מפלצתי זה דבר גמיש

מאז סופה של מלחמת העולם השנייה נערכים מאמצים כבירים לנסות להסביר את הנאציזם. דומה ששטף הספרים הקשורים בנאציזם רק גובר מדי שנה. גם המחקר עבר תמורות: חקר האליטה הנאצית למשל, פופולארי ומשתלם כלכלית ככל שיהיה עבור הוצאות ספרים, נדחק בשנים האחרונות לשוליים. מה שבמקום זאת עבר למרכז הוא המאמץ להבין התנהגות של קבוצות מסוימות בגרמניה וכן את "הסיפור שבו האמינו".

במקורות הגזענות של אדולף היטלר, או האובססיביות של היינריך הימלר בנוגע לגזעים אין תשובות לשאלות המרתקות באמת באשר לנאציזם: איזה סיפור סיפרו לעצמם הסוציאל דמוקרטים לשעבר? הבורגנות? פקידי משרד החוץ? אלה שהיוו את הקומות הראשונות בפירמידה, שבקודקודה ישבו היטלר וחבורתו.

אחד המאמצים המרתקים של השנים האחרונות היה הרומן "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, שבו הציג

הסופר את ווידויו של מקס אואה, קצין אס.אס, המקפץ בין זירות הקרב השונות של מלחמת העולם השנייה ומשתתף בפשעים המחרידים ביותר של הנאציזם. דמותו של אואה עוררה סערה ברוב המדינות בהן ראה הרומן אור, כולל בישראל (בתרגומו של ניר רצ'קובסקי). אבל מדוע בעצם היא עוררה סערה שכזו?

בהקדמה לרומן פונה קצין האס.אס לשעבר לקוראים בקריאה שאמורה להדהד במשך כל הרומן: "אני אדם כמו כל היתר, אני אדם כמוכם. כן כן, אני אומר לכם שאני כמוכם". האם מקס אואה הוא באמת אדם כמונו?

אואה הוא אדם משכיל, בעל מעוף, יודע לרדת לעומקם של דברים ולאתר פתרונות לבעיות מורכבות. אואה גם מפענח באופן צלול את אופיים והתנהלותם של האנשים המקיפים אותו. לפעמים הוא גם יודע לעשות מניפולציות על אנשי המנגנון סביבו כדי לגרום להם לעשות כרצונו.

אני בעצם כמוכם

הוא משתמש בצו הקטגורי של הפילוסוף עמנואל קאנט כדי לרכוש את ליבו של אדולף אייכמן, או מסביר לקצין בו הוא חושק מינית את ההיגיון ההיסטורי והחברתי של קשרי מין בין לוחמים. כלומר, היכולת של אואה למבט מרוחק, אינטלקטואלי, אירוני, כלפי האמונות הרווחות בקרב התליינים סביבו, גורמת לך לחוש שיש כאן אדם המסוגל לנתח את הסיטואציה באופן מורכב. ממש אדם כמונו. 

למעשה המשפט הזה "אני כמוכם" מזכיר משפט שכתב היסטוריון הבריטי יו טרבור רופר בקשר לאלברט שפר: "מכיוון שהפילוסופיה שלו היא הפילוסופיה של גרמנים כה רבים.. ההיסטוריונים העתידיים יכולים בהחלט לראות באלברט שפר את הפושע האמיתי של גרמניה הנאצית". 

באיזה סיפור האמינו הנאצים שטבחו ביהודים? (צילום: AP) 

הנורמטיביות של שפר מסמלת שכבת ענק של אנשים שקשרו את גורלם בזוועה הנאצית: הם אלה שאפשרו לפרוורסיה לחדור למרכז. באמצעות שפר השפוי והשכן החביב, שאינו נתון למכבש אידיאולוגי, הזיות עבר לאומיות ואמונות אנטישמיות, נוכל לקבל מעין מפתח סתרים שיבהיר לנו איך אדם הדומה לנו עושה את הדברים הללו, ובעיקר איך המנגנון הנפשי שלו מארגן את מעשיו במסגרת הגיונית.

אבל יש כאן הבדל אחד מרכזי - שפר אינו רוצח; שפר הוא מאלה שלא ראו את הדם ניתז מגולגלות

הילדים. הוא יכול לטעון, ואכן טען, שבתור שר החימוש עסק בעיקר בעבודה בירוקרטית והיתה לו "תחושה שמשהו לא בסדר מתרחש, אבל לא ידיעה". שפר הוא מנהלן, ואואה, בניגוד אליו ולרוב הנאצים - הוא רוצח. אואה לא יכול היה להפנות את המבט למקום אחר, לדמיין במקום לראות, לחוש ולא להבין. אואה התפלש בזוהמה ורחץ בדם. 

אבל לפחות בהקדמה, טוען התליין הזה שגם הוא דומה לנו. ולכאורה יש לטענה הזו ראיות; גם אואה, כמו שפר, אינו אידיאולוג נאצי מושבע. מערך האמונות של אואה דומה יותר לזה של שפר מאשר לזה של הימלר או היטלר. אואה מודע לעובדה שכל היומרה המדעית של הנאציזם היא להג ריק מתוכן.
  

מטורף שחוגג או נורמלי עם סיוטים?

אבל ככל שמתקדמים בקריאת הספר, וערימת הסטיות של מקס אואה מתעצמת, עולה השאלה ביתר חריפות: האם אדם ששכב עם אחותו, רצח את אימו ואת אביו החורג,רצח דיפלומטים איתם שכב בחדרי שירותים, רצח אפילו את חברו הטוב - האם אדם כזה הוא בעצם אחד מאיתנו שנקלע לעולם מסויט? או בעצם מטורף הנקלע לעולם החוגג את הטירוף?

ברור שהמודל הפסיכולוגי באמצעותו נבנית הדמות קשור בתיאוריות מוכרות בדבר הקשר שבין נאציזם, אלימות ופרוורסיה מינית. מחקרים משנות ה-60 של אריך פרום ווליאם רייך מציגים את ההשקפה שהסובייקט הנאצי הוא פתולוגי במובן המיני. כלומר, העוסקים במלאכת ההשמדה הם אנשים בעלי דחפים מיניים פרוורטים שמקורם בהדחקת מאווים, בדכאנות הבורגנית ובטראומות מיניות מהילדות. העולם הנאצי אפשר להם לשחרר את אותם דחפים.

דרזדן המופגזת על ידי בעלות הברית (צילום: AFP)

גם באמנות יש ביטוי מוכר לחיבור הזה; דמות מפתח ב"ארורים" של ויסקונטי הוא קצין אס.אס. שמקיים קשרי מין עם אימו וחובב ילדים קטנים, ומהווה השפעה ישירה על מקס אואה ששכב עם אחותו והוא הומוסקסואל מודחק. בשני המקרים העולם הנאצי איפשר לכאורה את שחרור הדחפים, את הגשמת הפנטזיות. ב"נוטות החסד" הגיבור רוצח את אימו, ב"ארורים" הוא רק מסייע לה למות.

אבל גם אם המבט של אואה מייצר אפקט של זוועה חזק יותר מספר היסטוריה, מדובר במיצוי מרשים של חומרים שממילא קיימים – העצמה של חווית הזוועה והגועל. בפולמוס שצורף לרומן מובעת הדעה שליטל הוא מחדש, מכיוון שנקודת העיוורון של ההיסטוריונים היא ביצוע הרצח עצמו. אבל זו לא טענה משמעותית, כי גם אם הרבה ספרים מתמקדים בשאלה מתי ואיך הוחלט להשמיד את היהודים, עדיין הרבה מאוד עוסקים בשאלה איך התבצע הרצח עצמו, ועושים זאת מנקודת מבטם של התליינים. 

רק הבדיון יציל מעיוורון

נקודת העיוורון של ההיסטוריונים איננה הכרוניקה של הרצח, אלא הבדיון ולשם נכנסת הספרות. הבדיון הוא החופש לדמיין את התליין. אין הוראות הפעלה ליצירת דמות ספרותית טובה, ותיאוריות יש כמו חול אשר על שפת הים. אז האם ליטל באמת מציג דמות של תליין שיכולה להוסיף משהו על נקודת העיוורון של ההיסטוריה? ומדוע הוא בורא את התליין כאוסף סטיות ומעשי טירוף שמיד מרחיקים את הקורא מכל הרהור שהאדם הזה, מקס אואה, יכול להיות כמוהו? 

היטלר וצמרת ההנהגה הנאצית (צילום: AP)

מנין צומחת האימה בנוגע לתליין? לא מהעובדה שהוא יכול להיות בירוקרט קר ושאפתן וגם אדם בעל הזיות מיניות מופרעות, להפך - שני הדברים הללו כמעט משלימים זה את זה בפנטזיות של התרבות המערבית על נאציזם ובורגנות. האימה נובעת מהעובדה שלא כל תליין הוא אינסטרומנטליסט קר-לב; האימה נובעת מזה שגם תליין יכול להיות איש חם וסימפטי, שיכול לנהוג במקומות אחרים באדיבות ואצילות.

בכל אופן, נדמה שהדבר המאיים באמת כאן הוא הגמישות של הנפש האנושית; אנחנו מעדיפים להאמין שלפעולות רצחניות מהסוג הזה יש מחיר נפשי, ואנחנו רוצים להאמין שרוצח מתועב יגלה סימנים מדאיגים גם בביתו. ובעצם הדבר המאיים כאן הוא להבין באמצעות דמות התליין עד כמה הנפש האנושית אלסטית, וכמה מנגנונים מגמישי-מציאות מתקיימים בה.

הטירוף אינו תוצר לוואי של מעשה הרצח; ברובד אחד אתה יכול להיות רוצח וברובד אחר רגשן המודאג מהעובדה שהפרחים ששלחת לאשתך לא נשאו חן בעיניה. בשביל לשרוד, האלסטיות של הנפש האנושית תצליח ליישב יפה מאד בין השניים. זהו אותו מנגנון עלום וכל-כך אנושי שהספרות תמיד חותרת להמשיג. אואה בעצם מאושש לנו את המשוואה הקלה לעיכול: הרצחנות משחררת טירוף, מתנקשת בכל רגש. לכן אואה נותר קר ומנוכר. רק אהבת הילדות לאחותו נותרה ללא סדקים.

ליטל מקצץ את כנפי אואה

אחת הטענות של הסופר היא שאואה בעצם מעולם לא התבגר, שהוא "תקוע בגן העדן המופר של הילדות", מתאבל על אותו קיץ מופלא שבו התאחד עם אחותו. לכן הוא סוטה. זוהי טענה פסיכולוגית מעניינת, אבל אין בה שום תועלת להבנת דמות הרוצח הנאצי, שכן היא משגרת אותנו לפרשנות הטראומה המינית, ויחד עם זה מקצצת א-פריורית בכנפיה של הדמות.

כמו כן, היא משתקת את יכולת ההתבוננות העצמית שלה, ומהווה בעצם פיתרון קסם לכשל היסודי בדמותו של אואה: העובדה שהכול בו נראה מלאכותי, שהתבוננותו בעצמו ילדותית במידה מטרידה, שהסקס והדם הן תחליף לבחינה מעמיקה ומקורית של המנגנון הנפשי שלו. שיש לו תכונות של מבט, לא של דמות.

ניתן יהיה לטעון שזו המלחמה שעשתה את אואה כזה, אבל ליטל טומן את זרעי הטירוף בביוגרפיה של אואה; רציחת ההורים למשל היא הגשמת פנטזית נעורים בשל הרחקתו מאחותו האהובה. והרי אנשים כמו אואה קיימים בשוליה של כל חברה, אין כאן שום דבר ייחודי לגרמניה. כל אדם שעשוי מהחומרים של אואה יכול להגיע למחוזות רצחניים: בשביל זה לא צריך את מלחמת העולם השנייה ולא קברים מלאי גופות ולא תאי גזים.

כשקוראים את ספרו של כריסטופר בראונינג "אנשים רגילים" מבינים את עולמו הפנימי של התליין, ואת מורכבות המצב שבו עמד טוב יותר מאשר בכל הספר של ליטל. החוויה העצומה שבקריאת "נוטות החסד" היא בעיקר תולדה של אפקט משוכלל, עוכר-שלווה, קצת כמו סרט אימה עשוי במקצוענות.

אבל הדבר שנותר בזיכרון מהספר הזה הוא מה ש"המבט" רואה, והמבט רואה זוועות. ליטל רצה

להכיר לנו תליין שהוא כמונו, אולם בסופו של דבר נכנע לסנסציה, לצו התרבותי, לפחד מהזדהות בין הקורא לגיבור - וההעביר באופן מלאכותי ומוקצן את התליין שלו למחוזות של פרוורסיה ומופרעות.

למעשה, קראנו את הספר המשוכלל והמרשים הזה, אך המערך הנפשי של התליין נותר מחוץ לגבולות הבנתנו. בעצם, באמצעות דמותו של אואה התליין רק התרחק מאיתנו.

בסופו של חשבון הנאציזם לא הותיר שאלה אחת שחורגת מהאנושי, אולי להפך: הוא הגמיש את גבולות האנושי, ולמעשה אילץ אותנו לתמלל לחשים עלומים שאולי היינו מעדיפים להגדיר "כמפלצתיים" למושגים האנושיים הפשוטים ביותר.

אבל אם רוצים להבין, צריך להיות נכונים להסתכן במגע עם האלסטיות של הנפש האנושית, זו שאפשרה ואף נירמלה את רצח עם; אלסטיות שתמיד עומדת מאחורי זוועות נשגבות מבינתנו, מעשה ידם של אנשים, שהם שונים מאיתנו פחות מאשר היינו רוצים להאמין.

• ניר ברעם, יליד ירושלים 1976, סופר, עורך, מרצה ופובליציסט. בין ספריו: "ספרי לי סיפור אהבה סגול" (זמורה ביתן, 1998), "ילדי נשף התחפושו"ת (זמורה ביתן, 2000) ו"מחזיר החלומות" (כתר, 2005).