מורידים וחברות התקליטים: זמן חשבון נפש / דעה

ביום ו' האחרון, הרשיע בית המשפט המחוזי בשטוקהולם, שבדיה את ארבעת מפעילי אתר שיתוף הקבצים Pirate Bay בסיוע להפרת זכויות יוצרים . ההחלטה הזו, המרשיעה לראשונה מפעילי אתר שיתוף גדול (יש לדייק, Pirate Bay הוא אתר המספק טורנטים, קישורי הורדה לקבצים בתוכנת BitTorrent, ולא את התוכן המפר עצמו), היא קו פרשת מים וחשבון נפש לכל הצדדים המעורבים: חברות המדיה עצמן, ומורידי התכנים הבלתי מורשים שלהן, שלשם הנוחות נכנה אותם פיראטים.

יום הדין של מורידי הקבצים

גם אם המינוח פיראטים הוא לוחמני מדי, ואולי עדיפים מונחים כמו גזילה דיגיטלית, מפעילי האתר סונדה, לנדסטרום, ניי וסוורטהולם הם אלופים בגלגול עיניים והיתממות. הם נתלים בטיעונים אידיאולוגיים וטוענים כי הם חותרים לביטול המושג קניין רוחני, אך בו בעת – הם נדמים למי שמשתין מהמקפצה: לכל הפניות המנומסות מחברות המדיה שדרשו מהם לחדול ממעשיהם, הם השיבו תשובות לועגות, מלגלגות ומתנשאות תוך שהם מסתתרים מאחורי החוק הישן בשבדיה, שלא מחשיב הפרת זכויות יוצרים כעבירה. השאננות

והשחצנות לא משו ממנהגם גם במהלך המשפט.

אך הגישה הזו, שאנשי Pirate Bay הם המייצגים הקיצוניים שלה, מאפיינת לא מעט ממשתפי הקבצים וניתן לראות דפוס התנהגותי, לפחות ממה שמהדהד כאן כתגובות לכתבות שעוסקות בנושא: מין סברה שמעשה ההעתקה והשיתוף של יצירות המוגנות בזכויות יוצרים, הוא חוקי ואף מוסרי – ולא כך הדבר.

על פי חוק זכויות היוצרים הישראלי, העמדה לציבור (כלומר שיתוף בתוכנת שיתוף קבצים לרשת האינטרנט הכללית, מבלי להיכנס לדקויות הטכניות) של יצירה ללא רשות של יוצרה או בעל הזכויות – היא עבירה.

משתפי הקבצים יכולים לגלגל את עיניהם עד שיצאו מחוריהן ולהעמיד פני צדיקים עד בוא המשיח, אבל כל עוד לא ישונה החוק – הם אינם טובים יותר ממי שנוהג מעט מעל המהירות המותרת בכביש: כולם יודעים שזו עבירה, ובכל זאת כולם עושים זאת, בידיעה שהסיכוי להיתפס נמוך עד לא קיים (וסליחה ממשטרת התנועה על ציון המציאות העגומה). החוק הוא ביטוי רשמי לנורמות הנהוגות בחברה, ועל אף שהנורמות אולי משתנות, החוק טרם שונה – והחוק קובע.

ובנוגע לטענות כי אמנים מצאו דרכים אחרות להתפרנס וכי בעצם ההעתקה אין פגיעה כי האחד נהנה והשני אינו חסר, מפירי זכויות היוצרים שוכחים, או מעדיפים להתעלם מהעובדה שבכך שהם צורכים סרט, מוזיקה או משחק מחשב מבלי לשלם ליוצרו או לחברת ההפקה – הם גוזלים את מטה לחמם של עשרות (ואולי מאות) אלפי עובדי תעשיות המדיה: טכנאי קול, עובדי במה, עורכים, מאפרים, אנשי פעלולים ואפקטים מיוחדים, גרפיקאים, צלמים, תפאורנים, תאורנים ומתכנתים.

כל אלה, לא יכולים להופיע בפארק הירקון כדי לפצות על הכנסתם האבודה, כך שהדיון הוא לא רק על בעלי ההון והאמנים, אלא גם על שורה ארוכה של עוסקים במלאכות התומכות ביצירה, שהם הקורבנות האמיתיים של השיתוף.

חשבון הנפש של חברות התקליטים

חברות התקליטים והסרטים, אינן טליתות שכולן תכלת. לאורך השנים, עד בוא המהפכה הדיגיטלית, לא עצרו חברות המדיה (חברות התקליטים בפרט) לתהות על תפקידן כמתווך, והאם הן נוהגות בהגינות כלפי הצרכנים שלהן. כנראה בגלל שהתשובה הייתה – לא.

לא הייתה להן בעיה לגבות מחיר מלא, כל פעם מחדש, כשהתחלפה המדיה: מתקליט לקלטת, מקלטת לתקליטור ול-DVD, על אף שעלויות ההקלטה, האולפנים והתשלום לאמנים לא התווספו מחדש כשהתבצע המעבר לקלטת או לתקליטור. כנ"ל לגבי המעבר מקלטות וידאו ל-DVD או ל-HD. הסרטים לא צולמו מחדש, עם צוות מלא וניצבים שזקוקים

למשכורות - אלא רק נערכו (re-mastering) מחדש כדי להתאימם למדיה החדשה. ובכל זאת, נגבה עליהם מחיר כאילו מדובר בעותק חדש.

תעשיית הקולנוע גם היא העדיפה לטמון ראשה בחול במקום לראות את הרכבת הדיגיטלית שעומדת להתנגש בה בעוצמה. פחות מבקרים בקולנוע? לא נורא, נעלה את מחיר הכרטיס וכך נפצה את עצמנו על ההפסדים. לא הוגן כלפי הלקוחות? לעזאזל איתם. הם שבויים שלנו. ויום הנקם והשילם של צרכני הסרטים לא איחר לבוא.

אפשר גם אחרת

אבל ההרשעה של ארבעת מפעילי Pirate Bay, היא הזדמנות לפיוס בין הצדדים. כמו שכתב כאן אתמול אביחי מיכאלי – צריך להגיע לעמק השווה. ואיך אפשר לעשות את זה? יש כמה וכמה רעיונות, ולשמחתם של הצרכנים שלא רוצים לגנוב שיר או סרט, חברות המדיה כבר החלו בנסיונות חדשים, מתוך הבנה שהטריק של לעלות לגבעת הקפיטול ולבקש הגנה לעוד 70,000 שנה אחרי מות היוצר, מיצה את עצמו.

• לעבור למודל של תשלום דמי מנוי – רעיון שכבר מתגלגל מזה זמן מה בתעשיות הבידור, וכעת קורם עור וגידים. רשת שידורי הספורט ESPN, גיבשה מודל המאפשר צפיה בשידורי הספורט שלה על גבי המחשב – באמצעות תשלום חודשי קטן לספק האינטרנט שלך – בדיוק כמו רכישת ערוץ בטלוויזיה בכבלים או בלווין.
  

פרויקט Chorus (מקהלה) של טיים וורנר מציע מודל מעט שונה, המכוון לסטודנטים: לתשלומים הנלווים של שכר הלימוד באוניברסיטאות, חוץ מדמי שכפול ואגרת שמירה יתלווה סכום נוסף שייגבה: דמי שכפול יצירות. כלומר, הסטודנטים ישלמו מראש סכום קטן שיפצה את האומנים על כל המוזיקה ה"בלתי חוקית" שיורידו הסטודנטים ברשתות האוניברסיטה.

• מכרו לאנשים מה שאי אפשר להשיג בחינם – תעשיית הקולנוע, באיחור מסויים, לאחר שלמדה את הלקח שלא השכילה תעשיית המוזיקה ללמוד לפניה, מנסה להתרגל למצב החדש, על ידי שיפור המוצר כדי להוציא אותם מהבית. תעשיית הקולנוע מנסה בימים אלה להציע חוויה שלא ניתן לקבל בציוד ביתי: איכות דיגיטלית גבוהה, צילום תלת ממדי (האמצעים הביתיים בתחום עוד לא משתווים לאלה של הקולנוע) ובאופן כללי, "חוויה גדולה מהחיים", הסיסמה שניכסה לעצמה חברת טלוויזיה מסוימת.
  

באופן דומה, תעשיית המוזיקה מנסה לשפר את המוצר שבעבר היה רק פיסת פלסטיק עגולה, עם חוברות מיוחדות ופרטים על ההפקה, חולצות במהדורה מוגבלת וכרטיסים להופעות שמתווספים כולם לקופסה. כל אלה יוצרים מוצרים משופרים, כאלה שאי אפשר להשיג בביטורנט. אפילו אדגר ברונפמן ג'וניור, מנכ"ל וורנר הפנים את הלקח הזה - והעביר אותו הלאה.

• שיווק ברשתות חברתיות – אנשי פיירט ביי בעצם עשו לתעשיית המדיה טובה: הם הכינו את חברות המדיה לעידן הרשתות החברתיות, עידן שבו השיתוף של תכנים הוא עניין של מה בכך ובריש גלי. והכין אותן בכך שגיבשו מודלים חדשים להתמודדות עם השיתוף. עסקאות פרסום, תוכן שיווקי והצבת מוצרים, חסויות ותוכן פרמיום יתפסו את מקומה של הגבייה הישירה מהצרכן.
  

הטובים תמיד מנצחים בסוף

"אתם יכולים להסתכל על זה כמו סרט. זו הנקודה בה הגיבורים נתקלים במכשול הראשון, אבל תודה להוליווד! אתם לימדתם אותנו שהטובים תמיד ינצחו בסוף. וזה יהיה ניצחון גדול", כתב פיטר סונדה בבלוג של הפיראטים אחרי ההרשעה. אלא שסונדה טועה בדבר אחד – אין כאן רעים וטובים, אין צודק ולא צודק. מדובר בתפיסות מוסר וקניין שונות אשר מתנגשות אחת בשניה, ועליהן ללמוד להשלים ולקבל זו את רעותה, ולמצוא דרכים חדשות לחיות יחדיו בעידן דיגיטלי.