הדרומית עם הסנפירים
למרות שהכישרון של ליזי בדיחי היה להפוך ל"לא קיימת", המשמעות שלה בתור "דמות אישה" חורגת מעבר לספר. ד"ר שימרית פלד חוזרת לקרוא ב"מקומון" בעיניים נשיות
אם מנסים לאנוס אותך בגיל שלושים ואת עוד בתולה, סביר להניח שתתביישי לציין זאת בפני האנס; ליזי בדיחי, כתבת בעיתון מקומי בבאר-שבע, נאנסת ומאבדת את בתוליה לפנחס הורנשטיק, שזה עתה התמנה לשופט בית-משפט מחוזי.
בדיחי שונה ממרבית בנות גילה שאיבדו את בתוליהן בגיל צעיר. הן "מצאו חתן", הקימו משפחה ונותרו באנונימיות.
אבל ליזי לא מוותרת על מקומה בעולם, היא רוצה ויודעת לעבוד קשה כדי להשיג את הדרוש לה בכוחות עצמה. ולכן, למרות שהיא "מקבלת" את האונס, משלימה איתו, ואף מסרבת להטיל את האחריות על האנס - בכל זאת יש מה ללמוד ממנה.
ליזי בדיחי "מוסד מקומי", באר שבע (צילום: ירון בליסטרא)
"מקומון", הרומאן הבלשי הראשון בסדרת "ליזי בדיחי" מאת שולמית לפיד, רואה אור מחדש לאחר עשרים שנה והוא עדיין רלוונטי; אנו עדיין נשפטות מפני ששכבנו מהר מדי עם יותר מדי גברים, או פחות מדי ומאוחר מדי.
אנו עדיין נשפטות שהתחתנו מוקדם או מאוחר, שהשקענו במשפחה יותר מדי או פחות מדי, שאנחנו נראות יותר מדי טוב או פחות מדי טוב. ואנו מאמצות את הדימויים הללו.
דמותה של ליזי בדיחי, הכתבת החוקרת שממלאת את מקום הבלש, ודמותה של הנרצחת, אלכסנדרה הורנשטיק, הן שני הקצוות של הרצף הנשי הסטראוטיפי הזה.
אלכסנדרה הורנשטיק, אישתו של פנחס הורנשטיק השופט, היא אישה יפה מדי, מוצלחת מדי, ממולחת מדי, סוערת מדי ועצמאית מדי - ולכן היא מוצאת את מותה. היא נרצחת במסיבה בביתה הנערכת לכבוד קבלת מינויו של בעלה לשופט מחוזי. הקורא נפגש עם אלכסנדרה פעם אחת בחייה באותה מסיבה, וממשיך להתוודע אל דמותה, יחד עם ליזי, בזמן שזו מנסה לפענח נסיבות חייה שהובילו לרצח.
בניגוד לאלכסנדרה היפה, האשכנזייה, אשת הקריירה המצליחה והנחשקת, המאפיין הבולט של ליזי הוא כפות הרגליים הגדולות והשטוחות שלה "שנראות כמו סנפירים של כלב ים". היא מכונה "ליזי המטורללת" במערכת העיתון שבה היא עובדת, ונתפסת על-ידי השופט שאונס אותה ועל-ידי הסביבה בכלל כ"בהמה גדולה בעגילים זולים".
ליזי מתארת את עצמה כלא מוכשרת. הכשרון שלה, לפחות כפי שהיא חושבת שהחברה הסובבת רואה אותה, הוא להפוך לרהיט, להיות לא-קיימת. אמא שלה עובדת בבית חרושת לסריגים, ואחיותיה ז'ורז'ט וחבצלת הן אחיות בסורוקה. ליזי לא רוצה להיות כמותן.
מוסד מתחתית החבית
ליזי למדה באוניברסיטה והפכה לכתבת ב"הזמן דרום", מקומון בבאר-שבע. כל העיר מכירה אותה, היא "מוסד" בעיר, ומדי פעם היא יכולה לעזור בהלוואה לאחיותיה. אלא שהיא נאלצת כל הזמן להילחם על מקומה; העורך מזלזל בה, לא מביע כל הערכה לעבודתה, ומאיים עד הסיום להחליף אותה בכתב מתל-אביב, "עיתונאיות מקומונים היו בעיניו תחתית החבית, אפילו אם התמידו במלאכתן במקצועיות ובאחריות עשר שנים תמימות".
דווקא הפער בין מראית העין לבין המהות מניע את הספרות הבלשית; המרתק בספרי בלשים הוא הגילוי של הלא מובן מאליו. מה שנראה לנו תמים או בנאלי כלפי חוץ מתגלה כפקעת של שקרים. נקודת המבט של הבלש, ובמקרה הזה של הכתבת החוקרת ליזי, מכתיבה את קצב וסדר הגילוי.
כך בחקירתה, מתגלה הנרצחת, אשת הקריירה המצליחה, היפה, העשירה, כמסובכת ברשת של יחסים רומנטיים סבוכים, ובפרשות כספיות המלוות בחובות ובסחיטות. אלא שהקסם שטמון ב"מקומון" הוא לא בעלילה דווקא, אלא בדמותה של ליזי, המשתנה במהלך הרומן והנחשפת במורכבותה לעיני הקורא, כשהיא חוקרת באדיקות את פרשת הרצח.
סנפירים על המדרכות
לכאורה בדיחי רוצה רק לשמור על מקום עבודתה, ואם אפשר - לקבל בונוס על פרסום כתבה בעיתון הארצי. היא ממשיכה לגרור את הסנפירים שלה על-גבי המדרכות, ונגררת בעייפות לכל זימון שיכול להניב כתבה צנועה. אבל אותם סנפירים, אותן רגליים שטוחות ומגוחכות שלא עומדות בסטנדרטים של יופי ונשיות לכאורה, הן הרגליים הגדולות שנמצאות בכל מקום ומפענחות את התעלומה.
בכל זאת, קשה להאמין כי ליזי מונעת רק מרצון לשמור על מקום עבודתה; היא נמצאת בכל מקום, היא לא חוששת
מכלום ומאף אחד, ממעטת לישון ולא מספיקה לאכול. היא מונעת בעיקר מסקרנות, יושר ותשוקה לחיים, והיא מגלה על עצמה שבסופו של דבר היא הרבה יותר מאשר בהמה גדולה עם עגילים גדולים - מה שהופך אותה לגיבורה שכיף לעקוב אחריה.
למעשה, לא רק דמותה של בדיחי נבראת ברומן; מאחורי דמותה, לצד סיפור המתח המתרקם ב"מקומון", משורטטת סטירה של דמות החברה הישראלית; כמי שנמצאת בכל מקום, ליזי פוגשת בתופעות כלכליות, חברתיות, תרבותיות, אמנותיות ואנושיות ישראליות, ושולמית לפיד מגחיכה כל אחת מהן.
- ד"ר שמרית פלד היא חוקרת ומבקרת ספרות, מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללת בית-ברל
לפנייה לכתב/ת 
