לא סתם העניים נותרים עניים
לצד תיקונים הכרחיים במדיניות המס, העלאת שכר העובדים היא הדרך הטובה ביותר להגדלת העושר במדינה, לצמצום היקף הקצבאות ולניפוץ ההשלמה שבשתיקה עם העוני כגזירת גורל
השיח הציבורי סביב תקציב המדינה מפספס את הנקודה. הנושא החשוב ביותר לעתיד הכלכלה והחברה הישראלית לא הגיע כמעט לכותרות: גובה שכר העובדים בישראל.
כמחצית מהשכירים מרוויחים כ-5,200 שקל בחודש ופחות, וכלל לא מגיעים לסף המס. קרוב לשליש מהעובדים מרוויחים שכר מינימום ומטה. אל השכר הממוצע ומעלה, החל מכ-8,000 שקל, מגיעים 25% מהשכירים בלבד. המשמעות: בעוד ששיעור העניים הרשמי בישראל עומד על כ-20% מהאוכלוסיה, המספר הגבוה ביותר במדינות המערב, כ-50% מהעובדים חיים בדחק שאינו רחוק מעוני. זהו מעמד הביניים האמיתי של ישראל, ולא "מעמד הביניים" של מצביעי שינוי.
תקציב 2009-2010 לא משנה דבר במגמה הזאת. ככל שיחלוף הזמן וככל שנכסי המדינה ימשיכו להיות מופרטים ולעבור לידי קבוצה קטנה מדי, יקטן מספר מקבלי השכר שמאפשר הפרשת מסים, ואיתו הכנסות למדינה.
בזמן שרפורמת המס גרעה מקופת המדינה כ-39 מיליארד שקל מאז 2003, צומצמו השירותים החברתיים בחדות והותירו אזרחים רבים במצוקה קשה. הכלכלה מבחינת נתניהו נבחנת במספרים שבשוק ההון, לא בשירות שהיא נותנת לכלל החברה, והתקציב הנוכחי אף מחריף את המגמה: לצד המשך פגיעה בבריאות ובחינוך, הקלות המס יפסיקו לחול על מרוויחי השכר הממוצע, וישרתו רק את המרוויחים 15 אלף שקל ויותר. על פי מרכז אדוה, התקציב יביא את ישראל לראשונה בתולדותיה למצב שבו היקף המסים הישירים הנגבים על פי גובה ההכנסה, יהיה קטן מהיקף המסים העקיפים, הנגבים מכלל הציבור ללא קשר להכנסות.
מדיניות הממשלה לא רק שאינה צודקת או כלכלית במובן הרחב של המילה, היא גם מנוגדת לעמדת רוב הציבור. מדד הדמוקרטיה לשנת 2007 חשף כי 59% מהישראלים מעדיפים מדיניות "סוציאליסטית יותר מקפיטליסטית", ובמחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון נמצא כי 96% מהציבור סבורים שיש שירותים שאסור להפריט. 98% הביעו תמיכה בהעלאת שכר המינימום. כך, הרוב תומך במובהק במדינת רווחה.
הגישה הניאו ליברלית הביאה לאסונות בכל מקום שבו נוסתה. באנגליה, שבה החזיקו חמישה העשירונים הנמוכים בכ-13% מההון בשנת 1978, צנחו אחזקותיהם ב-2004 ל-1% מההון בלבד. זוהי תוצאת התאצ'ריזם. כזאת היא גם תמונת הפערים בישראל ובארה"ב.
המציאות הזאת מלמדת שחלוקה מחודשת של ההון איננה מופרכת או בלתי לגיטימית, כי אם צו חברתי מוסרי ואוניברסאלי. אלא שבישראל, תחת כסות המצב המדיני-בטחוני שהביא את נתניהו לשלטון, נמשכת העמקת הפערים במעין "הפרד ומשול" כלכלי.
הדרך היחידה לשינוי עומק, כזה שלא מותיר מאחור קשישים עניים, פגועי נפש, ילדים בסיכון ומיליוני אנשים שסובלים יום יום ממצוקה כלכלית, עוברת בהעלאת רף השכר של העובדים החלשים. לצד תיקונים הכרחיים במדיניות המס, העלאת שכר העובדים היא הדרך הטובה ביותר להגדלת העושר במדינה, לצמצום היקף הקצבאות ולניפוץ ההשלמה שבשתיקה עם העוני כגזירת גורל.
את שיפור מצב העובדים החלשים ניתן לבצע במגוון דרכים, הדורשות דיון ציבורי ומקצועי. עם זאת, ישנם כמה צעדים שניתן להצביע עליהם מראש: פרויקט לאומי להכשרה מקצועית; קביעת שכר מינימום גבוה יותר, בייחוד בתאגידים גדולים ועשירים; חיזוק מיידי של החינוך ההומניסטי והמקצועי בכל מוסדות הלימוד; איתור וקידום ענפים משתלמים למשק; עידוד וסיוע בהקמת קואופרטיבים, בדומה למדינות אירופה שבהן הכנסות הקואופרטיבים מהוות כ-10% מהכלכלה; שקילת אלטרנטיבות מקיימות דוגמת הכלכלה האקולוגית, וריסון תרבות הצריכה ההרסנית; שילוב רב יותר של הערבים בישראל בכלכלה, הזוכים כיום לכתף קרה במקומות עבודה רק בגלל מוצאם; ושורה ארוכה של צעדים אפשריים נוספים.
האתגר הגדול שבשיקום החברה והסכנה המוחשית שבהמשך המצב הקיים, מחייבים אותנו לאמץ מבט בוגר בכל המישורים, למען סלילתה של דרך חדשה שממנה ירוויחו כולם.
נתי יפת, עיתונאי ופעיל בהתארגנות "חברה אחרת אפשרית "
לפנייה לכתב/ת 
