השבוע בכנסת: תחילת הסוף של חוק ההסדרים?
הדיון בתקציב - "הכסף הגדול", נמשך אמנם 25 דקות בלבד, אך הדיון בחוק ההסדרים השנה היה חסר תקדים בהיקפו, והוביל להוצאת גזירות ורפורמות רבות מהחוק הדרקוני והכוחני למסלול החקיקה הדמוקרטי הרגיל
25 דקות בלבד הקדישה ועדת הכספים השבוע לאישור התקציב הדו-שנתי, שהיקפו כ-640 מיליארד שקל. 25.6 מיליארד שקל בדקה. 426 מיליון שקל בשניה. שווה כניסה לשנתון השיאים של גינס. דיון לגופו של התקציב, לפני אישורו הסופי בשבוע הבא, לא היה שם.
ח"כ חיים (ג'ומס) אורון (מרצ) מחה על קלות הדעת והאצבעות של הוועדה. היו"ר ח"כ משה גפני (יהדות התורה) הגיב שכך נהגה הוועדה מימים ימימה. הוא ביקש
ג'ומס, זקן חברי הוועדה, לא צריך פרוטוקולים. הוא ציטט בעל-פה איך אחד מקודמיו של גפני בראשות הוועדה, ח"כ יעקב ליצמן, הדף מחאה דומה שלו, בטענה ש"אין דיון רק הצבעה", וסגר עניין ב-10 דקות - מחמאה עקיפה לגפני, על שהקדיש לטקס יותר מכפל זמן.
גפני איננו עקבי. התקציב הענקי עלה להצבעה מיד לאחר שהוועדה השלימה את חלקה בהכנת חוק ההסדרים, תאומו הסיאמי של התקציב. הוא אמר, "הבטחתי וקיימתי שהחוק לא ייצא מהוועדה כמו שנכנס אליה. ביצענו בו שינויים ודחינו גזירות לטובת הציבור".
הוא גם השתבח כי "הוועדה הוכיחה שהיא איננה חותמת גומי", וכי בשנה הבאה, אם לא יוחלף כקודמיו, "לא אתן להעביר חוק הסדרים מנופח כמו שקבלנו השנה".
חוק ההסדרים כפעולת הסחה?
נראה שבעיני גפני אין דין שווה לאופן הטיפול שהוועדה חייבת להקדיש לחוק ההסדרים ולתקציב. שכן בנורמה של השנים קודמות, ממש עד לאחרונה, הטיפול בחוק ההסדרים היה מרוכז כולו בוועדת הכספים, וזו פעלה כחותמת גומי של האוצר תחת עינם הפקוחה והשוט של פקידי אגף התקציבים.
השנה התהפכה הקערה. פקידי האוצר חטפו על הראש מראש הממשלה והכנסת יצאה למלחמת השחרור שלה. בינתיים רק עם חוק ההסדרים. כשלושה שבועות ברוטו הוקדשו לעשרות רכיבי החוק, שרובם משפיעים על פלח קטן בתקציב, אף לא בסדר גודל של עשרות מיליארדים - ממש "כסף קטן".
אם "הכסף הגדול" הזה עובר בפחות מחצי שעה, הרי במבחן של תיאוריית הקונספירציה מתקבל הרושם שהאוצר צריך את חוק ההסדרים כפעולת הסחה. כך יתיש את חברי הכנסת, עד שלא יישאר להם זמן ואנרגיה לחפש ולעקור את הבזבוזים הגדולים בתקציב.
בוועדת הכספים יצטדקו שהתקציב נדון, כמו בשנים קודמות, בסדרת ישיבות. אלא שגם המסורת הזאת מחטיאה את המטרה. המשרדים רק סוקרים את פעילותם ואת חסרון הכיס, אבל איש טרם בא אתם חשבון על ניצול נכון של ההוצאות. בשביל זה צריכים ועדת תקציב, אבל בוועדת הכספים מתנגדים לכפילות, והתקציב נופל בין הכיסאות.
מהפך בהתייחסות
עם זאת הכנסת ראויה השנה למחמאות, לפחות על חצי הכוס המלאה של המהפך בהתייחסותה לחוק ההסדרים. זהו אירוע חסר תקדים בהיקפו בתולדות החוק הדרקוני.
הממשלה תרמה את חלקה בנפח האדיר שלו והיותו פלטפורמה לחקיקת בזק, שאין כלום בינה להשגת יעדי התקציב. הכנסת תרמה את חלקה בדילול החוק וביזור הטיפול בו, בחלוקת עבודה הרחבה ביותר עד כה בין הוועדות לפי הנושאים שבסמכותן. כך הוצאו ממנו גזירות ורפורמות למסלול חקיקה דמוקרטי, שאינו מוגבל בזמן, במקום ההליך השטחי המסורתי, הדיקטטורי והכוחני, תוך שעות או ימים ספורים.
יש עוד תרומה חריגה למהפך, והיא המזל שפקד את ועדות הכספים והעבודה והרווחה. בכספים במיוחד, בניגוד לציפיות ותכנוני האוצר, עברה ההנהגה במקום ליעקב ליצמן הכנוע, לידי גפני, יריבו בסיעה - ח"כ שובב, דעתן, ומורד במוסכמות. חברתי בהשקפותיו ואופוזיציונר בנשמתו שמשתדל להתפשר כמה שפחות עם אילוצי המשמעת הקואליציונית.
ח"כ חיים כץ בראשות ועדת העבודה הוא תמיד עצמאי בשטח. ליכודניק שרוף שלא יעשה הנחות אפילו לראש הממשלה. עסקן עובדים מקצועי (יו"ר מתנדב של ועד עובדי התעשייה האווירית), שהתגלה כאיש הנכון במקום הנכון, במיוחד כשהלב של חוק ההסדרים הנוכחי הם תיקונים של חוקי העבודה וקופות הגמל, לקידום זכויות העובדים ועמיתי הקופות.
שניהם לא עשו חיים קלים לאוצר. עם כץ המחוספס והבוטה נזהרו מלהתעסק. גפני כיו"ר ועדה היה להם תעלומה, ומהר מאד הפתעה. לא חסרו מפגשים או עימותים אתו שלא שטפו אותם במרחץ של זיעה קרה. באוצר איחלו לו שיגיע רחוק - כמה שיותר רחוק מהעיניים. אבל גפני נשאר קרוב, הביט להם בעיניים והם נאלצו להתקפל.
ריבלין ממשיך את ה"זובור" לאנשי האוצר
הם קבלו רוח גבית מיו"ר הכנסת רובי ריבלין, שבעצמו פעל בהשראה מגבוה, אחרי התפטרות רם בלינקוב מאגף התקציבים ערב אישור התקציב בממשלה, כשנתניהו הבהיר לאנשיו שהם כבר לא מנהלי המדינה. ריבלין רק המשיך את ה"זובור".
מיד כשקיבל את החוק הוא עקר ממנו את הרפורמות במינהל מקרקעי ישראל ובחברת חשמל, והשליך לפח את הרעיון של קופת חולים חמישית לעשירים. החוק בבואו לכנסת כבר התרחק מהטיוטות שבישל האוצר, אחרי הדלפת גזירותיו
ריבלין גם היה הראשון שהצליח לחלק את העבודה על החוק בין ועדות הכנסת בנתחים גדולים מבעבר. ועדת הכספים קיבלה את חלק הארי - קטן מבעבר, אבל עם מטעני הצד החברתיים (מע"מ הירקות בראש), שמלכתחילה לא היו צריכים להיות שם. הקובץ השני בגודלו שעבר לוועדת העבודה היה פחות מסובך, כי רוב החוקים היו מוסכמים.
פרשת המע"מ: גפני מצפצף, האוצר נכנע
המבחן הגדול של גפני היה עם חוקי המסים. האוצר לחץ לדון בנפרד במע"מ הירקות ובהפחתת מס ההכנסה ומס החברות. הפרד ומשול. גפני צפצף, והציע עסקת חבילה עם תמיכה מקיר לקיר - המע"מ מיותר אם יוקפאו הפחתות המסים. באוצר סירבו. גפני התעקש וסימן את התוואי שסופו הדרמטי הוכרע השבוע.
באותו קו חברתי בלתי מתפשר זרק מהחוק את מס הגולגולת החולני לשירותי הבריאות, שהיה מרע עם מקבלי ההכנסות הנמוכות, אבל נאלץ להתפשר (יש גבול לכל תעלול) על תנאי האוצר להגדלת קצבאות הילדים. הוא ויתר על מחיקת התנאי של קבלת החיסונים בתמורה למחיקת התנאי של לימודים במוסד חינוכי מוכר, נשמת בוחריו החרדים.
השיא של כץ היה בעימות עם נתניהו על הרחבת תכנית ויסקונסין הניסיונית לפריסה ארצית, יעד מבוקש ליזמים פרטיים, מפעילי השירות שהפכו אותו לפצע מדמם במגזר המובטלים. כץ ידע שצריך להרוג אותו כשהוא עוד קטן, ושלח אותו מחוק ההסדרים להתייבש במסלול החקיקה הרגיל.
הוועדה הלכה אתו. נתניהו, כאילו על תקן לוביסט, הפעיל לחץ נגדי על כץ בטלפון של חצות. כץ ביקש שיחזור אליו בבוקר. חזר בבוקר ונדחה לצהרים. בלית ברירה ניסה לסגור עליו בפגישה אישית בלשכתו. כץ אמר, "אין לי רוב", ורמז על מה שעבר על נתניהו עם מע"מ הירקות. הוא יצא מהלשכה עם החיוך הממזרי שלו, וקבר סופית את החוק
מיליטנטיות מרעננת כזאת הכנסת כלפי חוק ההסדרים, הכנסת לא ידעה מעולם. היא חלחלה לוועדות האחרות. אפילו יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ אופיר אקוניס, ראש צוות התגובות של הליכוד, העז לזרוק לפח גזירה אחרת - הטלת אגרת הנסיעה בקטע הדרומי של כביש 6, למרות שנסלל בכספי משלם המסים. פקידי האוצר חשו מובסים.
מומנטום להתחלת סופו של חוק ההסדרים?
החוק לא יצא כמו שנכנס מכל הוועדות, לא רק מהכספים. גם בוועדות הפנים והחוקה נדחו סעיפים או חוקים (למען סדרים חדשים בשלטון המקומי, או כניסת עורכי דין זרים). רוב סעיפיו אמנם התקבלו, אבל בלי הגזירות הקשות והרפורמות שלא נוגעות לתקציב אשר הממשלה ניסתה לתפוס אתן טרמפ על החוק שעובר במהירות האור.
כך ייכנסו בשבוע הבא לספר החוקים תיקונים חיוניים שעברו בקלות כמו להגדלת קצבאות הזקנה, להכפלת תקרת ההכנסה לתשלום דמי הביטוח הלאומי, ולצמצום מספר העובדים הזרים, יחד עם "היטל הבצורת" אחרי טיפול שורש, ואחרים שגם דרכם לא היתה סוגה בשושנים.
יחימוביץ' נלחמה להעביר מהעולם את כל "החוק המפלצתי הזה, בגלל תרומתו לסיאוב הליכי החקיקה הדמוקרטיים". היא סיכמה את הסאגה בתחושת כישלון. אבל בהשוואה להתרפסות הכנסת מול האוצר בעבר הלא רחוק, מה שקרה לחוק השנה, יכול לסמן מומנטום להתחלת הסוף.
אפשר וצריך לצמצם את חקיקת הבזק לחוברת דקה והכרחית לביצוע התקציב. בדיאטה הזאת לפחות יישאר לוועדת הכספים זמן למכביר לטיפול שורש במחדלי התקציב. למשל, חיפוש הכסף הגדול החסר לו בעשרות הפטורים ממס, היסטוריים כמו מע"מ הירקות ולא פחות מעוותים, שעולים לאוצר בהפסד הכנסה שנתי של 35 מיליארד שקל. אתה הבנת את זה שטייניץ?
