטרית בשורשיו כעורך דין. משפטן לא ממציא את התיקים. הוא מכין את הטיעונים שיעלה בבית המשפט, אבל תמיד ובלבד בהתאם לצד שקנה את שירותיו. הם היו מתפללים שהלוקסוס הזה לא ייגמר לעולם, אלמלא סבלו מהקוצים ביחס האישי הבוטה כלפיהם מצדו של השר, אשר לא אחת התפרץ בזעם ונתן להם להרגיש את נחת לשונו.
עמיתי הקופות ישלמו את המחיר
שבוע לפני הדלפת הביקורת על הנגיד, הגיב בכיר באוצר על יוזמת עמיתו החשב הכללי לפתוח מעין בנק שיקלוט הפקדות ענק של דולרים, לכיסוי החסר בתקציב. "עכשיו נלמד את בנק ישראל שהוא לא בעל הבית על המשק", אמר הבכיר בנימה של שמחה לאיד.
יחסי האוצר-בנק ישראל היו תקינים בשנים האחרונות עד שפרץ משבר השכר של עובדי הבנק. בר-און תמך במאבק הממונה על השכר שחתר לקצץ את כנפיהם במשא ומתן על הסכם השכר החדש. לא עזרה לנגיד ולעובדים הטענה שאלי כהן מתעלם מההסכם שהושג עם קודמו. לפני כשנה נאלצו בר-און וכהן להתקפל בלחץ איום ההתפטרות המרומז של פישר והתייצבות אולמרט לצד הנגיד. כהן סירב לחתום על ההסכם והשר חתם במקומו.
הפצע לא הגליד. ההרמוניה שחזרה בשנה האחרונה הזכירה יותר שביתת נשק מתוחה, שהביאה
ניסוח מוסכם של חוק בנק ישראל החדש, שקובע סייגים לעצמאותו, והקמת רשות גג לפיקוח על הבנקים ושוק ההון. לקיפאון גרמו שני תנאים של פישר שהאוצר דוחה בעקשנות: להוציא את שכר בכירי הבנק מפיקוח האוצר, ולהעביר מהאוצר למפקח על הבנקים את הפיקוח על שוק ההון.
בקיפאון שנוצר, נקלע השוק לשטח הפקר. את מחיר הפיקוח החסר ישלמו עמיתי קופות הגמל וקרנות הפנסיה שיצאו משליטת הבנקים. הקמת רשות גג של רשויות הפיקוח היתה חלק מרפורמת בכר. היא לא קמה בגלל הסכסוך על הבכורה שהתנהל בין האוצר לבנק ישראל. ההכרעה נמסרה לשר האוצר: בנימין נתניהו ואברהם הירשזון התחמקו ממנה. היא לא עמדה גם בראש מעייניו של בר-און.
המשבר הגלובלי מחק צרות אלה מסדר היום, אולם באוצר רואים את המשך הקיפאון גם עתה, כביטוי נוסף לחולשת השר מול עוצמת הנגיד. המשבר מתקבל יותר כתירוץ לטאטא מתחת לשטיח עוד רפורמה מתוכננת שתישאר על הנייר.
היה ניתן ללחוץ ולאשר את התקציב?
מבקריו של בר-און נוטים להתעלם מקשיי הקליטה שלו באוצר, שנבעו מתוקף הנסיבות ולא באשמתו, בעת שעבר באופן פתאומי מלשכת שר הפנים. עצם השדרוג נראה בשעתו כברירת מחדל: אחרי הסתלקות השר הירשזון, לקח אולמרט את התיק כממלא מקום ללא הגבלת זמן.
כעבור 3 חודשים קבע היועץ המשפטי לממשלה שהחוק מחייב למנות שר אוצר במשרה מלאה. הזמן דחק, מאיר שטרית הזכיר לאולמרט שהוא הבטיח לו את התיק לפני מינוי הירשזון, אבל אולמרט העדיף את בר-און הנאמן, על פני שטרית הבלתי צפוי.
אלא שהמזל לא שיחק לבר-און. בכניסתו לאוצר בקיץ 2007 הוא מצא כי תקציב 2008 נסגר בימי אולמרט, והשפעתו עליו תהיה שולית. למזלו הביש, תקציב 2009, שכבר היה טבוע בחותמו, עבר רק בממשלה אחרי מאמצים כבירים מצדו, אבל אישורו הסופי נדחה לכנסת הבאה.
באוצר עוד השתעשעו בתקווה שהתקציב יאושר ערב הבחירות, אילו השר היה מנצל את המשבר להרעיש עולמות בקולי קולות על הנזק הצפוי למשק בלי התקציב, ואם היתה לו "יד חזקה שיודעת לדפוק חזק על השולחן". אמת או אשליה? למזל רע אין חוקים והיגיון. מכל מקום נראה שבאקלים הפוליטי הרע בשלהי 2008, לחברי הכנסת בער יותר שייבחרו מחדש. אפילו "יד חזקה" של השר היתה נשברת קודם.
ובכל זאת: הישגים בעין הסערה
בר-און קיבל משרד נכה. הדרג מקצועי היה רצוץ אחרי ההסתבכות הפלילית של ראשי רשות המסים והשר הירשזון, ומתעלולי החשב הכללי ירון זליכה. בטרם נשלם השיקום, רעדה הארץ מחקירת פרשיות השחיתות של אולמרט. הממשלה התפטרה והמערכת הפוליטית נסחפה למערבולת הפריימריס והבחירות. חבל היה אפילו לנסות להעביר תקציב, ובאיזו ממשלת מעבר ניתן בכלל לדון ברפורמות מהפכניות מהסוג שממלא את מגירות האוצר?
אבל בין לבין וגם בעין הסערה, רשם בר-און לזכותו שני הישגים: חלקו המכריע בהסכם השכר במגזר הציבורי, שהבטיח שקט תעשייתי ל-10 שנים, ואישור הרפורמה בחינוך עם תכנית "אופק". אפשר לזקוף לטובתו גם את קידום התכנית להרחבת מעגל התעסוקה להפחתת העוני שהתקבלה בימי הירשזון. הוא דחף ליישום תמריץ המס השלילי במאמץ יוצא דופן שגבר על התנגדות פקידי האוצר.
התכנית להאצת המשק ליציאה מהמשבר הגלובלי היתה מאמץ משותף של אגפי האוצר ולשכת השר. האוצר טען כי התוכנית היא רק חלק משלל תכניות מגירה לכל תרחיש. אבל הרושם שהתקבל הזכיר את התגובה להפתעת מלחמת יום הכיפורים: מעט מדי ומאוחר מדי, ולא מעשה במחשבה תחילה. זאת, למרות שהכתובת היתה על הקיר מראשית השנה.
אולמרט התייצב לצד הנגיד (צילום: רויטרס)
באוצר לא חשו כיתומים והפנו אצבע מאשימה לכיוון בנק ישראל, בטענה שגם הוא כאילו נרדם בשמירה. טיעון זה הצית מחדש את היריבות המתוחה. הבנק הצביע על החלטתו להגדיל את יתרות המט"ח ברכש יומי מסיבי של 100 מיליון דולר, כהקדמת תרופה למכה. אנשי האוצר טענו כי הרעיון עלה קודם אצלם אבל הבנק לא קיבל אותו בשעתו. הדליקה נמנעה כשהשר והנגיד החליטו לשלב ידיים ולחלק סמכויות: פישר ידאג ליציבות הבנקים, בר-און למשמעת התקציבית ולריסון הגירעון.
תכנית ההאצה של האור התקבלה כראי עקום שאיננו משקף את חומרת המשבר ולא מספק את מלוא התרופות המיידיות הדרושות. מאחר שלא נצפו מראש, אין לצעדים אלה כיסוי בתקציב 2009 שלא אושר. קל וחומר שלא ניתן לממן תרופות אלה במנות החודשיות של תקציב אשתקד, הקטן יותר מזה של השנה. רוב סעיפי התכנית נותרו על הנייר כהתחייבות למימוש, לאחר שיימצא להן מקום במתכונת החדשה של תקציב 2009. מתכונת זו תתגבש רק בממשלה הבאה, בה כנראה כבר לא יישב בר-און.
הגיבוי לפקידים עשה את ההבדל
מקורביו של השר טוענים כי הביקורת על חפותו של בר-און מכל אג'נדה משקית או השקפת עולם פוליטית, מתעלמת מהמטען שהביא מהפרקטיקה המשפטית ומניסיונו כיו"ר ועדת הכנסת המנווטת את הליכי אישור תקציב המדינה וכשר הפנים. המלחמה בביורוקרטיה היא מזמן באג'נדה שלו והוא החל ליישם אותה ברפורמה בשלטון המקומי, ובצמצום ריכוזיות האוצר באמצעות ביזור סמכויות פקידיו בין המשרדים.
וחוץ מזה - מה רע בכך שהשר מוקיר את מומחיות הדרג המקצועי ולא קונה את עצותיו בעיניים עצומות? וכמה בכלל יכול להפיק אפילו שר יצירתי בקצת יותר משנת כהונה אחת?
גם מבקריו מסכימים כי דעת הפקידים היתה שווה כקליפת השום בלי הגיבוי שקיבלו מהשר במאבקים שניהלו נגדם שרי ממשלה וחברי כנסת, ובכך בעצם מתבטאת תרומתו המכרעת. בר-און הדף לחצים חוזרים ונשנים, כמו למשל להגדיל את קצבאות הילדים והוצאות אחרות לרווחה, במחיר פריצת התקציב היקר פי כמה.
האם יתגעגעו פקידי האוצר לגיבוי של בר-און לאחר שימונה שר פחות מפרגן ממנו, במקום לספור את הימים עד לכתו בגלל יחסי האנוש הלקויים שלו, שפגעו לא אחת בכפופים לו? ימים יגידו.
מקורביו של השר אומרים כי מבחן התוצאה הוא שיעיד על הישגי כהונתו של בר-און. את תיאור יחסי האנוש הלקויים עם העובדים הם מכנים "רכילות".
