20 שנה, אותן בעיות

הדפסת המהדורה החדשה של הרומן הבלשי "מקומון" עשרים שנה בדיוק לאחר שיצא לאור בפעם הראשונה היא לא רק בבחינת הכרה במעמד ה"קלאסי" שקנו להם הספר ודמותה של ליזי בדיחי בתרבות הישראלית, אלא גם אישור לכך שלבעיות שהעסיקו אותם אז, ב-1989, לא נמצא פתרון.

ליזי בדיחי נקראת עכשיו לחזור לווילה של השופט פנחס הורנשטיק ולנסות לפענח מחדש את תעלומת מותה של אשתו אלכסנדרה, לא מפני שלא פתרה אותה כהלכה בפעם הראשונה,

אלא מפני שזירת הפשע הזאת היא אתר שהתרבות הישראלית עדיין לא גמרה לנסות להבין, להאיר, לקרוא ולכתוב - ואז לקרוא ולכתוב מחדש.

ובמילים אחרות, אם מקובל להניח שהחברה המתוארת ברומן הבלשי מוצאת מחדש את השלווה ואת התמימות לאחר גילוי הרוצח וסילוקו ממנה - בהוצאה מחדש של "מקומון" יש משום עדות שגם לאחר שחשפה ליזי בדיחי את זהות הרוצח של אלכסנדרה הורנשטיק, החברה הישראלית המתוארת ברומן לא מצאה מחדש את השלווה שאיבדה בשנים שבהן ראה אור.

צריך לחשוב על יציאתו לאור של "מקומון" ב-1989 כעל מי שמשתתפת בשלוש היסטוריות בזעיר-אנפין של התרבות הישראלית, או כמי ששייכת לשלושה רגעים רבי-עניין בספרות הישראלית של שלושת העשורים האחרונים.

ההיסטוריה הראשונה שבמסגרתה יש לקרוא את "מקומון" היא זו של הדרמה האתנית שהתחוללה בספרות הישראלית בשנות השמונים; העשור שלאחר המהפך הפוליטי של 1977 - העשור שבו הוקמה תנועת ש"ס ושבו המתח בין בני הדור הראשון והשני להגירה מארצות האסלאם ("יוצאי עדות המזרח", כך כונו) לבין האליטות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות בישראל היה לאחד המתחים המרכזיים של הפוליטיקה בישראל - הוא גם העשור שבו גילתה הספרות הישראלית את המזרחיות כתֶמה, את המזרחי כדמות ספרותית ואת המתח האתני בין מזרחים לאשכנזים כמתח תרבותי מכונן.

מנחם בגין, נאור ויגאל ידין. שנים שאחרי המהפך (צילום: לע"מ)

זהו העשור שבו פרסם אלי עמיר את "תרנגול כפרות" (1983), העשור שבו ראה אור פעמיים ספרו הראשון של דן-בניה סרי, "עוגיות המלח של סבתא סולטנה" (פעם בהוצאת ניומן הקטנה ב-1981 ושוב ב-1988, בהוצאת כתר וספרי סימן קריאה).

זה גם העשור שבו שלושה מהסופרים הבולטים בזרם המרכזי של הספרות הישראלית - עמוס עוז, א"ב יהושע ויהושע קנז - פרסמו רומנים שהמתח בין מזרחים לאשכנזים ודיוקנם של המזרחי והמזרחיות היו נושאים מרכזיים בהם: "קופסה שחורה", "מולכו" ו"התגנבות יחידים" (כולם פורסמו ב-1987). אלה גם השנים שבהן יצרה הסופרת בתיה גור את דמות הבלש המזרחי מיכאל אוחיון ("רצח בשבת בבוקר", 1988).

בין סומו למולכו

גם את המתחים המזינים את הרומן ומניעים את עלילתו אי אפשר לקרוא אלא במסגרת הרגע המעניין הזה בתולדות הספרות הישראלית, שבו היא גילתה את "השד העדתי".

המתחים המַפרים את כתיבת הרומן הזה ואת קריאתו הם אלה שבין אשכנזים (השופט פנחס הורנשטיק ואשתו אלכסנדרה) לבין מזרחים (ליזי ובני משפחתה וכמה מחבריה); בין מרכז גיאוגרפי ותרבותי (תל אביב) לבין פריפריה (באר שבע); ובין אליטות אשכנזיות ותיקות ומבוססות (מערכת המשפט, הקיבוץ) לבין מי שמשתייכים ל"ישראל השנייה".

אבל הקריאה ב"מקומון" בסמוך לספרים שהוזכרו כאן מבליטה לא רק את קווי הדמיון ביניהם, אלא גם את ההבדל; בתחילת העשור פרסמה לפיד את הרומנים ההיסטוריים "גיא אוני" (1982) ו"כחרס הנשבר" (1984), שעסקו ברגעים מוקדמים של החברה הארצישראלית, ואשר התקבלו אל המרכז הקאנוני של הספרות הישראלית וזכו להערכה. את ההווה הישראלי על מתחיו בחרה לכתוב דווקא ברומן בלשי, כלומר בחרה לקשור את יצירתה במודע לתרבות הפופולרית.

את "מקומון" צריך אפוא לקרוא גם בתוך היסטוריה נוספת, "עממית" יותר, של התרבות הישראלית - כלומר, כטקסט המשתתף במסורת ההולכת ומתהווה בשנים הללו של תרבות ישראלית פופולרית, שנוצרה בעיקר בסרטי הקולנוע העממי ("סרטי בורקס") או בבורלסקות של אפרים קישון ושל להקת "הגשש החיוור".

סרטי בורקס בתוך היסטוריה "עממית" (צילום: אלעד גרשגורן)

כמו המופעים הללו של התרבות הפופולרית, שהחלו לבטא את המתחים האתניים בחברה הישראלית כבר בשנות ה-60 וה-70 - שנים לפני שהם התגלו לספרות היפה - גם "מקומון" מבקש לשרטט מפה "אמיתית", ריאליסטית, של החברה הישראלית, כלומר מפה שבה אשכנזים מאכלסים את המרכז הגיאוגרפי, הפוליטי והתרבותי, ואילו מזרחים מאכלסים את הפריפריה. וכמו המופעים הללו של התרבות הפופולרית, גם הוא מבקש להתבונן במפה הזאת מן הצד ההפוך, כלומר מלמטה למעלה או מן השוליים אל המרכז.

מי הרעים ומי הטובים

האנרגיה ההפוכה הזאת של התרבות הפופולרית היא שמניעה את העלילה הבלשית, ועומדת בתשתית כלכלת הייצוגים של "מקומון". הדמויות המשתייכות לאליטה האשכנזית הוותיקה בספר (ולא רק פנחס הורנשטיק, השופט-הרוצח) מבצעות במהלכו רצח, אונס, מעשי מרמה, בגידה ומעילה בכספים. הדמויות המשתייכות ל"ישראל השנייה" (ולא רק ליזי בדיחי) בדרך כלל חפות מפשע, והתכונות המאפיינות אותן הן יושר, חריצות, הגינות ונאמנות.

ההיסטוריה השלישית של"מקומון" היא כמובן ההיסטוריה הדלה של הסיפור הבלשי בעברית. במשך עשורים רבים נפקד מקומו של הסיפור הבלשי כמעט לגמרי מנוף הספרות הישראלית, לאחר שפרח לרגע בשני העשורים שקדמו להקמת המדינה ואחר כך נעלם.

עד שבסוף שנות השמונים, בתוך שנה אחת, הופיעו בו ליזי בדיחי ומיכאל אוחיון. "מקומון" ו"רצח בשבת בבוקר" היו שני רומנים בלשיים מובהקים, המתייחסים במודע למסורת העשירה של הסיפור הבלשי בלשונות אחרות. כיצד אפשר להסביר את ההצלחה של "מקומון" בתוך תרבות קריאה שלרוב לא האירה פניה לבלשים, לפני ליזי בדיחי וגם אחריה?

נדמה כי הצלחתו וכוחו נובעים דווקא מכך שהוא איננו רומן בלשי "טהור", אלא ששלוש היסטוריות

תרבותיות חשובות מצטלבות בו ומטביעות בו את חותמן; ובמילים אחרות, מכך שהוא משתתף בו-בזמן ובמודע גם בדרמה האתנית המתחוללת בספרות הישראלית בשנות ה-80, גם במסורת הכתיבה הפופולרית של הדרמה הזאת וגם במסורת הכתיבה של הרומן הבלשי.

המיזוג בין יסודות של הסיפור הבלשי, אנרגיות בורלסקיות של התרבות הפופולרית וכתיבת הדרמה האתנית בחברה הישראלית באמצעות שני המודלים הללו - הוא אשר הופך את "מקומון" לרומן "מקומי" עד מאוד אך גם "אוניברסלי" (הרומן תורגם ללשונות רבות, בין השאר לגרמנית, לצרפתית ולסינית). שובו אל מדף הספרים החדשים הוא הזדמנות לשוב ולגלות אותו - וגם את ההיסטוריות המהדהדות ממנו.

המאמר מבוסס על אחרית הדבר מתוך הספר.

עוד בפרויקט: הדרומית עם הסנפירים